Sailing on Sharona

לפני הכל, רגע קטן של גאווה: אני! – שרון קידר! – הגעתי!- על סירת מפרש!!!- לקובה!!

 

אתם מלווים אותי כבר שנה וחודש בבלוג הזה. שלושה עשר חודשים. שלוש מאות שמונים ושמונה ימים ולילות. חמש עשרה מדינות. חלקכם אתי מההתחלה, חלקכם הצטרפתם בשלב כלשהו- אבל כולכם לחלוטין חלק מהמסע הזה. מי שלא תהיו, היכן שלא תהיו- אני מרגישה אתכם, מרגישה את החיוך שלכם, את עיקום הפה לעיתים, מתרגשת מההודעות הפרטיות שלכם, שמחה שאתם קוראים אותי, ובעיקר מאושרת שהצלחתי להתמיד בכתיבת הבלוג הזה. אני מודה לכולכם- על כך שגם כשקיטרתי ושיעממתי הייתם שם, קראתם וכתבתם לי…. כמה יפה אתם כותבים, תודה לכל האמהות שדואגות לי, תודה לכל מיני כותבים אחרים שמפרגנים לי, תודה לאלה שכותבים ומעירים לי על שגיאת דקדוק, תודה לקולגות שלי (מימי כעורכת דין) שעזבו את כתבי הטענות ואת הפלוגתואות והסיכומים וקראו על המסע שלי, תודה למשפחה שלי, שכל בלוג שלי הוא געגוע גדול אליהם, תודה לחברים הכי טובים שלי שלא מפסיקים להקניט אותי (הם קוראים לי מרקו פולו;), תודה לכל מיני אנשים זרים ששולחים לי לינקים והמלצות מצוינות (החל ממשחות נגד עקיצות וכלה במסעדה טובה במיאמי) ותודה גם לכל אלו ששותקים. שקוראים ולא אומרים דבר. אני אסירת תודה לכולכם על השנה הזו, ואני כלל לא בטוחה שהייתי מצליחה להישאר נאמנה לבלוג הזה בלעדיכם. 

ועכשיו – קובה.

 

 

את 16 הימים הראשונים שלנו בקובה בילינו בדילוג-שיוט בין איים קובניים קטנטנים ובלתי מיושבים, הפזורים בדרך אל האי המרכזי והגדול. מפעם לפעם הצלחנו לקלוט איזושהי תחנת רדיו קובנית ברדיו שלנו (כמובן שזה היה אירוע מוסיקלי מלבב וקיצבי, אך יותר מכל הוא היווה תזכורת ממשית לכך שאנו עוגנים על אדמת קובה). אולם משך כל הזמן הזה, מלבד איש-דייג אחד, שגם אותו לא ממש ראינו (ועליו מיד אספר) לא פגשנו אף לא קובני אחד. שישה עשר ימים בילינו ארבעתנו יחדיו, מנותקים מאינטרנט, מטלפון ומבני אדם. מנותקים מחנויות, משוחררים מצרכנות, חופשיים מפרסומות, ומשוחחים וחולקים חוויות, מידע או רגשות רק בינינו לבין עצמנו. והנה אנו נדהמים לגלות כיצד חושי הריח והשמיעה שלנו מתחדדים כעבור ימים ספורים, וגופינו בקלות שכזו מנער מעליו את הטכנולוגיה והופך כלי חיוני לחיים בטבע. ואיננו מצליחים לזכור איזה יום הוא היום, ושוכחים מליל הסדר ומחג הפסח (זו הפעם הראשונה בחיינו שלא חגגנו את חג החירות, אך אפשר גם לומר שייתכן וזו הפעם הראשונה שבאמת חגגנו אותו, ובכל מקרה לחם לא היה לנו) ואיננו יודעים כלל מהי השעה, אנו נופלים לשינה על פי זמן השקיעה, מקמצים במים, והירקות והמצרכים הטריים אט אט מתכלים, ואנו משתדלים להיות יצירתיים בבישולים, ו,,,, היי,,,, אני לא אשקר כאן, וגם לא אעשה אידיאליזציה – קל זה לא היה.

 

 

שמותיהם של אותם איים קטנים, הפזורים בים הקאריבי כשטיח מסוגנן, המקבל את פני הבאים אל האי קובה, הקסים אותנו לא פחות מן הטבע הפראי שדר בו בשלווה כמעט פיוטית. הדגים המעופפים, השקנאים שלפתע הופיעו, האיגואנות שהתירו לנו, בשמחה, ללטפן (ליאור והילדים ליטפו. אני ויתרתי על התענוג;). והנה אנו עוגנים באי שצורתו היא ירח, וכך גם שמו: media Luna, ואחר כך ממשיכים אל עבר אי השוקולד  (על שום החול באי, שצבעו חום כשוקולד- cayo shokolad) ומבקרים באי נוסף ששמו כשם המשקה הנהדר, קוורבו (Cayo Cuervo) ובעוד איים נפלאים ורבים׳.

 

 

וכעבור עשרה ימים של ניתוק מוחלט מכל נראה ספינת דיג ענקית, והנה אחד מהדייגים (אותו דייג שהזכרתי קודם) צועק אלינו מעלה מסירת דיג ענקית: ״רום! רום!״. וליאור לוקח בקבוק רום מן הסירה ומקבל (האיש משלשל לו מלמעלה, בעזרת חבלים) תמורתו שקית ובה שני לובסטרים ענקיים, שלושה קילוגרמים של שרימפסים נקיים, ודג במשקל שלושה קילוגרמים ששמו red snaper -סנפיר אדום (אך אינני יודעת מה כינויו בעברית). ואז אני מבשלת שרימפסים בשום, צ׳ילי, חמאה ומעט שמנת שנותרה לנו מג׳מאייקה. וזו הפעם הראשונה לליאור, שמקפיד על אוכל כשר, לטעום את טעמם של פירות הים. והשרימפסים עסיסיים כל כך ובשרם רך ונימוך, וניתן לבצוע חתיכה מהם בעזרת לחיצת האגודל והאצבע ללא כל קושי.

 

 

במהלך שנות העשרים והשלושים שלי, הציעו לי מפעם לפעם  חברים להיצטרף אליהם לסדנת ויפאסנה. ״זה לא בשבילי״ נהגתי לענות להם, וכעת אני מבינה ממה חששתי. הניתוק המוחלט והעדרה של כל הסחת-דעת מפנה את כל המקום ל- דעת, למחשבות ולרגשות. הכל צף. התמורה לשתיקה ולניתוק היא תחושת שחרור וניקיון, אבל כדי להגיע לרגע הזה? – פפפפפפפפ……………

 

 

אז הנה אנו כאן, ארבעתנו. מלבושינו הוא בגד הים (ואני כבר מזמן לא טורחת לגוון בבגדי הים), ארוחתנו היא הדגים שדגנו או שקיבלנו בסחר החליפין עם דייגים, המשקה הוא המים שאנו עושים בעזרת מתפיל המים המצוין שלנו (ושוב… תודה גדולה לך, קפטן הנרי אמל). ובערב, כשרחש נשימותיהם העמוקות של רונה ועידו יעטוף את הסירה בנועם, וכשתתחיל רוח הערב הנינוחה והמלטפת, שעושה לים הרוגע תלתלים דמויי עור ברווז, ליאור יכין לעצמו כוסית רום עם קרח ולי יכין וודקה עם מיץ חמוציות, ונביט שנינו על הלילה ונהרהר בשתיקה ביום שחלף (שלמרבה ההפתעה תמיד שונה מקודמו). והטבע הוא כמו חבר טוב, אך כמו כל חבר טוב יכול גם להעיק, ולעיתים אני פורשת מוקדם אל חדר השינה וצופה שוב באחד מן הסרטים שהבאתי עמי. והירח המלא מהפנט ומכשף באורו הבוהק, אך מטבעו יכול הוא גם להטריד את מנוחתנו, ואם נרדמנו והחלון שמעל מיטתנו נותר פתוח, נגלה שהירח מכביד על שנתנו, והיא תהיה חסרת מנוחה עד אשר אקום בהכנעה ואסגור את החלון, ואז ניפול שנינו לשינה שקטה חזקה ונעימה.

 

 

אך ללא ספק, בעיית הבעיות שלנו הייתה הזבל. מה אנו עושים עם הזבל שאנו מייצרים? והנה הביטו כמה נוחים הם חיינו שבמערב- כיצד אדם יוצא את דלת ביתו, לוקח עמו בדרכו החוצה שקית גדולה עמוסת פסולת, משליך אותה אל תוך איזה מיכל מפלסטיק ירוק ושוכח ממנה מיד לאחר מכן. והנה אנו מתעסקים בעניין הפעוט הזה- כיצד נפטרים מהזבל שלנו, שהוא אמנם לא רב, אך בכל זאת שקית הזבל מתמלאת, והחום הכבד לא עושה טוב לשקית הזו וגם לא לנחיריים הרגישות שלנו (שכן החושים החדים גם תובעים מחיר) ולבסוף נגיע לפיסת חוף ונעלה באש את הזבל שברשותינו, נזהרים שלא להעלות באש את האי כולו. 

 

 

וכפי שנוהגים כמעט כל ההורים, כך גם אנחנו – לוקחים את שני ילדנו ל׳גינת השעשועים׳ מדי כל אחר הצהריים. אך בגינה שלנו אין מגרש, אלא ריף נפלא, השוכן במרחק של כחמש מאות מטרים מן האי, פנימה אל תוך הים. ואנו לא ניקח עמנו כף דלי או מסננת-חול, כי אם משקפת ושנורקל. ולא תהיה בגינה הזו נדנדה, כי אם שדות אלמוגים, אלמוגי מניפת הים, ודגים סגולים, ושושנות ים, ולובסטרים וכוכבי-ים ודגי מנטה נפלאים. ולאחר מנוחת הצהרים שלנו, אנו שטים בעזרת הדינגי אל הריף, זורקים עוגן קטנטן, מרכיבים לדינגי סולם חבלים, ויורדים כולנו לצלילת שנורקל. ולעולם לא אשכח את פניה הקורנים מאושר של רונה, כאשר הצליחה לצלול עם שנורקל. כמה נדהמה מן המראה המרהיב של פנים הים, וכיצד משך כמעט שעה צללה ושחתה בין האלמוגים, וגופה הקטן כבר רועד מן הקור של המים ושפתיה כבר כחולות אך היא מסרבת להפסיק, אך כעבור עשר דקות נוספות יכריע אותה הקור והיא תסכים לצאת ולהתחמם במגבת. והנה עידודו הקטנצ׳יק שיושב בדינגי, וכל גופו דרוך ומרוכז , וחכה קטנטנה בידו, והוא מודיע לנו כי תפס דג, ואכן עלה בידו לדוג את הדג הראשון שלו, דג קטנטן שמיד שחררנו חזרה למים, אך לא לפני שמחאנו לעידו כולנו כפיים, שלוו בקריאות ״כיפאק היי, היי היי!״

 

 

והים הוא סוד גדול וההפתעות בו הן יפות ומרובות. ושם, על השונית, תהיה זו הפעם הראשונה, במסע הזה, בה הרהרתי בעצב- כמה חבל שאנו גרים בארץ שאין בה ים. יש בה הרבה בארץ הזו שאנו חיים בה. יש את השוקולד הכי טעים, ולחם נפלא, יש תחבורה ציבורית נהדרת ומשכורת טובה, ויש בה את הסכינים הכי מושחזים וטובים לחתוך דגים וגבינות נהדרות. אבל ים אין לה. אין לה ים. 

                                   

                                                         * * *

וההמשך עוד יבוא…….

-מהו הצבע האהוב עליך? | סגול.

-מהי התכונה הנערצת עליך בבני אדם? | נאמנות. 

-מהי התכונה האהובה עליך בעצמך? | רגישות. 

-מהי התכונה שאינה חביבה עליך בעצמך? | רגישות.

-מיהו שיט טוב בעיניך? | באמת שקטונתי מלהגדיר מיהו שיט טוב, אבל ממקומי הבור יחסית בעולם הזה הייתי מצפה ששיט טוב יהיה מי שהוא קודם כל אדם טוב. ואם הוא ניחן בהיגיון בריא, ביכולת אילתור וברגש אחריות- מה טוב הדבר. 

