For our none Israelis friends you can see the “not perfect” translation here (the translation is sometimes very funny….)

אודות ליאור
אני ליאור. בן 48. נולדתי וגדלתי בתל אביב, קרוב לחוף המציצים, גר בשוויץ מזה 25 שנה ועבדתי עד לא מזמן בתחום המחשבים. אני נשוי לאהובתי שרון, ואבא של תמיר, רונה ועידו. כבר בילדותי הייתי מכור לים. בגיל 8 קיבלתי ליום ההולדת חכה, ומאז בכל יום שבת משש בבוקר ביליתי בים עם הדיגים הזקנים שאמצו אותי כחבר. בגיל 16 קניתי לי סירת מפרש קטנה (מיניסייל) שהייתה דרך קבע בחוף וחיכתה לי. מאותו יום בכל פעם שהייתה רוח לא הייתי מגיע לבית הספר עקב ״מחלת״ ים. הסירה הקטנה הזאת גם מאוד ״עזרה״ לי להחליף כל שנה בית ספר. בגיל 23 הגעתי עקב אהבה לשוויץ וחייתי הרחק מהים. בשוויץ גיליתי את האופק דרך מצנחי רחיפה באלפים. אחרי הרבה שנים של אהבה לצניחת רחיפה ללא שום תאונה החלטתי להפסיק כל עוד אני ״שלם״ ובדיוק אז בא אלי חבר (הקרדיט למיכה) וסיפר לי שהוא עושה קורס סקיפרים. לא לקח לו הרבה זמן לשכנע אותי ולעשות גם כן את הקורס. כך ביליתי בחורף שוויצרי פעם בשבוע בקורס ונהנתי מכל דקה ומכל סיפור. בשלב הזה ׳נולד׳ החלום יום אחד לצאת לשוט בעולם, שהתחיל כמו חלום רחוק וכמעט הזוי ומנותק לחלוטין ממציאות חיי וגוגל האחריות שנשאתי אז על כתפיי. לפני חמש שנים נכנסה שרון לחיי, התאהבנו והחלטנו להקים משפחה. כאן גיליתי שאם אי פעם אגשים את החלום זה יקרא עם זעטוטים,לפני בית ספר ולא אחרי גיל הפנסייה. שרון אמרה שחלומות חייבים להגשים, ועודדה אותי לקנות את הסירה הראשונה שלי. נסעתי לטורקיה לקנות את הסירה הראשונה שלי בזמן ששרון הייתה בחודש השמיני להיריון עם רונה. קראתי לסירה ״סבבה״ (הקנייה של סבבה היא סיפור מצחיק ומעניין בפני עצמו). את ״שרונה״ (על שם שתי הנשים שלי, שרון ורונה) קניתי לפני שנתיים וידעתי שאיתה אנחנו הולכים לנסות להגשים את החלום. אז אתם מוזמנים לבוא לבקר אותנו בביתנו החדש רק לפני שאתם באים תבדקו לאן להזמין את הטיסה

אודות שרון
אני שרון. בת 40. נשואה לליאור, אמא לרונה ולעידו. לפני 5 שנים הכרתי את ליאור, ומאותו רגע השתנו חיי מן הקצה אל הקצה. עזבתי את ישראל ואת תל אביב השוקקת, ועברתי לחיות איתו בשוויץ הירוקה, התחתנו, נתתי את משרד עורכי הדין שהיה בבעלותי לעורכת דין שעבדה אצלי, ילדתי את שני ילדיי המקסימים בהפרש של פחות משנה וחצי והפכתי לאמא במשרה מלאה. מהרגע שהכרנו, סיפר לי ליאור על החלום שלו: לעזוב יום אחד את הכל ולעשות טיול גדול בעולם על סירת מפרש. באותם זמנים לא ידעתי בכלל מה זה אומר לשוט או מה זו מפרשית. אמנם את הים תמיד מאוד אהבתי. תמיד הייתי שחיינית טובה, ויש שיאמרו שאני נופלת תחת ההגדרה ״ילדת ים״ ( גם גדלתי בעיר בת-ים, והים הוא חלק בלתי נפרד מהילדות והנעורים של כל בתימי) אבל עולם השיט והסירות היה זר לי לחלוטין. אט אט התחלתי לשוט עם ליאור. בהתחלה באגמים השוויצרים במפרשיות פצפונות, לאחר מכן חכרנו סירה לשבוע בטורקיה (שם ליאור גם הציע לי נישואין), וכך מצאתי את עצמי יוצאת כמה פעמים בשנה לחופשות שכולן שיט, במוקדים שונים בים התיכון, וכל זאת כשפעוטות תלויים על כתפי או יונקים משדיי.התאהבתי בשיט, בים, בריגוש שבתימרון בין הרוח לבין מצב הים , אבל השיט אף פעם לא היה לי קל שכן מאז ומתמיד סבלתי ממחלת ים. לעיתים אני חולה מעט ולפעמים אני חוטפת מחלת ים ממש קשה ואז אני ברעידות, ומקיאה ללא הפסקה . לא אחת זה ייאש אותי לחלוטין וגרם לי לבכות ולהודיע לליאור-תוך כדי שאני שופכת את מעיי לדעת-ש״זהו זה!!!״ …״זו הפעם האחרונה שאני שטה!!״… ״אני לא עולה על סירה יותר!!״…״זה נגמר!!״ ,הייתי אומרת לו כשעיני דומעות מהקאות. אבל , איכשהו…בסוף היינו מגיעים למפרץ קסום, הים פתאום הפך שטוח כמו שמן, צבעו היה טורקיז, מורידים עוגן, עושים כוסית של אלכוהול, מניחים בוצ׳ר עץ עם גבינות, זיתים וקצת סרדינים שקנינו אתמול אצל דייג שעבר ליד הסירה, מוסיקה ברקע (זו עובדה בדוקה: כל הסוגים של המוסיקה משתלבים מושלם עם הסירה והים) ואין דבר יותר יפה מזה. פשוט אין! לאחר מכן עולים על הדינגי ( הדינגי היא סירת גומי עם מנוע שיש לכל יאכטה) ושטים בסטייל למסעדה הסמוכה. שם יחכה לנו על השולחן יין מקומי שבעלת הבית הכינה לכבוד הסירות שיבואו לארוחת ערב, ואוכלים מטעמים מדהימים, וריח של חופש באוויר. אז כך יצא שתמיד שכחתי את מחלת הים ואת ההקאות הנוראיות. והסכמתי לשוט שוב. ״החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק לתכנן תוכניות״, אמר לנון, אז בטיול הזה אני צופה הרבה קשיים בגלל רגישותי הרבה, אבל אני אשתדל להסתכל על חצי הכוס המלאה ולתת לדבר עצמו לקרות. לשוט ולהינות ממה שניתן בלי יותר מדי תוכניות. ההתרגשות היא רבה והחששות מן הקשיים שנובעים בשהייה צפופה שכזו עם ילדים ללא כל מסגרת הם מתבקשים ומובנים, אבל זהו החן שבשיט: הוא ממש כמו החיים. הוא גם נעים וגם קשה;גם מצחיק ום מבהיל ;גם מאתגר וגם משעמם. השיט סירה הוא חיים והחיים הם שיט. אז אם תעצמו עיניים לרגע (כן. גם אם אתם במשרד כרגע וקוראים אותי תוך כדי כתיבת כתב תביעה מרושע:) אולי תשוטו במחשבות אלינו, ותזכרו שהחיים שלכם והחיים שלנו כל כך דומים, זה רק הנוף שקצת שונה. שלנו אולי קצת יותר יפה 🙂 אז, היה ומחכה  לביקורים שלכם בבלוג שלנו