– עם איזה שיט/איש-ים היית יושב לכוס קפה? | עם ג׳וני דפ. הוא שחקן עם נפש של משורר ואני יודעת שהוא סקיפר מוצלח- לא בגלל סרטי שודדי הקאריבים:-)הוא פשוט אדם שאוהב מאוד לשוט ויש לו סירת מפרש. ליאור קרא פעם ראיון איתו, ושם הוא אמר שהעושר לא יהפוך אדם למאושר, ״אבל אתה יכול לקנות בכסף סירה ולשוט אל האושר״. אז כשהייתי מתיישבת בקוקפיט של ג׳וני (אם היה מזמין אותי) הייתי מביטה סביבי, ככה קצת כדי להתפדר מאבק הכוכבים, מעשנת איתו בשרשרת, והדבר הראשון שהייתי שואלת אותו: ג׳וני, למה?! 

-כמה ספרים קראת במהלך השיט? | המון, אולי ארבעים ספרים. הייתי קוראת יותר אבל יש לי את ׳הגנון של שרון׳, שאני מפעילה בתפקיד גננת, סייעת, ואמא 7 ימים בשבוע בין השעות שמונה בבוקר ועד השעה שמונה בערב. בעצם- אם דבר אחד קרה לי בשיט הזה הוא העובדה שאני כיום סוגדת לגננות. פשוט מצדיעה, מעריצה. אני לא מבינה איך הן עושות זאת כל חייהן. ריספקט.

– מהו הספר הטוב ביותר שקראת בשיט? | ׳כזב וכישוף׳, של אלזה מורנטה. אף פעם לא הצלחתי להגיע אליו והוא פשוט מצוין, מזכיר קצת את ׳אלה תולדות׳ הנפלא שלה. וגם ׳איים בזרם׳ של ארנסט המינגווי.

-איזו מוסיקה את אוהבת במיוחד? | זה כמו לשאול אותי איזה אוכל אני אוהבת במיוחד. אני אדם של מוסיקה, אוהבת המון סוגים, ומעט מאוד פוסלת, אבל בוב דילן, ניל יאנג והאופרות של ורדי תמיד בהיכון על האייפוד שלי . 

-האם זו גם המוסיקה שאת אוהבת לשוט איתה? | לצערי, גם אם מושמעת מוסיקה במהלך שיט אני לא מבחינה בה, ובוודאי שלא מקשיבה לה. אני חולה במחלת ים. תמיד. אני קשובה לגוף החרד והחולה שלי ברגעי השיט. די מבאעס, שאני כה רגישה, אבל זה מה שיש ועם זה ננצח:)

-מכל המקומות בהם שטת/ביקרת השנה לאיזה מקום לא היית חוזרת? | להאיטי. כאב לי שם מאוד. גם בלב וגם בגוף.

-מכל המקומות אליהם שטת, לאיזה מקום תעשי הכל כדי לחזור? | ליוון. וגם לאיים האאוליים באיטליה, חוויה בלתי נשכחת. חול הפודרה שחור משחור, הר הגעש ׳סטרומבולי׳, שהוא מעין לפיד בוער ונוזל- ובשעות הלילה כך סתם לעגון מול הר געש פעיל זה חתיכת קטע. וגם יש שם כל מיני איטלקים שנראים כמו ג׳ורג׳יו ארמני ומוצ׳יה פראדה- אז זה בכלל מוסיף הרבה חן למקום, אם את חובבת אפנה כמוני. 

-מי הצוות הכי טוב ששט איתך? | ליאור הוא איש צוות מצוין. פעם מזמן שטתי גם עם שני שוויצרים פאטריק ומישל- אלופים, וגם זוג החברים הטובים שלנו, פלג ומיקי, שעשו איתנו עשרה ימי שיט. היינו ארבעה מבוגרים וחמישה ילדים קטנטנים, ועמדנו באתגר הרבה בזכותם. הם סקיפרים מצוינים ומרגיעים מאוד. 

– מה את הכי אוהבת לעשות במהלך שיט? | אוהבת להרגיש טוב. לא משנה לי מה אעשה. רק לא לחוש את המחלה המעיקה הזו.

-אם תתבקשי לבחור משמרת בשיט ארוך- איזו משמרת תבחרי בוקר או לילה? | את הראשונה. עד חצות וללכת לישון עד הבוקר. אני יודעת שאני משעממת, אבל אני בעיקר משתדלת לעשות לי קל. זה המצב. 

-איזו חוויה הכי ריגשה אותך בשיט עד כה? | היו המון חוויות מרגשות. באמת שמדובר בחוויה עמוסת ריגושים. אבל הרגע הזה, שעמדתי על הרציף בפיראוס ביוון, ופתאום ממונית לבנה ירדו הוריי כשהגיעו לבקר אותנו. הרגע הזה של החיבור לדבר כל כך מוכר יציב ובסיסי (הורים) לצד המיסתורין והחיים הנוודים המתנדנדים שלנו על הסירה- מילא אותי ברגשות של עצב, של שמחה, של גאווה וגעגוע- בהחלט אירוע מרגש. 

-מה הכי הפתיע אותך במסע? | ששרדתי את הדבר המטורף הזה. אני אדם של ריצות למרחקים קצרים, ולא אישה של מרתונים, וזה חתיכת מרתון. זה הפתיע – ועדין מפתיע- אותי שטרם פרשתי מהמסלול בחזרה אל החיים המפנקים שהיו לי. אבל אני נהנית מאוד, לעולם לא אשכח את המסע הזה. לעולם. 

-מכל המקומות בהם ביקרת אפה אכלת את האוכל הכי טעים? | במרטיניק. המטבח הצרפתי. יש יותר טעים מהמטבח הצרפתי?.

-לאיזה מבין העמים שפגשת הכי התחברת? | לאיטלקים. תמיד הכי אהבתי אותם. אבל גם הג׳מאייקנים אנשים בראש טוב.

-ספרי על חוויה מצחיקה אחת בשיט? | וואוו,,, היו כל כך הרבה. אבל היה רגע אחד עם תמיר, הבן הבכור של ליאור, ועם עידודו הקטן שלי. היה ערב,  וכבר הייתי סחוטה מעייפות מהיום שעברנו. צעדנו תמיר אני ועידו על הדינגי-דוק שבאי קורקאו בגרנדה, ועידו לא הפסיק לשאול אותנו שאלות על איזה סרטן שהוא ראה זוחל על הדוק: ״אמא, לאן הולך הסרטן?״ ״אמא, לאן הוא הולך עכשיו?״…, ובשלב כלשהו כבר לא היה לי כוח לענות לעידו על השאלות שלו ועניתי לו בחוסר סבלנות: ״עידו אני לא יודעת, תשאל אותו!״, ואז שמענו שנינו את עידו, בקולו המתוק והממיס, פונה אל הסרטן: ״סרטן, לאן אתה הולך?״- תמיר ואני נקרענו, אבל בטוח שאי אפשר להעביר את הרגע הזה כהווייתו.

– מה החוויה שהכי טלטלה אותך?| כל השנה הזו טילטלה אותי רגשית ופיזית.

-האם הרגשת שנואה או מוקצית פעם במהלך השיט? | לא.

-ספרי על משפט יפה ששמעת במהלך השיט | פגשנו אישה מצחיקה בסן לוצ׳יה, ישראלית. היא שטה כל חייה עם בעלה. אגב- גם הם שטים על אמל. שאלתי אותה: ״את אוהבת לשוט?״ והיא ענתה לי: ״אני אוהבת את דיויד״. כמה צחקתי. כל אישה שסיפרתי לה את זה מאוחר יותר, צחקה והתחברה מאוד למשפט הזה. 

-ממה את הכי מפחדת? | החלטתי שאני לא מפחדת. אז רק מאלוהים.

-ממה את הכי נגעלת?| כשמקיאים לידי או עלי. 

-מי או מה היה הכי חסר לך בשיט? | ישראל (וכל מי שיקר לי בה) ולאמבטית קצף. לאו דוווקא בסדר הזה.

-למה הכי תתגעגעי בשיט? | אני מאמינה שתמיד אנחנו נשוט, אבל אני אתגעגע מאוד לשחרור מהשיגרה השוחקת ולים הנפלא, לשמש המלטפת, לאנשים חדשים שמגיעים לסירה לכוסית בערב ופתאום נהיים חברים טובים. אני אתגעגע לרגעי האומץ, לרגעי התובנה, לרגעי השקיעה. אני אתגעגע לחיים האלה. נקודה. 

– חלפה שנה, ואת חיה על הסירה ומטיילת, יש משהו שהיית עושה אחרת? | כן. הייתי דוחה את הפסקת העישון שלי לאחרי הטיול הזה. זה ממש לא היה הזמן להפסיק לעשן. יותר מדי גמילות מיותר מדי דברים ממכרים בתוך סירה קטנה- זה לא קל;)  

– מה תאמרי על האוקיינוס?| פלא. חידה. מהפנט. עצמתי. מפחיד. יפיפה. 

-ליאור הגשים חלום באמת מיוחד וגדול, את לא מודאגת קצת מכך שהחלום הוגשם, מה יהיה הלאה? | אני מאוד מאוד מודאגת מהחלום הבא של ליאור:), אבל נראה לי שכעת הגיע הזמן להגשים את החלומות שלי… ואגלה לכם סוד?- כבר התחלתי להגשים חלק מהם.

אנא הניחו מאחוריכם את רגשות העצב והכאב מן הפוסטים הקודמים, על האי האיטי. שכן הסירה ׳שרונה׳ – כמו והייתה החיים עצמם- שטה הלאה וממשיכה אל עבר היעד הבא: והפעם יהא זה האי ג׳מאייקה. ואת הביקור בג׳מאייקה נכתיר, ללא ספק, כמהנה, טעים וגדוש הומור.

 

שתבינו… זה לא שהג׳מאייקנים חיים חיי שפע ונהנתנות (רחוק מכך), אלא שיש בעיניים שלהם כזה מן ניצוץ של שמחה וחיוניות – יה-מן!* . אולי זהו טבעם, אנשים שמחים. אולי זו ירושה גנטית נדירה שהותירו להם אבותיהם העבדים. אין לדעת …. בהחלט תופעה.

 

אבל ככל שאני מהרהרת יותר באניגמה הזו, מתחדדת אצלי, באופן פרטי, חידה אחרת: כמה קל לי לספר על עצב, אך כמה קשה עבורי מלאכת הכתיבה בבואי לספר על אושר. והנה אני נזכרת במשפט הפותח את הספר ׳אנה קרנינה׳ של טולסטוי: ״כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה- אומללה על פי דרכה״, וכעת אני מבינה אותו כפי שמעולם לא הבנתי (לאושר נוסחה אחת, ולאומללות צורות רבות ומגוונות). אך מוטב שאחזור לענייננו … הקלילות והחיוניות של הג׳מאייקנים, בשימת לב לעוני הרב ושיעור האבטלה המפלצתי השולטים באי הזה, הוא בהחלט עניין לועדת-חקירה בינלאומית, משום שהוא מרתק בבלתי אפשריות שלו. אבל ייתכן ומצאתי (כמובן שבאופן שטחי ונטול יומרה אנתרופולוגית) את אחת מאבני-היסוד לגישת חייהם המפוקחת-אופטימית של הג׳מאייקנים, והיא עולה ממשפט אחד, שאותו אמר בוב מארלי (ושכמה מהאנשים שהכרנו חזרו עליו בפנינו במהלך הביקור): ״האמת היא שכולם הולכים להכאיב לכם, אתם פשוט צריכים למצוא את אלה ששווה לסבול עבורם״.

 

אם כן, המילה ״סבל״ בהחלט מצויה בלקסיקון החיים הג׳מאייקני, אך היא אינה סיבה, מבחינת הג׳מאייקני הממוצע, לחדול מלחפש אחר אותם תענוגות קטנים שיסבו לו פחות סבל. אפילו דרכם לעשן סמים, נראית לפתע כאג׳נדה ולא כקלילות דעת, יותר כמנהג שבטי, או אפילו אמצעי הישרדותי להשיג מרגוע, להתבדר קלות ולשכוח מהצרות.  

 

 

השיר ‘no women no cry’ של מארלי הנפלא נשמע מבעד לרמקולים, השחוקים משימוש, שבשוק הירקות והפירות, ובאוויר הריח האקזוטי -כמעט אירוטי- של הגאנג׳ה המגיח אל נחירינו מכל דוכן ומעבר לכל פינה, שכן כולם ללא יוצא מן הכלל מעשנים. והנה בפינת רחוב איש, עוטה לגופו סחבות של ממש, והוא מוכר לנו שתי שקיות (לא של גאנג׳ה;) ובכל אחת מהן ארבעת הרבעים של קנה סוכר אחד, והם קרירים ומתוקים, ואנו לועסים אותם להנאתנו, יורקים מפעם לפעם את חוטי הסוכר, הנושרים אל תוך חלל פינו, אך רגע לפני שאנו נפרדים מן האיש ופוסעים בסמטאות המטונפות של העיר Port Antonio, הוא ישאל אותנו למקום מגורינו ואנו עונים לו, ללא היסוס: ״יזראל״, ואז הוא מרים, באושר, שתי גבות דקות ופורץ בצחוק רם ואומר: ״יזראל? יה-מן! יו מייד מיי דיי, איי וואנט טו גו טו ג׳רוזאלם. איי אם הונרד״. כן, זוהי מדינת ג׳מאייקה, אי של אופטימיות. אופטימיות כדרך חיים. אופטימיות כהחלטה.

 

 

אבל כהרגלי אני מקדימה את המאוחר, שכן כדאי שאספר לכם על הרגעים הראשונים באי, עוד טרם איפשרו לנו רשויות החוק  לדרוך על אדמת ג׳מאייקה. עברנו שלושים ושש שעות של שיט רגוע ונינוח מהאיטי, והגענו לג׳מאייקה. את הצ׳ק-אין עשינו במרינה, השוכנת בלב העיר הקטנה: Port -Antonio, בחלקו הצפון-מזרחי של האי. אסרו עלינו לעזוב את הסירה עד לביקורת המשטרה, מחלקת ההגירה ומחלקת התברואה. כמובן שניסיתי להסתיר מעיניה של פקידת התברואה (שהגיעה לבדיקת בריאותם של יושביי הסירה ואף כדי לבחון את מוצרי מזון שהבאנו עמנו) את העקיצות הנוראיות שלי (זוכרים את העקיצות הנוראיות שלי מהאיטי?), אך עוד בטרם הכניסה האישה החביבה את כף רגלה אל תוך הקוקפיט צדו עיניה את מראה כפות רגליי והיא הבחינה בעקיצות, שנשאתי עמי מהאיטי. מבוהלת כולי (כבר שמענו על סיפורים שלא התירו כניסה מפאת חולי בסירה) שיקרתי. סיפרתי לה שזו אלרגיה, שאני רגישה למנגו. והגברת הנעימה, מחלה לי בטובה על השקר, והסבירה לי באמפאטיה שזו אינה אלרגיה, כי אם עקיצות, והוסיפה שהיא בטוחה שנעקצתי על ידי זבובי חול/שמש ושאני זקוקה לטיפול רפואי. נשמתי לרווחה כאשר הפנתה אותי לרופא (הודי) במרכז העיר.

 

כשעה לאחר מכן הגיעה המשטרה וערכה בדיקת סמים בסירה. כשכפפות גומי לידיהם, פלשו השוטרים אל תוך מגירות ביתנו, מפשפשים בין זוגות התחתונים, משקשקים את צעצועי הילדים ובוחנים את סגירת קופסאות השימורים. בתום הבדיקה ובעת מילוי הטפסים אני שואלת את אחד השוטרים: ״איך אתם חוששים מסמים, כששמה של ג׳מאייקה הולך לפניה בכל הקשור לסמים?״ והוא משיב לי: ״אנחנו  לא מחפשים מריחואנה, גבירתי. עושים כאן החלפות בין קוק לבין מריחואנה, ואת זה אנחנו מחפשים״, ואני מהנהנת אליו בהבנה, ומגייסת את המבט הכי תמים שלי.

 

משמאשרים לנו לצאת מן הסירה ולדרוך על אדמת ג׳מאייקה אני חוטפת את התיק שלי, ומיד רצה למרפאה. והנה אני מכתתת רגלי בעיר הזרה, מתבלבלת- פונה בסימטה אחת ימינה במקום שמאלה, מנערת מעלי שני קבצנים חסרי גבולות ומלבוש, מעקמת קלות את קרסול רגלי השמאלית בבור שעל אם הדרך, והנה אני מוצאת את הכתובת הנכספת. ״רופא,,,,רופא,,,,רופא,,,״ אני ממלמלת לעצמי בקול שקט, כמו מנטרה, מנסה לעודד את רוחי, והנה אני מטפסת בהססנות בגרם מדרגות תלול ואפלולי של הבנין, ומגיעה לקומה הרביעית, ומוצאת את עצמי בתוך המרפאה, שגם היא חשוכה, וספסלי עץ ארוכים מסודרים בחדר הקבלה של המרפאה בצורת חי״ת. כל הספסלים תפוסים עד אפס מקום, בעיקר על ידי זקנים, וכל גופי ומבטי אומרים ייאוש מכמות האנשים והתור העצום. אך פקידת הקבלה, שישבה מאחורי דלפק עשוי פורמיקה ירוקה, פונה אלי לפתע בהודעה מנחמת: ״כולם כאן הגיעו לבדיקת עיניים״ ולאחר מכן בשאלה: ״במה אני יכולה לעזור לך?״. ואני לא עונה, רק מצביעה לעבר ירכיי ושוקיי העקוצות. הפקידה נחרדת מן המראה, ומעקמת את פרצופה במעט סלידה.

ואיך לא? -אני שואלת את עצמי, כמעט בנזיפה, איך אפשר שלא לסלוד מן ׳הקלות הבלתי נסבלת׳, בה אישה מערבית שכמותי נכנעת כך לכמה זבובים על חוף ומאפשרת להם להפוך אותה לגוש עקוץ ומתגרד?איך נפלו גיבורים?!- אני ממשיכה להלקות את עצמי, כיצד הפכה הצברית הישראלית החסונה שהייתי לחסרת ישע עקוצה ופאתטית במדינות הקאריבים?….  אך הפקידה אינה אומרת דבר, ורק מובילה אותי אל חדרו של הרופא ההודי.

 

בחדר הרופא ניצב שולחן עץ בודד, שני כיסאות ומיטת טיפולים. והנה אני מבחינה כי קירות החדר מלאים בפוסטרים רפואיים עם המילה VIAGRA בראשם, ומתחתם תרשימי גוף וכימיה אודות דרך פעולתה של הגלולה-הקוסמת. ואני מסיטה את מבטי מן הפוסטרים, מתעלמת מנוכחותם, ונותנת לרופא לבחון את העקיצות. הוא נוגע בעקיצות, שואל על אלרגיות מן העבר, מורח קורטיזון, בוחן אותי היטב ומיד מתחיל לדבר אתי, במבטאו ההודי הכבד (שמעיף אותי עשרים שנה אחורה לטיול שלי בהודו) על תזונה. הוא מסביר לי שעלי לשמור על עצמי (״יו מאסט נוט דרינק סופט דרינקס, יו שולד דרינק אונלי ווטר״) ואני מבטיחה לו, כלאחר יד, לשמור על עצמי, וממהרת ליטול מן הגלולות שנתן, ודוחפת אל התרמיל שלי עוד שקית של כדורים, והרופא כמו ונבהל מן התנועות המתלהבות שלי בעת שאני מסדרת את ערימות הכדורים בתיק, ומדגיש: ״את הכדורים האלה עליך לקחת בלילה בלבד, זה יעזור לך לישון, וירגיע מעט את תחושת הגרד_״ ואני מהנהנת לעברו בהערצה ובהבנה, ״אבל!_״ מטעים הדוקטור בקשיחות, ״אסור לך לקחת אותם אם את במשמרת הלילה בסירה״. ואני שוב מהנהנת, ומשלמת לו הון עתק ובשעות הערב המוקדמות, לאחר ארבעה לילות נטולי מנוחה ושינה, אפול סוף סוף לשינה חזקה ורגועה.

 

ביום שלמחרת ניכר שיפור, הגם שקטן, במצב העקיצות ואנו יצאנו לטייל בעיר, קונים ירקות ופירות וגם קצת תבלינים, בערב ניסע במונית למסעדה ושמה ״סולג׳ר קמפ״ ושם נאכל עז ברוטב קארי על מצע של אורז חום, והילדים יאכלו עוף צלוי ומעט אורז. הג׳מאייקנים בשלנים אדירים, תן להם חתיכת תפוח אדמה ועוף והם יגישו לך מעדן, בעל המסעדה שירת בצבא ג׳מאייקה זמן ממושך, וכשפתח את המסעדה החליט שאצלו יאכלו הלקוחות כמו החיילים, ואכן סעדנו את ליבנו ושתינו לשוכרה בתוך מאהל, כביכול מאולתר, שדומה לחדר אוכל שדה, שכמותו ראיתי, לא פעם, במהלך שירותי הצבאי.  

 

ובבוקר של יום ראשון, נצא לטיול בהרים הכחולים (The Blue Mountains). שכרנו את שירותיה של מדריכת טיולים ונהגת מקצועית, אישה מופלאה ושמה אינגריד אוונס. ציפורניה הארוכות והמטופחות המשוכות בלק אדום לא תאמו כלל את חזותה הנערית (כן,,, טום בוי;) והיא מסיעה אותנו אל עבר ההרים הכחולים. במעלה ההרים עומד ערפל כבד והוא גורע מן הראות, אך אין בכך כדי לגרוע מהנאתנו. בדרכנו מעלה, אל עבר הפיסגה, נעצור ליד מפל מים, וליאור ביחד עם רונה ועידו ישחו ויצננו את גופם הרותח מחום במים הקרים והנעימים.

 

 

משם המשכנו מעלה, ואנו חולפים על פני בקתות קסומות, ואז נעצרים בפתח ביתה של אישה מבוגרת, אפשר לומר זקנה, והיא מגדלת ומייצרת קפה ג׳מאייקני (הקפה של ההרים הכחולים), ששמו בעולם הולך לפניו. לפני שאנו נכנסים לביתה של הגברת, הניצב במורד ההר, ועל כן הגישה אליו היא דרך מדרגות תלולות הזולגות בפיתולים ישר אל תוך מפתן הבית, נשמתנו נעתקת מן היופי המרהיב.

 

  

ואנו למדים מאינגריד כי הקפה הספציפי הזה, שאותו מייצרת הגברת, נשלח אל ארמון המלכה שבאנגליה, ושזה הקפה היחיד שבני המלוכה שותים. ואנו נכנסים אל בית שריצפתו עץ חורק, ומלפנינו קיר שכולו זכוכית וממנו ניבט הנוף השליו והמנחם של ההרים הכחולים (מסוג הרגעים האלה שאתה חושב לעצמך, שוואללה,,, החיים כאלה יפים). ואז מגיחה הגברת הזקנה מאחד החדרים ומסמנת לנו בידה לבוא אחריה. אנו צועדים אחריה בצייתנות ומגיעים לחדר קטן, ועל ריצפתו מונחים ארבעה שקים גדושים בגרגרי קפה. וריח הקפה החזק והמשכר עמד בחדר, והגברת אינה מדברת ואף לא מחייכת, אלא מושה בקורקטיות, בעזרת כף גננים כחולה, גרגרים ספורים מסוגים שונים אל תוך צלחת העשויה מחיצות קטנות ומגישה לנו, סוג אחר סוג. היא ומורה לנו לטעום אותם. טעמם המר של פולי הקפה צורב בלשוננו, ואנו מתמכרים לרגע הזה עם האישה הזקנה, שהתנהגותה הייתה על סף האנטיפאטית, ומתמכרים לתחושה הזו, של להיות נשלטים על ידה ולעשות כל מה שהורתה לנו. בסוף הטקס היא שואלת בקצרה, איזה מבין הגרגרים היה הכי ערב לחיכנו, ושנינו מצביעים – בתאום מבדח- על אותו שק, אך היא אינה מחייכת כי אם שולחת אותנו בחזרה אל פינת הישיבה, ומודיעה בשקט כי כעת תכין לנו קפה. 