אודות רונה (״גם בית צריך בית״)
רונה היא ילדונת מקסימה בת 3 שנים ו- 8 חודשים (ילידת אוגוסט 2010) השיט הראשון של רונה היה עת הייתה תינוקת בת 7 חודשים. מאז היא שטה עשרות פעמים וצברה לפחות 1000 מייל. היא אוהבת לבשל, לאכול תפוח, לטפל בבובות, לצפות בשקיעה, והכי הכי: היא אוהבת לדבר ולשוחח. לשוחח על מה? על הכל. ערב המסע שלנו, בעודנו אורזים את חיינו לכמה תיקים, ״תפסנו״ את רונה לשיחה והתענייננו בהרגשתה לקראת המסע בסירה הממשמש ובא. זוהי תמצית השיחה:

אמא: רונה, מה את עושה?
רונה: אני מכינה את ליבי (הבובה של רונה-ש.ק) לסירה.
אמא: ומה זה אומר מבחינתך להכין את ליבי לסירה?
רונה: זה אומר שאני מחליפה לה את השימלה וחובשת לה כובע.בסירה יש רוח. שלא יכאבו לה האוזנים.
אמא: אני מבינה. ותגידי.. את הסירה את אוהבת?
רונה: כן, אוהבת.
אמא: כמה אוהבת?
רונה: גם קצת וגם הרבה. לא בעצם רק קצת.
אמא: את יודעת שאנחנו נוסעים לטייל?
רונה: נכון, אני יודעת.
אמא: ומה את מרגישה לגבי זה? את שמחה?
רונה: כן. מאוד מאוד. מאוד. מאוד.
אמא: איזה יופי! ומה את הכי אוהבת בסירה?
רונה: את הכלב צעצוע שלי שיש לי שם.
אמא: ומה עוד?
רונה: אני מאוד אוהבת את הבית שלנו, אמא
אמא: אבל הבית זה לא הסירה. את מבינה שאנחנו נפרדים קצת מהבית שלנו ושהסירה תהיה הבית שלנו?
רונה: כן אני מבינה
אמא: ואיך את מרגישה לגבי זה?
רונה: לא טוב. בכלל לא טוב.
אמא: למה?
רונה: כי הבית שלנו יהיה עצוב. צריך לקחת אותו איתנו. גם בית צריך בית.

אודות עידו
עידו הוא תינוק זהוב שיער וחייכן בן שנתיים וחודשיים ( יליד פברואר 2012). עידו שט בסירה כבר כשהיה בן 4 חודשים. מאז הספיק לשוט עשרות פעמים, החל לזחול בסירה, צעד צעדים ראשונים בסירה מתנדנדת והוא מאוהב בהגה הסקיפר.
עידו אוהב מאוד לפרק ברגים, לאכול שוקולד, לצפות בשקיעה ובים, הוא משוגע על דולפינים ואוהב מאוד מאוד את רונה.
הנה קטע משיחה שניהלנו אותו ערב המסע:
אמא: עידודו, אתה יודע לאן אנחנו נוסעים מחר?
עידו: לסיאה ( סירה- ש.ק).
אמא: ואתה שמח?
עידו: כן.
אמא: אתה אוהב את הסירה?
עידו: אוהב
אמא: ומה נעשה בסירה?
עידו: בולפינים ( דולפינים- ש.ק).