 

וכעבור כמחצית השעה מגיעה הגברת אל פינת הישיבה, ומגש עגול בידה ועליו קנקן קפה עשוי קריסטל ושני ספלי קפה עשויים קרמיקה גסה או שמא חימר, וצלחת עמוסה בעוגיות מסוגים שונים. הקפה נשפך בעליזות אל תוך ספלי הקפה, וטעם העוגיות נפלא, וכך גם הלחם, שהגישה הגברת, שצבעו חום אדמדם, כאדמת חמרה, והוא חתוך לפרוסות, ואנו נוגסים בו בהנאה וטעמו מזכיר במעט את טעמן של הדובשניות המתקתקות האלה שמוכרים עדין בישראל, ובתוך פרוסות הלחם מכווצים ופזורים, בטוב טעם, תפוזים מיובשים שהופכים את הלחם למריר ומתקתק באותה העת, והוא משתלב באופן מופלא עם טעם הקפה. 

 

 

ולאחר ששתינו וטרפנו את העוגיות רכשנו לעצמנו שקית מן הקפה, בדיוק מאותו סוג שזה עתה שתינו, ושאותו שותה גם הוד מעלתה, ובעבור שקית במשקל של מאתים עשרים ושבעה גרם נשלם לא פחות מ-שלושים דולרים אמריקאים (מחירן של שתי ארוחות גדולות לארבעה סועדים בג׳מאייקה). 

 

 

משם אנו ממשיכים אל עבר נקודת תצפית מדהימה, שם נהנים הילדים מכמה מתקנים לטיפוס. ועידו, הנחוש להפוך לסמי הכבאי, לומד להתגלש מעמוד הברזל הגבוה מטה-אל האדמה, ואינגריד מציתה לעצמה סיגריה ומביטה בנו ממעלה הגבעה ומחייכת. לאחר מכן ניכנס שוב לאוטו, ואנו חפצים להמשיך הלאה ולטפס על ההר, אך בדרך היציאה מנקודת התצפית האמורה, אנו חולפים על פני שני ג׳יפים מתוצרת jeep וטרקטורון אחד, והנה מתוך הג׳יפ קוראת לעברנו חבורה עליזה וצוהלת של נשים, גברים וילדים, ומסתבר שהם מכרים ותיקים של אינגריד, ובבדיחות הדעת הם מקניטים את המדריכה המיומנת שלנו: ״אר יו לוסט, אינגריד?״ והיא נחנקת מצחוק צרוד מסיגריות. כעבור רגעים קצרים בלבד פונה אלינו נהג הג׳יפ וקובע: ״בואו אחרינו לבית הנופש של כריסטיאן בהרים, יש מלא בשר- גם בשבילכם- עזבו טיולים, בואו לאכול!״ 

 

 

ולא נדרשו לשנינו יותר מעשר שניות לשנות את התוכניות שלנו ולהיצטרף אל החבורה העליזה. אינגריד מכניסה להילוך ראשון והאוטו עולה מעלה אל פסגת ההרים, והנוף הנשקף מבעד לחלון הופך מרהיב ועוצר נשימה מרגע לרגע. וכשאנו מגיעים לקצה ההר, ממש סמוך למדרון התלול, אנו מבחינים בוילה מדהימה ביופיה, והנה חונים להם מחוץ לוילה שני הג׳יפים והטרקטורון, שאך לפני כשעה חלפו על פנינו עם החבורה העליזה,  ואנו נכנסים פנימה במבוכה ובהססנות, אל עבר החצר המקורה של הוילה המפוארת וההדורה, עלי הגפן משתלשלים מלמעלה, ומרפדים את המקום בירוק ענוג ורענן. הוילה מרוהטת בהידור שרובו קאריבי, אך הסגנון הוא לחלוטין אקלקטי, וניכר על בעלי הבית כי הם אוהבים עד מאוד את ביתם וגם אוהבים לארח, והמרפסת הנפלאה משקיפה על כל העמק. ברגע שמבחינה בנו החבורה העליזה ניגשים הם אחד אחרי השני לקראתנו. אנשים חמים ונפלאים: סאלי הספורטיבית והחייכנית, שמאוחר יותר למדנו כי המפגש אליו נקלענו היה בעצם מסיבת יום ההולדת שלה, פי- ג׳יי הלבבי ואיש הים האולטימאטיבי, גם שיט גם דייג (ממנו קיבלנו טיפים כיצד לצוד לובסטרים), סוזי הגרושה הבלונדינית, אישה שכל מבט או פרצוף שעשתה הצחיק אותי (לדוגמא, שמתי לב שכאשר מישהו מהחבורה שואל אותה אם מתחשק לה לשתות רום היא נוהגת לצעף את עיניה, כאילו משתדלת בבדיחות ונלעגות להיראות סקסית, ואז היא משיבה לו בקול שרמנטי: ״הו יה״), טמי (האישה השחורה היחידה בחבורה) היפה ומסבירת הפנים והיא גם אישתו של כריסטיאן, שהוריו הם בעלי הוילה, ג׳ון יבואן של וויסקי בג׳מאייקה, ראלי, האיש שעל הברביקיו ומדובר באמן אמיתי- האמינו לי. למעט טמי כולם לבנים. כולם ג׳מאייקנים, רובם שייטים בעלי סירות מפרש במרינה שבקינגסטון, כולם מסבירי פנים, מוסיקת קליפסו ברקע, כולם שרים את מילות השירים, מנענעים את האגן מעט (גם הגברים), ושפע של בשר, עשוי באהבה וצלוי באופן מושלם, קלחי תירס קטנטנים, סלט ג׳מאייקני עשוי תפוחי אדמה, המון רום וגם וודקה ובירות בלי סוף, והכל מתעניינים בנו ונותנים לנו לחוש כאילו היינו חלק מהחבורה, והשעות עוברות ואנו ביחד אתם. 

 

 

בשעות הערב המאוחרות אנו מגיעים למרינה, אך לא לפני שנעצור בצד הדרך, סמוך למרכזה של העיר קינגסטון, שם ניכנס למעין איטליז, והנה אנו קונים לעצמנו מן המעדן הג׳מאייקני ששמו ״עוף אדיוט״ (jerk chicken)**, אינגריד קונה גם לעצמה וגם לחבר טוב שלה, והיא אומרת שזהו הפלא השמיני- והיא בהחלט צודקת. צריך לנסוע לשם ולטעום את זה (אז אהרוני וגידי- לשימת לבכם, אנא חשפו את הרצפט לטעם השמיימי הזה;).  גשם זלעפות, מבול של ממש, מרטיב אותנו בדרכנו, על הדינגי, לעבר שרונה, ואנו מגיעים חזרה לשרונה רטובים עד לשד עצמותנו, אך מאושרים ובעיקר שבעים… והנה מקלחות מהירות וחמות וכולנו הולכים לישון. ליל-מנוחה לך ג׳מאייקה, ולהתראות לך, את נהדרת, לשווא הפחידו אותנו מפנייך, לשווא חששנו. פנינו מחר בבוקר לקובה, אך אנו נשוב וניפגש בהמשך_ _ יה-מן!…… 

 

ולסוף דבר, הערה:

כעת, משסיימתי לכתוב את הפוסט הזה, רק אומר שהיה לי נעים (הגם שלא כל כך קל) לכתוב על האושר הג׳מאייקני. כי האושר הזה דר, מתקיים ושורד על גבי ענף קטן בעץ שכולו אומללות. אז תהיו מאושרים, ותבוא על ראשכם הברכה. 

  

*יה-מן, משמעה- כן, בנאדם. (משתמשים במילה גם בפנייה לנקבה).

**ג׳רק צ׳יקן- עוף שעבר תהליכי השרייה באמבטיות מרינדה, לאחר מכן ניצלה היטב ואז עושן במידה קלה. הוא אהוב מאוד על הג׳מאייקנים. מחירו של עוף אחד הוא 18 דולרים אמריקאים. 

על אף שהמראה של אותה רצועת חוף ים מזוהמת ועמוסת הפסולת (עליה סיפרתי בפוסט הקודם) השוכנת כנקודת חן כעורה על גבו של השוק הדל בהיל דה באש, נצרב בעוצמה רבה בזיכרוננו, הרי שיהא זה חטא אם לא נזכיר ונציין לשבח את החופים האחרים שבאי. ואכן ביקרנו בחופים אחרים, שהיו יפים עד מאוד. חופים אלו אמנם נעזבו פראיים ובלתי מטופחים כלל על ידי אדם, ומלבד עשרות קונכיות ורדרדות, מרוקנות מתוכנן הטעים והמזין על החוף, לא נמצאה בהם עקבה של בני האנוש. יופיים של החופים הטיל בנו קסם באותו אופן שניתן לחוש מוקסם מיופייה המהפנט של אישה, שניכר בה כי אינה עושה מאומה על מנת לשמר את חינה, ובכל זאת נותרת יפהפיה. די היה בכך שהיו מרוחקים מעט מאיזור הבקתות והצריפים של המקומיים, וכך זכו אותם חופים, גם אם מן ההפקר, להישמר ביופיים המרהיב, ולא שימשו כמרכז פיזור פסולת עבור התושבים, כפי ששימשו, לרוע מזלם, החופים השכנים להם.

 

 

באחת הפעמים עשינו דרכנו אל רצועת חוף, הרחוקה מרחק צעידה רגלית בת כשעה מן המקום בו הנחנו את הדינגי. אלה היו שעות הבוקר המאוחרות של יום ראשון, והנה אנו חוצים את הכפר, צועדים על השביל הארוך והיחיד של הכפר, חולפים על פני בקתות התושבים, שבמקרה הטוב הן רעועות ובמקרה הרע הן פשוט נוטות בכל רגע ליפול. והנה בחצרה של האחת נראות שתי עיזות שחורות וכחושות, כמעט ללא בשר לגופן, והנה בחצר הבקתה הסמוכה יעמוד קשור, תחת השמש הקופחת,  פרד שחור רזה ואומלל, ופתאום- תרנגול. מסתובב לו בגאווה מגדה אחת של המעין רחוב/שביל הזה אל עבר גדתו השניה, חוצה אם כן את רוחבו של השביל, מפריע לנו בהליכה, ואנו מפלסים דרך להניח את סנדלינו, בין האבנים הגדולות והמכשילות, שאין אף לא אחד בכפר שיטרח להזיזן מאם הדרך (כאשר שאלתי על כך אנשים- משכו את כתפיהם בשעמום מן השאלה), והתרנגול הנלעג מתנועע כמי שאינו קשור למקום הזה, והוא מודיע בניענוע המצחיק של שני פלגי גופו כי הוא שייך בכלל לממלכה אחרת (וזה מיד הזכיר לי את שירו של יהונתן גפן שאני מקריאה לילדים, על האיש הכחול, ׳אני מסיפור אחר׳). ואנו מבקשים רשות לצלם, ולא כולם מתירים לנו, ידענו זאת מראש, כי בהאיטי אין לצלם אנשים או חפצים ללא רשות, כבר ארעו מקרים מאוד לא נעימים כשתייר שלף מצלמה וצילם מבלי שקיבל את הסכמתו של המצולם או של בעל מושא הצילום, ועל כן דעו כי כל תמונה שנציג כאן נולדה לאחר משא ומתן, ומאחר והתנהלות של לשאת או לתת לא תמיד נוחה או נעימה לנו מעטות הן התמונות שצילמנו. ופתאום שומעים אנו שירה רמה מבעד לצריף גדול, ואנו ניגשים אל עבר הצריף והוא עמוס מתפללים,כמעט רוקדים, שרים במלוא הקול ילדים נשים וטף, מעטים הם הגברים, ואני לא מצליחה להתאפק ומותירה את המצלמה שעל צווארי פתוחה (על וידאו) והנה לפניכם רגע מיוחד ופולשני, שהצטלם באופן מקוטע, מלא תזוזות וחלקי אך הוא שם. חשתי מוזר, לאו דווקא מן המבטים שהופנו אלינו ולא הרפו, כמו מן  כמו מן החדירה לחדרי חדרים בבית זר, כמו ואיש זר מן הרחוב היה חודר ללא רשות אל טקס ברית המילה של בני. על אף שחשתי חצופה ללא חת, לא יכולתי שלא להנציח את הרגע הזה, האמיתי כל כך, ונטול כל מסיכה.

 

 

בפעם השניה, והאחרונה, שיצאנו לאחד מאותם החופים המרוחקים והקסומים (המצוי בפינתו המערבית של האי) עשינו את דרכנו בשיט על גבי הדינגי. והמפרץ יפה כל כך עד אשר לרגע אחד שכחנו לחלוטין מתלאותיהם של האנשים החיים פה, והנה אנו מוצאים את עצמנו חסרי כוחות להתנגד להנאה הצרופה שמציפה אותנו, ואיננו חשים אשמה על שהעזנו להתענג כשהרוח החמה והנעימה ליטפה את לחיינו וכשהבטנו בשמי התכלת ובמים הצלולים, השקופים והקריסטלים, שבקרקעיתם אלמוגים נפלאים וצמחי ים פראיים, וחשנו לרגע כאילו והיינו ארבעתנו פריט קטנטן ותמים בתוך ציור של ילדון קטון ושמח. אולם עוד בטרם הספקנו להכריז בליבנו על הרגע הזה כרגע של אושר מוחלט, אנו מבחינים כולנו במרחק מה מאיתנו בעצם לא מזוהה הצף בים, זה היה מחזה בהחלט מוזר ומרתיע, ואנו מתקרבים אל אותו עצם מוזר, לא מבינים מה זה שם שוכב, אולי מצוף? אולי אדם? ואנו נחרדים – כדי צמרמורת וכאב בל יתוארו בגוף- שכן התמונה מתבהרת ואנו מבינים שזהו כלב. כלב לבן וגדול יחסית- שוכב על גבו בתוך המים, כל גופו וראשו שקועים במים ורק ארבעת רגליו, ומעט מפרוות-גרונו מציצה אף היא מבעד למי הקריסטל, והרגליים מתוחות מעלה, הרבה מעלה מן המים, כמו וזעק כלב האומלל הזה-בכל טלפיו- לעזרה, ואז נדם ומת – כך כשכל רגליו מתוחות מעלה. והדמעות זולגות מעיני, פשוט כך, ואינני מגזימה כאן בדברים (יעדו עלי הרבה שאני נוטה להגזים, אבל לא הפעם, לא בטיול הזה, נהפוכו). והנה גם ליאור, כך אני רואה כשאני מביטה בו בשוק, גם הוא הוא כמעט ומתקמט מרוב צער, ורק רונה ועידו, אינם חודלים, בדרכם הילדית לנסות להבין את הכאב שחשו אף הם, לא חדלו מלשאול: ״איך זה קרה? למה? איך הוא נפל?״- הלוואי והיו בידינו תשובות כיצד מצא עצמו כך הכלב הזה, לפחות מאתיים מטרים מרוחק מן היבשה, כך בתוך הים, מוטבע או טובע. וכששבנו חזרה מן הים (המסלול חזרה אל ׳שרונה׳), הבטנו כולנו בחצי עין, חוששים להביט ישירות ימינה, בזווית עיננו, מבקשים לאתר את מראו של הכלב וגם את גורלו אך הוא כבר איננו שם. אולי נמשה, אולי שקע כבר. ואני מהרהרת בכל אותם האנשים שפגשתי בכפר, אותם בני אדם שלא מעלים בדעתם לסלק אבן גדולה ומסוכנת מן השביל עליו צועדים ילדיהם בחושך, האם היה מי מהם שיטרח וימשה את הכלב הזה מן המים? היה אחד שיביאו לקבורה?

 

 

ובערב אנו מוזמנים לארוחת ערב בביתם של זוג אמריקאים כבני שישים ממיזורי-ארה״ב, שניהם נוצרים דתיים אדוקים, חיים בהאיטי ללא מים זורמים בבקתה צנועה אך מטופחת ונקיה. אפילו גיגית עשויית בטון, ובה מים לרחוץ את רגלינו מן החול שהבאנו עמנו, הניצבת על מפתן חצר הביקתה העידה הרבה על דריה, ודי היה בה כדי להעיד שעל אף הדלות ניכרה בבקתת האמריקאים החיוניות, השפיות ובעיקר המחוייבות שלהם לתושביי האיטי, וכמו שכל בית מעיד על דייריו, הרי שבית זה העיד אף הוא על שני אלה. ומי הם בעצם?- הוא: ביל. איש שפניו עטורות זקן לבן ובוהק, חקלאי וגם נגר במקצועו (עובדה שמיד הסבירה את שולחן עץ המנגו היפיפה שעמד במרכזה של החצר תחת סוכה מצלה), וכשהוא מספר לנו זאת, אנו מבחינים גם בחצר הקדמית של הביקתה, שרק גדר עץ נמוכה מפרידה בינה ובין שפת הים, ושם ניצב שלד של סירה, כלומר: קורות עץ שטרם אוחדו לכדי גוף אחד, אך צורתן היא סירה. וביל מספר לנו כי הוא עומל בימים אלה (ביחד עם עוד שלושה פועלים מקומיים שהוא מעסיק מהכפר) על בניית סירת מנוע גדולה, והיא תהיה עבור תושבי הכפר סירת-אמבולנס (״כל כך הרבה בני אדם מקפחים את חייהם רק משום שאין איך לקחת אותם אל המיין-לנד, הרבה לידות מסתבכות ומזדהמות ומסתיימות במות האם והוולד״). ואישתו, ג׳אנט, שיערה אפור חלק וארוך, נטולת כל קמט ובמבטא אמריקאי כבד היא פונה אלי: ״ורי נייס טו מיט יו שרון״, ואני מחייכת מאוזן לאוזן כשאני שומעת את שמי במבטא האמריקאי, ואז מוסיפה ג׳אנט בגאווה: ״השם שלך תמיד מזכיר לי את השיר המקסים: ״Jesus rose of sharon”, ואני חוזרת בהפתעה על שם השיר: ״ג׳זס רוז אוף שרון?״ והיא מחייכת לעברי בשלווה ואומרת: ״הו יה… הו יה…׳Jesus rose of sharon׳ איטס אה ביוטיפול סונג, יו שולד נוו איט״. 

 

 

אנו מתיישבים לאכול (עוף עם אורז ורוטב שעועית שחורה טעים מאוד וקוביות מנגו מתוק וטרי משמש כאן כסלט רענן) והם מספרים שהם הורים לשישה ילדים (״כולם נשארו לעבוד בחווה המשפחתית שבמיזורי״) והם כאן, כבר כמעט שלוש שנים, ועושים כמיטב יכולתם לעזור לאוכלוסיה בסיוע של תרומות פרטיות וגם בעזרת ארגונים הומניטריים, ואחד מן הארגונים האלה אף הוקם על ידם (*). הם מנסים לעודד את האנשים ללמוד (שבעים אחוזים הם אנאלפאבתים)  ודואגים לשי חג מולד צנוע לילדים (״הם מקבלים חבילות עם בובה או בקבוקון של בועות סבון והם עומדים מול הקופסא שעה ויותר לא מבינים מה לעשות עם זה בכלל״) והם מרבים לעלות להרים ומסייעים גם בטיפול בכולירה ובכל סיוע הומני או רפואי אחר.

 

 

הם מודאגים ממצב היתומים בהאיטי, כספי התרומות הרבים נגזלים במהלך הדרך אל היתומים ולמעשה הילדים האומללים לא נהנים מהתרומות הרבות שמיועדות להם, ולכן צריך כאן אנשים לעזור ולפקח.  ״איך אפשר לעשות דבר כזה?״ אני שואלת, ״איך אפשר לקחת אוכל מהפה של ילד יתום?״ אני מסבירה את עצמי, וג׳אנט עונה לי בתמצות, ועיניה כה רכות וצלולות: ״הו יה, שרון, איט הפנס אה-לוט אין האיטי, הו יה״ ומזיזה את ראשה מצד לצד כמתוסכלת, אם כי כלל לא מיואשת.

 

והנה באותו ערב אצל ג׳אנט וביל, בעת שביל מכין סיר עצום של פופקורן ומזמין את כל הילדים שבסביבה לאכול, והחצר מלאת ילדים, ומקומיים מבוגרים נכנסים ומבקשים מהם עזרה, או אם יש להם איזה חומר אנטיביוטי לחטא חתך עמוק ביד של דיג, ואני מביטה בכל הסובב אותי, בילדים שלי כמו ביתר הילדים שהגיעו לחצרם של האמריקאים הטובים, בסיר העצום של הפופקורן המתכלה אט אט, בדיג הפצוע מקרס, בביל ובג׳אנט ובמשך כל הזמן הזה אני חשה עיקצוצים מטרידים ושורפים בכל גופי, ואלה היו זבובי השמש, ששלקו מתוך גופי דם, לא פוסחים על אף פיסת עור, ואני בוערת כולי מבקשת לחזור לסירה ועורי נרגע רק מעט תחת המים הקרים במקלחת. וכל השלושה ימים שלאחר מכן, ״הו יה״ יהפוך עורי לפריחה איומה מגרדת וכואבת באופן שלא התאפשר לי לישון כלל, מתגרדת כחיה מוזנחת, ובבוקר מגלה שרגליי בוערות מאדמומיות וגירוד ואני מלטפת את עור רגליי הקודחות והעור מרגיש לי כמו בד משי רקום רקמה בולטת וגסה, מלא בליטות וגבעות של עקיצות. בשעות הלילה המאוחרות, כשאני כבר מפרכסת מדגדוגים וכבר שלושה ימים ללא שינה, אני מעירה את ליאור, ומודיעה לו שתם ונשלם פרק האיטי מבחינתי, ושמחר מיד בבוקר אנו יוצאים לג׳מאייקה, שכן אני מחוייבת בדחיפות לראות רופא.

 

אנו נפרדים מהמכרים ומהאנשים שפגשנו במעגן הזה- המכשף, היפה, הקסום והעצוב הזה, ליאור מכוון את ההגה, אני מרימה עוגן וממשיכים מערבה אל עבר ג׳מאייקה. כל טלפיי מלאי פריחה ועקיצות שמעולם לא חוויתי ומעולם גם לא ראיתי, והן מטריפות את חושיי, ולמרות כל זאת, אני נותנת מבט נוסף ואחרון במפרץ הזה, ואני מרפה לרגע אחד מאי השקט שמפעפע בי ומניחה לעצמי להרהר במה שראיתי כאן ובמה שחוויתי, ואז אני פשוט מחליטה שאני חייבת (תמיד!) להזכיר לעצמי שהועבדה שנולדתי לבנה, במדינת שפע, ושתמיד זכיתי לאוכל, לאהבה וקורת גג ולחופש היא אינה אלא ידו המתעתעת של המזל. הנה כי כן ביני ובין אנשי האיטי מפריד מרחק קטן שהוא למעשה: מזל גדול(**). 

 

  

(*) – ביל וג׳אנט מונטגומרי פועלים ומסייעים לאנשי האיטי תחת גוף ששמו Just Mercy. זה האתר שלהם: www.justmercy.org.

 

(**)- את ההשראה לכתיבת המשפט האחרון בפוסט זה, אודות מעמד, צבע, ורמת חיים שהם אינם אלא תוצאה של מזל ותו לאו, קיבלתי מפוסט שפורסם בידי הסופר יוסי סוכרי, חברי, בפייסבוק לפני כשנה. ניסיתי בעזרתו האדיבה של סוכרי להתחקות אחרי אותו פוסט נפלא וחכם ולהביאו כאן במלואו, אך לא עלה בידי שנינו לאתרו.

 

 

סביר שלעולם לא אשכח את הרגע בו פגשו עיני את מבטם של ילדי האיטי. עיניהם הטיגריסיות לכדו את שלי מיד ברגע שסיימתי להוריד את העוגן ב- היל דה וואש. חמישה צעדים בלבד מפרידים בין מקום העוגן, בו עמדתי טרוטת עיניים ועייפה, לבין הקוקפיט-אליו כה חפצתי כבר להגיע ולהתפרק לגורמים מרוב תשישות, אך כבר בצעד השלישי שלי הסתערו עלי אישוניהם השחורים והבוערים של ילדי האיטי, אישונים ששקעו באפאטיות-חשדנית בתוך הלובן-החלבי של קשתית עיניהם. ניסיוני לחמוק מקשר עין עמם העלה חרס שכן במעגן זה, היו הם, יחד עם כל זוגות עיניהם, ה-שולטים.  בנמרצות, שאין דרך לתארה אלא כנמרית, חתרו עשרות ילדים, כבני חמש, בסירות קנו רעועות עשויות עץ מנגו שכבר רקב, ובטן הסירות מלאה כולה חורים, כמו ושטו על גבי פומפיה. והנה הם קרבים אלינו, זוגות-זוגות בסירות, ייתכן אחים, ייתכן רעים או שאולי קולגות-אין לדעת, שכן פניהם, כמו גופם, לא הביעו דבר. אולם ברורה הייתה לעין עובדה אחת והיא כי נהירה וידועה לכל הזוגות השטים הללו חלוקת התפקידים על הקאנו; האחד- חתר במרץ ובמיומנות מהפנטת במשוט קצר עשוי עץ, והשני- הרחיק בקצב מהיר את המים שחדרו אל תוך הסירה/פומפיה, ואת זאת עשה בעזרת קערה קטנה עשויה מחציתו של אגוז הקוקוס.

 

 

והנה הם מגיעים אלינו, סירה אחר סירה, מזדרזים להיצמד ל״שרונה״, מתנגשים ללא רחם בביתנו הצף, וממהרים כולם להכות באגרופיהם הקפוצים, הקטנטנים והנוקשים. והם חובטים חבטות עמומות בסירתנו, חבטות שבאו זו אחר זו, בקצב כמעט אחיד, כמו מבקשים הם לעורר אותנו מן התרדמה האנושית הלבנה, המערבית והמתפנקת שלנו, כמו מפצירים בנו -כשעון מעורר המטריד את הישן בחלומותיו המתוקים- להכיר או להיווכח בעובדה שהגענו לרפובליקת האיטי.  כל אגרוף צלילו עמום, מרוחק, מנוכר ומעיק על ליבנו יותר מקודמו, מעיק כמעט כמו ההבנה שהגענו לאחת המדינות הכושלות בעולם, שלא די לה בצרותיה הרבות, הרי שאף ספגה מהלומת מוות (שממנה טרם עלה בידיה להתאושש) מנחת זרועה הקשה של אמא-טבע, וזאת בדמות רעידת האדמה שארעה לפני כחמש שנים. כל אגרוף של ילד סימל את זעמו (המוצדק, המשתק והמושתק) של האזרחים, והנה ילדיהם הקטנים כאן, צמודים אל סירתנו, מכים ב׳שרונה׳ כמו והיכו בדלת ארמונו המפואר של מי מרודניהם המושחתים והאלימים.  כפות הידיים הקטנטנות זעקו, איפה, את הניצול הבלתי נסבל של מנהיגים מטורפים ומרושעים. כל מכה שהיכו על סירתנו היה מבהיל כמעט כמו תחושת הנרדפות של העם האומלל הזה על ידי משטרים אפלים, משפילים ופרימיטיביים.

 

 

״מאדם!- – מאדם!״ קראו, בלחש מכשף, הילדים שבסירות, ואני משפשפת את עיניי הצורבות מעייפות, חשה כמו נעה מתוך חלום או הזיה, וניגשת אליהם.  ומבנה גופי, או שמא הדרך בה כופפתי את גבי ורכנתי אליהם, הם עדות ממשית על האם שהנני, מעיד על לידותיי ואולי אף על שני ילדיי שבסירה, ובאיטיות של כבדי שמיעה לוחשים, כמעט נושפים לעברי: ״מָאנְג׳ֶה! ….מָאנְג׳ֶה!…מאדאם!״, ובאותה העת ממש מלטפים הם את בטנם בתנועות סיבוביות, מבקשים לדובב את מילותיהם בפנטומימה, תובעים ממני בבהירות את רצונם. למודי ניסיון או מחוסרי סבלנות מן הדיאלוג המעייף הצפוי להם עם לבנה זרה שכמותי, גוזלים ממני הילדים מראש את האפשרות להסביר להם שאינני מבינה צרפתית, ואני בושה ונכלמת על שקראו את מחשבותיי, כי כך באמת, עלובה שכמותי, התכוונתי לעשות. הנה כי כן הדו-שיח אליו נערכתי, כחיה מערבית ומתורבתת, נגדע מראש בידי ילדי האיטי. ״הם רוצים אוכל״, אומר לי ליאור, ואני מהנהנת אליו בנמרצות כמו מתנצלת על ההבהייה הממושכת שלי בילדים ובשיתוק שאחז בי, והנה אני נכנסת לדירה (ובכן… סליחה טעות קולמוס נפלה בכתיבתי, כמובן שהתכוונתי לסירה ולא לדירה, אלא שכמה תמוהה היא טעות הסופר שנפלה אצלי בכתיבה דווקא כעת, ואולי לאו דווקא תמוהה, כי אם מתבקשת – משום שהעליבות והעצבות שהקיפה אותי ברגעים אלה, הביאה אותי לחוש כמי שנכנסת את תוך דירת פאר ולא אל תוך סירה). הנה כי כן, ביתי הצף והכה צנוע נראה היה פתאום כארמון ראוותני ומוגזם שייתכן ודקר את רשתית העיניים של ילדי האיטי.

 

 

אני מזדרזת להוציא להם מכל טוב: ביסקוויטים בטעם קוקוס, קרקרים בניחוח דבש, עוגיות אוריאו, ומעט לחם-בכל אלה הצטיידנו טרם בואנו להאיטי וקובה, באשר ידענו כי לא נמצא בהן דבר מאלה. אחרי שנתתי לכל אחד שתי עוגיות, וחוסלו להן ברגע אחד ארבעת החפיסות שהיו לנו, אני פונה אליהם במספר מילים בצרפתית, שנחרטו בזיכרוני מבלי שאני מודעת לכך עד לאותו רגע, כנראה בזכות הסרטים הצרפתים שכה חביבים עלי. הגם שברור היה לי שאינני מבטאת אותן כראוי, ובניגוד למצופה, אמרתי אותן ללא כל היסוס או גמגום :״פוטטר דומה אונקור?״ (אולי מחר עוד?), והנה אני מייחלת לכריתת הסכם התאקלמות בינינו לבינם, מצפה למבט מבין מצדם, מתחננת בליבי שירפו מאיתנו, שיתנו לנו רגע להתאקלם. ״דורמיר״ אני אומרת להם כעילגת, וממהרת להעתיק את שיטת הפנטומימה שלהם, ומלווה את דברי כמוקיון המבצע חיקוי של תנועת שינה תינוקית (באופן בו אני מטה את ראשי הצידה, מניחה את לחיי הימנית על גב כף ידי ועוצמת את עיני), אך ההסכם לא נכרת מאחר וצד ב׳ (בדמות של כשלושים ילדים בני חמש), לא קיבל את הצעתי, וכך ארע שנאלצנו, כמו מובסים, להיכנס אל בטן הסירה שלנו כשעל סירתנו ממשיכים לעמוד, כמעט תלויים, ילדיי האיטי, כמו והיו קופים שנגלה לעיניהם עץ חדש ובתולי בג׳ונגל. וכעבור מחצית השעה נפלנו ארבעתנו לשינה עמוקה, ורעש האגרופים העמומים של ילדיי האיטי מלווה את חלומותינו בשלוש השעות הקרובות.

 

וכשאני מתעוררת ופונה אל בית השימוש להטיל את מימיי אני מבחינה בילד הנתלה על הסירה, מטפס עליה ממש, ומביט בי מטילה את מימיי, אני נבהלת וצועקת לעברו ״no!״ ובלי שאני שמה לב אני צועקת לעברו בעיברית: ״הגזמתם! באמת!״, והוא מבין שאני כועסת ומתרחק בהבנה מן החלון, וכך נרקמה אצלנו שוב התובנה כי בחיינו על סירה לא רק גופנו חשוף (למזג האוויר- כפי שסיפרתי בפוסט הקודם), שהרי כולו חשוף, הן למקום והן לבני האדם, אשר בו, על כל סבלם מכאובם ותלאותיהם. שהרי איננו תיירים שמצלמה תלויה לצווארם וכספם מהודק למכנסיהם, איננו עוברים לצד הסבל וממשיכים אל מעון מנותק מפנק, אנחנו לא יכולים לברוח מן הכאב, שכן החיים מן הסוג הזה מפגישים אותך עם מציאות המקום בו אתה מטייל ללא פילטרים, ואין,, פשוט אין דרך להימלט. 

 

ביום שלמחרת אנו יוצאים אל השוק המקומי. עשרים דקות של שיט בדינגי ומגיעים אל פיסת דרך (שארכה ארבע מאות מטרים בערך ורוחבה כשני מטרים) בלתי סלולה, עמוסת אבק, צואת פרדות וחמורים, וריח חזק של שתן עמד באוויר. והדרך עמוסת נשים וגברים, תחת השמש הלוהטת, ללא צל או מחסה מעליהם, מציעים ממרכולתם הזעומה והמזוהמה, שכוללת למעשה: כלום ולא דבר. כמה בצלצלים קטנים שדופי בשר, המראים סימני הרקבה אצל האחד; למרגלותיה של גברת אחרת הונחה סלסלה יחידה, ובה חבילות נייר קטנטנות של סוכר, לא יותר מארבע כפיות סוכר תכולתה של כל חבילה, אצל האחר מעט קמח (אף הוא מחולק בשקיות מיניאטוריות, המכילות לא יותר מחמש כפות הקמח), כך למדנו כי מאחר ואין ידם של הצרכנים משגת לקנות כמות נכבדה אף לא של החומרים הבסיסיים ביותר, נארזים מראש מצרכים בסיסיים אלה באריזות קטנטנות. ואנו תרים בעינינו אחר דבר מה לרכוש מהם, אולי לחם או ביצים, אך אין. גברת מטונפת גפיים עומדת לצידי, מתבוננת בכולנו בחיוך חמוץ, אולי מפאת העדרן של שיניים לאסוף כראוי את שפתיה נראה כך הדבר, או שמא היה בו זלזול כלפינו, ופתאום מושיטה היא את ידה לעברי ונוגעת בשרשרת זהב קטנטנה, כמעט בלתי נראית, התלויה על צווארי (זוג יונים צמודות מתנת ליאור לכבוד יום הולדתי הארבעים) ומושכת, מבקשת אותה לעצמה, ואני מסרבת בנימוס, משתחררת מידיה באי נעימות, ורואה כי בידיה אוחזת האישה כדורי תרופה שונים, בצבעים ובצורות מגוונים, כך מונחות להן הטבליות בכף ידה, ללא כל אריזה, מכף ידה הישר אל פיו של החולה, והנה מגיעה אישה צעירה ועל זרועה תלוי תינוק, והיא רוכשת ממנה שתי טבליות צהובות, ובולעת אותן כך ללא מים, ולבסוף רכשנו מעט ׳כסף׳ (לא, אין זה מה שחשבתם, שכן זהו שמו של מאפה עשוי קמח תירס וקוקוס- נשמע מצוין אך באמת שהוא בלתי אכיל!), ואנו ממשיכים בסיור בשוק, מחפשים באי שקט לרכוש מהם דבר מה, והשוק כולו צמוד לחוף הים, והנה הים היושב בגבם של  הרוכלים מלא בזבל, בטינופת, בפסולת, בזוהמה כמו בקבוקים, חיתולים, פחיות משקה, צעצועים, וליבי נכמר למראו התמים של הים שקיבל על עצמו, בהכנעה, להיראות כפי שנראים חייהם של אלה הרוחצים בו. ובדרכנו קנינו משקה תוסס וטעמו דוחה, דמוי קוקה קולה, קנינו גם שלוש שקיות של מיץ קפוא (כזה כמו שהיה בילדותי) אלא שהמיץ שהוקפא בתוכן התגלה כמוזר בטעמו באופן מוגזם, ובנוסף לכך הוא היה מתוק בצורה שאינה מתקבלת על הדעת (או על החיך!).

 

 

מוקפים עשרות מקומיים, כולם מביטים בנו, מודדים את גופנו, חלק מהנשים ניגשות ומדברות אתי בקראולית צרפתית, נוגעות בשדיי, והבנים ביקשו להציץ ולראות את איבר מינו של עידו, הם משכו את מכנסיו, אך הוא צעק עליהם, ללא כל מורא, “no!” והם יפרצו בצחוק חייתי למראה הילד הבלונדיני הזועם ואכן חדלו מכך מיד. וכך יעברו רגעים ארוכים, עד שמבין ההמון, הצופה בנו כמו והיינו להקת חיות נדירה בגן חיות עירוני, הופיע עלם צעיר דובר מעט אנגלית, והוא מבקש להצטרף אלינו לטיול, ולתרגם לנו מעט, ואנו נעתרים בשמחה להצעתו, וחשים לרגע כמעט מוגנים בחברת המקומי, שמציג את עצמו כ- לורנס. אותו צעיר אחז בידו של ליאור, וסיפר כי ״הגעתם ביום מאוד מיוחד בכפר, משום שנשיא האיטי אמור להגיע הנה בעוד מספר רגעים, והוא ינאם ויחלק שלושים כדורי רגל לילדי הכפר״, זה נחמד מאוד מצידו, אמרנו לו כמעודדים אותו להמשיך ולספר, והעלם כיווץ את מצחו בכעס והוסיף: ״אנחנו מאוד מאוכזבים מן הנשיא שלנו, כבר שנים שמבטיח לדאוג לנו למים זורמים, ואין לנו מים, שנים שמבטיח לנו לדאוג למעט חשמל אך כלום!״. הוא ליקק את שפתיו היבשות ואני כבר חשתי כיצד גבי מאדים ונשרף מקרני השמש הלוהטות, ואז נעצר והכריז, כשאצבעתו המורה מופנית מעלה: ״הילדים שלנו אינם זקוקים לכדורגל הם זקוקים למים!״ הוא רתח העלם, יותר משרתחה האדמה שלמרגלותינו, וממש באותו רגע נשמעה מוסיקה נפלאה, אך עוצמתה מחרישת אוזניים, אולם הצלילים היו ענוגים, מסוג הצלילים שמלווים בסרטים את החופשה הקאריבית המפנקת של הגיבור ההוליוודי, ורונה מתחילה לנוע בריקודים, וגם אנו משתחררים לרגע מן המעמסה הנפשית ומתמסרים לצלילים הנפלאים, והעלם הצעיר מחייך אלינו ומספר כי הנשיא היה בעברו זמר, ולכבודו משמיעים היום את השיר הזה, שהיה הלהיט המפורסם ביותר שלו. ובהמשך נשים לב שהשיר מנוגן שוב ושוב משך שעה שלמה, והנה כעבור זמן מאסו אוזנינו בצלילים הענוגים, שאיבדו מן הטוהר הראשוני שבשמיעתם, והפכו ממש מטרד לאוזן, וכך בוודאי חשו גם אנשי הכפר שלא חדלו מלהשמיע את השיר עד הגעתו המיוחלת של הנשיא ועל מנת לחלוק לו כבוד. 

 

 

פחות משעה אחר כך ינחתו שני מסוקים מתוצרת גרמניה (וכשדגל גרמניה צבוע עליהם) בשטח השוק, וההמונים ירוצו בהתרגשות אל עבר שתי המכונות, דמויות הציפור, המרעישות האלה, שהטביעו את השוק כולו בעננת אבק אימתנית ומחניקה. ושורה של שומרי ראש ענקי מידות, ועמוסי כלי זין, יהדפו את ההמון, וכך גם אותנו, ועיניהם אינן מבחינות או מבדילות בין תייר לבין מקומי, ומכל מקום אלה לא אנשים שהיית חפץ להרגיז ועל כן התרחקנו מעט. והנה יוצא הנשיא המולאטי, יפה התואר, מן המסוק אל עבר עמו, לבוש במיטב המחלצות, חולצת כותנה תכלת נקייה ומגוהצת למשעי, והוא מחייך כמו כוכב פופ נערץ ומנופף בממלכתיות אל ההמון, והוא מגיע בזריזות אל הבימה שהוקמה בהתרגשות לכבודו, ונושא נאום קצר, מתגאה בהישיגיו (ולורנס מתרגם לנו: ״הבטחתי להתקין פנס רחוב אחד בכפר וקיימתי את הבטחתי״) וההמון מריע ונלהב, לאו דווקא מן הנשיא או מן ההישג, כמו מן החגיגה, שאולי לרגע אחד הפכה את היומיום העגמומי והמתיש לאירוע שראוי לחוות התרגשות עבורו. 

 

 

ובצד השני של הכפר (סמוך למקום בו עוגנת שרונה) ומרחק כחמישים מטרים מאותו פנס יחיד ובודד שמאיר פיסת דרך קטנה בתוך שביל ארוך וחשוך בכפר (אותו פנס בו התהדר הנשיא בנאומו), יושבים ילדי הכפר לבושים בהידור יחסי וממתינים בהתרגשות רבה לבואו של הנשיא, והם כולם מזהים אותנו מן הסירה, וחלקם אף מנופפים לנו לשלום, אבל הם כל כך משותקים מן התקווה והתפילה, שאולי יהא בידי מי מהם לתפוס כדור אחד מבין השלושים שהנשיא יעיף באוויר. וממש בצד, שני מטרים לידם, אנו מגלים שעומד מגרש משחקים חדש, מוקף כולו בסרט לבן, ובו שלוש נדנדות צבועות בחובבנות, אך בחן רב, והן תלויות כולן על חבלים גסים. וסירת עץ ישנה אחת, שנצבעה בצבעי הקשת, שנועדה אף היא לשמש כלי משחק (ולא כלי עבודה) לשימוש הילדים. ״פעם ראשונה שהקימו עבור הילדים גן משחקים״ סיפר לי בחור צרפתי ושמו ג׳ו שחי במקום כבר שנה, ״הנשיא אמור לגזור בעוד רגעים את הסרט ולפתוח את הגינה למשחק״, ואנו צופים ברגעי ההתרגשות של הילדים, שסבלנותם מאיימת לפקוע כבר, החל מהבנים המאושרים שזכו בכדורגל ובועטים בו גבוה אל עבר השמים וחלקם מחטיא והנה צונח הכדור בים, וממתין שיגיע בעליו בשחיה לקחתו, וכלה בילדים האחרים, העטים כולם יחדיו על הנדנדות- עשרה ילדים מצטופפים על נדנדה אחת- נרגשים וצוחקים, מאושרים וזורחים, והם מבקשים להצטלם ומזמינים את ילדינו לחגוג עמם.

 

 

שמחים ומלאי תקווה לאי הזה, אנו פורשים לקראת שקיעה חזרה אל סירתנו, והנה אף ילד לא בא הערב לדרוש מנת אוכל מאיתנו, תחת זאת נשמעים קולות צהלה ואושר מגינת המשחקים הסמוך למקום עגינתנו, אך צלילי השמחה לא האריכו שעות, כי ירד הלילה והכפר נדם. וביום שלמחרת כשביקשו עידו ורונה להתנדנד בנדנדות יצאנו עם הדינגי ושמנו פעמינו אל גינת המשחקים. אולם כשהגענו, מה גדול היה כאבנו, כאשר גילינו כי כל שלוש הנדנדות לא היו שם. וכל שנותר מגן המשחקים הוא החול הלבן והסירה הצבועה. פעורי פה, עמדנו מול הפוגרום התמים הזה, ולפתע אנו שומעים קול של איש, גבר מקומי (ושמו ג׳וג׳ו), מדבר אלינו מאחור: ״אלה החבלים,,, כנראה חתכו אותם הדייגים אתמול בלילה ולקחו ,,,קשה מאוד להשיג כאן חבלים והם צריכים אותם לרשתות״ ואנחנו מביטים בעצב על גן המשחקים, שלפני שתים עשרה שעות בלבד נחנך לראשונה, והילדים קרנו בו מאושר ושימחה, ואין בו כבר כלום. והכל בגלל שישה חבלים, שאורך כל אחד מהם לא מגיע ליותר ממטר אחד, והם שחיברו את הנדנדות אל הקורה. ג׳וג׳ו ליווה אותנו חזרה אל הדינגי, הוא עשה זאת מבלי שביקשנו אותו ומבלי שרצינו בכך, ואנו- גופינו שפוף, מכניסים רגל ועוד אחת אל תוך הדינגי, וג׳וג׳ו- גופו גרום אך גם זקוף, מביט וקורא לעברנו, כמו מבקש לעודד ולנחם אותנו, אך הוא אינו מצטדק, אלא כמו מודיע, מציין עובדה: ״אין לאנשים איך להשיג חבלים! הפרנסה והאוכל באים לפני המשחקים״.

 

ביום רביעי נעזוב את ג׳מאייקה ונצא לעבר קובה. מיותר לציין שבמעוז הקומוניסטים לא יהיה אינטרנט זמין או איכותי כפי, שהתמזל מזלנו, והיה לנו עד כה. ועל כן יקח זמן מה עד שיעלה בידנו לשתף אתכם אודות הקורות אותנו. עד אז,,,, -וכדי להנעים מעט את זמנכם- חושפים אנו לפניכם את תשובותיו של ליאור (הקפטן) לשאלון שערכתי (בהשראת רעיון השאלות של מרסל פרוסט). השאלון נערך לקראת ציון שנה שלמה לשיט שיתקיימו בעוד שלושה שבועות, אך משכך ארע וייתכן וימנע מאיתנו לפרסמו בעת הרלבנטית, החלטנו לוותר על עקרונות ולפרסם כעת. 

 

אז לאחר שנה שלמה של שיט וחיים על סירה נודדת, ישב ליאור הקפטן עם עצמו וענה על השאלון שחיברתי:

 

-מהו הצבע האהוב עליך? | כחול.

-מהי התכונה הנערצת עליך בבני אדם? |יושר. 

-מהי התכונה האהובה עליך בעצמך? | יצר הרפתקנות. 

-מהי התכונה שאינה חביבה עליך בעצמך? | חוסר סבלנות.

-מיהו שיט טוב בעיניך? | כל מי שהוא בעל ניסיון ממשי בשיט, ושהוא, שלא במקרה, גם אדם אחראי סמכותי ובעל חמלה. 

– עם איזה שיט/איש-ים היית יושב לכוס קפה? | קודם כל, לא הייתי יושב לכוס קפה. רום או וויסקי הרבה יותר מתאימים לפגישה בין שני שיטים בקוקפיט של סירה, ואם אני חייב לבחור בשיט אחד, אז זה יהיה הנרי אמל, האיש שבנה את הסירה שלי. הוא חייב להיות איש מיוחד, ובכלל הצרפתים- כך גיליתי- הם אנשי ים הרפתקנים; בכל מקום -מסוכן ככל שיהיה- אם תהיה בו סירה- היא תהיה עם דגל צרפת. 

-כמה ספרים קראת במהלך השיט? | שני רומנים ועוד כעשרה ספרי/ מדריכי שיט בהתאם למקומות אליהם שטנו.

– מהו הספר הטוב ביותר שקראת בשיט? | המדריכים היו טובים מאוד וגם יעילים בהשוואה לרומנים שהיו מאוד בינוניים מאוד.

-איזו מוסיקה אתה אוהב במיוחד? | לאו דווקא מוסיקה, זה יותר קול. הקול של אישתי כשהיא שרה במקלחת, יש לה קול מאוד יפה. היא בכלל אדם מאוד מוכשר ומיוחד לדעתי. 

-האם זו גם המוסיקה שאתה אוהב לשוט איתה? | בהחלט כן, אבל זה לא קורה לצערי, מאחר ואישתי חולה כמעט בקבוע במחלת-ים במהלך השיט, כך שלא ממש יוצא לה לשיר.

-מכל המקומות בהם שטת/ביקרת השנה לאיזה מקום לא היית חוזר? | לא עובר לי בראש מקום כזה שהייתי פוסל על הסף.

-מכל המקומות אליהם שטת, לאיזה מקום תעשה הכל כדי לחזור? | לאיי הציפורים, הסמוכים לאדמת ונצואלה – Las Aves

-מי הצוות הכי טוב ששט איתך? | הצוות שחצה אתי את האוקיינוס. שלושה גברים (שני שוויצרים וישראלי אחד), זה לא פשוט להתנהל בתוך מרחב כה קטן עם ארבעה קפטנים גברים בסירה אחת, אבל באמת שכולם עשו כמיטב יכולתם, ואני באופן אישי מלא בהערכה גדולה מאוד למי שהם- כאנשים וכשייטים.

– מה אתה הכי אוהב לעשות במהלך שיט? | לדוג. לא תמיד מצליח, אבל כשזה קורה הסיפוק הוא אדיר. לא יכול להסביר את זה. אולי הצורך לצוד שיש לנו, כנראה, הגברים, ושהחיים המערביים לא בהכרח נותנים לו מקום או מענה.

-אם תתבקש לבחור משמרת בשיט ארוך- איזו משמרת תבחר בוקר או לילה? | ללא ספק אבחר במשמרת של מארבע לפנות בוקר עד שמונה, כי הזריחה בלב ים היא עדין הדבר הכי יפה שראיתי. דבר לא משתווה לה. ממש פלא. 

-איזו חוויה הכי ריגשה אותך בשיט עד כה? | היו המון חוויות מרגשות קשה לי לנקוב באחת, זה גם מאוד מגוון- החל מלהכיר איטלקי פשוט ששט על מפרשית ואוכל אצלנו ארוחה וכלה בלהקת דולפינים שמשחקת משך שעה בבוקר עם חרתום הסירה. קשה לבחור. 

-מה הכי הפתיע אותך במסע? | שאישתי, שרון, שרדה שנה שלמה בתנאים שלא תמיד התאימו לאופייה ועשתה את זה כמו שייטת אמיתית, נותנת את כל הנשמה ועושה בעצמה ׳דרך׳ רצינית. וזו גם בעצם אולי החוויה שהכי מרגשת אותי- בהתייחס לשאלה הקודמת-  כי היא עשתה את זה בשבילי.

-מכל המקומות בהם ביקרת אפה אכלת את האוכל הכי טעים? | באיטליה כמובן וגם במרטיניק (המטבח הצרפתי במיטבו עם תוספות משוגעות של הקאריבים כמו פירה בננות בשמנת- טעים בשיגעון).

-לאיזה מבין העמים שפגשת הכי התחברת? | לאיטלקים, ללא ספק. אני מרגיש לגמרי אחד מהם. מוזר…

-ספר על חוויה מצחיקה אחת בשיט? | יש מלא. זה לא שיט. זה חיים. זו לא חופשה. אלה חיים מלאים ושלמים של משפחה רק בתנאי שיט, אז כמו בחיים של כל אחד, יש רגעים מצחיקים בטירוף. אבל קשה לי במילים. זה רגעים שמישהו עושה משהו או שדבר מה קורה וכולם נקרעים מצחוק. אבל רחוק מן ההומור האורבני, רגעים שמתפוגגים ונחרטים בנשמה וקשה להעבירם במילים, לצערי.

– מה החוויה שהכי טלטלה אותך? | לא חשתי טלטלה בכלל.

-האם הרגשת שנוא או מוקצה פעם במהלך השיט? | לא.

-ספר על משפט יפה ששמעת במהלך השיט | בחור בשם זוהר שחי בשבדיה אמר ״עם הרוח כבר נסתדר,,, הבעיה עם הים… הוא יכול לטרוף אותך״ כל כך מדויק.

-ממה אתה הכי מפחד? | שגרה, שעמום מונוטוניות.

-ממה אתה הכי נגעל? | לנקות את הבילץ׳ (המיכל אליו מתנקזים כל מי המקלחת, צחצוחי השיניים, שטיפת כלים עם שאריות אוכל קטנטנות שהופכות עיסה דוחה למדי).

-מי או מה היה הכי חסר לך בשיט? | הבן שלי תמיר. הוא סטודנט שנה א׳ באוניברסיטה ואני מתגעגע אליו מאוד. הוא בא פעמיים לבקר אותנו ובילה איתנו שבועיים בכל פעם, אבל זה לא מספיק לי.

-למה הכי תתגעגע בשיט? | לרגע הזה שבו מרימים עוגן ומכוונים את הסירה אל עבר היעד הבא, זה רגע של התרגשות ואולי בעצם זו מהות כל השיט. 

– חלפה שנה, ואתה חי על הסירה ומטייל, יש משהו שהיית עושה אחרת? | כן. בקאריביים, הייתי יוצא מיד מכל האיים המתויירים, יוצא מהם דרומה אל הפראי והמבודד, אבל זו חכמה שבדיעבד, כי כבר ראיתי אותם. אני שמח שראיתי אבל אותי יותר מרגש הטבע, המקומות המבודדים עם מקסימום שתי סירות במפרץ- במקרה הטוב. זה קורה רק כשמתרחקים. כבר אין אפילו צ׳ארטר אחד בסביבה. כלום. רק אנשים שמטיילים וחיים על הסירה, כמונו.

– מה תאמר על האוקיינוס? | תמיד יש רוח, לרוב מאותו כיוון ובאותה עוצמה. לשיט זה כייף מאוד לשכוח חודשים ארוכים מקיומו של המנוע. פעם הדלקתי מנוע סתם כי דאגתי שמחוסר עבודה הוא לא יפעל כשניזקק לו. זה בטוח יצחיק שייטים שמנוסים יותר בים התיכון, אבל אלה באמת מסוג הדברים שמנהלים אותך כמי ששט באוקיינוס.

-אתה מגשים חלום באמת מיוחד וגדול, אתה לא מודאג קצת מכך שהחלום הוגשם, מה יהיה הלאה? | אני משתדל שלא לדאוג, לא מחלומות ולא בכלל, אני אדם של עשיה ולא של דאגות, אבל אני בהחלט סקרן.

-ממה אתה סקרן? | אני סקרן מה יהיה החלום הבא…… 

 

וגם אם תגייס את כל כישוריי הכתיבה שלך, ותזמן אל הנייר או אל המקלדת את מיטב התיאורים ואת שלל המילים היפות והחזקות ביותר שלך,

סביר שראשך יסתחרר עליך ובליל המילים יתערבלו בראשך כמו מערבולת משכרת, לפני שיעלה בידך להסביר לזר שהוא בן אנוש, מהו? ואיך הוא?,וכמה הוא?- לב ליבו של האוקיינוס.

 

כיצד תסביר את תחושת האין אונים שמרחפת לפתע, כעננה מאיימת, עת נעלמת היבשה מן האופק. וכיצד חולפים הימים ואין לה זכר או רמז ליבשה הבטוחה. והגלים?- כיצד תתאר לזר את המבט המתהפנט, המתכווץ, המבט שמנסה להיראות אמיץ, המבט שלא מצליח להרפות מן המחזה הזה של הגלים הארוכים, וכיצד נבנים הם לאט לאט, בסבלנות מאיימת, כיצד מתנפצים הם על צד הסירה בעוצמה, מאיימים להפוך את יושביה ולמשוך אותם אל המצולות. איך תסביר לזר גמור את ההרגשה הזו, את האפסיות, את הקטנות, את הזערוריות את הלא כלום שאתה, בן אנוש חסר ישע חסר כל כוח, אל מול הפלא הכמעט מפלצתי הזה, שנקרא: האוקיינוס. כיצד תגולל בפני בור בעולם השיט את התחושה של להפליג במים כה כחולים, כמעט סגולים, שכן צבעו של הים תמיד נושא בחובו איזה סיפור ששמעת כילד, תמיד מסגיר סוד כמוס, משום שככול שהכחיל הכחול והעמיק את צבעו הראה מד העומק שבסירה מספרים, שמוח אדם כלל אינו מסוגל להבין.  אז, אם כן, כיצד ניתן להסביר לאיש נחמד היושב לו במשרד או בגינת המשחקים עם ילדו את התחושה, שמלווה את ההתנהלות הכביכול נורמלית על הסירה (כמעט מתריסה וחצופה בנורמליות שלה) כיצד תוכל לספר על מים רותחים שנשפכו כשניסית להכין מנת אוכל, כאשר מתחת למטבח הסירה רוחשות ומדנדנות המצולות של האוקיינוס, שמגיעות עד לעומק של חמשת- אלפים מטרים ואף יותר? כיצד ואיך תוכל אתה,כשיט, להכיל את ההבנה הזו, שמתחת לכפות רגליהם של שני ילדיך הקטנים משתרעת דרך, המשתווה לדרך שמתל אביב להרצליה, עד לקרקעית השקטה ושחורה משחור. וכיצד תתאר את צבעו הלבן הבוהק, כמעט שלגי, של הקצף, של השובל הנפרש ברוב פאר מאחורי הסירה, וכיצד ,,, תוכל להישאר אתאיסט גמור אחרי המפגש עם התופעה הזו, שהרי יגיע הרגע שבו תישא ראשך אל הכוכבים ותישא בתפילה רפה אל מישהו שם למעלה,,, מבקש ממנו שתעבור את הדרך בשלום, ואיך מסבירים לכם את כל האימה וגם את היופי -שחיים בצוותא חדא אצל כל אחד מאנשי הצוות בסירה? אין בידי תשובה לשאלות האלה, כנראה שישנם דברים שהמילה אינה ראויה להם, כנראה שצר עולמי הספרותי כעולם נמלה, אינני יודעת,,, ואולי, כן אולי,,, ישנם דברים שאין אלא לחוותם.

  

לא פחות מארבעה עשר ימים ולילות עגנו באי ההולנדי Curacau, שהוא אחד מאיי ה- ABC שבדרום הקאריביים, ממתינית לרגע שבו תפסיק הרוח האיומה והאגרסיבית שתקפה את כל איזור הים הקאריבי הצפון-מערבי. מצאנו מחסה במקום ושמו Spanish Water, שהוא מעגן ענק, כולו שזור תעלות תעלות צרות ומרהיבות ביופיין, המובילות למעגן גדול מאוד, ובו המתינו כבר לפחות מאה סירות, עוגנות בצפיפות כמו והיו מכונית בחניון תל אביבי, ממתינות כולן לשעת הכושר, לחלון הזדמנויות בו תחדל הרוח האיומה. הזמן דוחק בכולם, ואין אור בקצה המנהרה. מדי כל בוקר עולים כל הסקיפרים על סירות הדינגי ונלחמים בגלים (אפילו במעגן המוגן כל כך היו גלים גבוהים) וברוח האגרסיבית ושטו מסירה לסירה, מתייעצים האחד עם השני, מחליפים מידע, בודקים עוד אתר של רוחות ומזג אוויר והמחר נראה רע ותוקפני מן האתמול. מפעם לפעם נכנסת סירה שנקלעה בעל כורחה למזג האוויר הנורא בחוץ, ומיד יצאנו לסייע לה בעגינה הכה צפופה, וגם כדי לשאול את השאלה המטרידה מכל: ״מה קורה שם בחוץ?״. והתשובה תמיד הטרידה אותנו יותר ( ״נורא בחוץ״, סיפרו אלה שזה עתה הגיעו, ״הרוח הגיעה מצפון מזרח, והתעצמה עד לכדי 45 קשר והגלים הגיעו גם ל- 6 מטרים והם היו קצרים ומפחידים״ כך סיפרו הימאים), ואני מיד, לשמע הדברים הללו, מתכנסת אל תוך עצמי, כמעט ולא יוצרת קשר עין עם ליאור, הצמוד לאתרי מזג האוויר, חוששת שמא ינסה לשכנע אותי (כפי שניסו סקיפרים אחרים לשכנע את נשותיהם וילדיהם) לצאת אל תוך היורה הזו, ולהתקדם הלאה. והנה הזמן דוחק בכולנו, וכל יום שעבר הוא יום פחות לראות את קובה או האיטי או ג׳מאייקה (שגם כך לא נותר לנו זמן רב לראות כי עונת ההוריקנים שצפויה להתחיל בסוף מאי כבר נושפת בעורפנו),  והיו כאלה שהיו לחוצים אף יותר מאיתנו, שכן עליהן להגיע עד לתעלת פנמה כדי לחצותה ופניהם אל האוקיינוס השקט, והנה באוקטובר כבר תתחיל באוקיינוס השקט עונת הטייפונים הנוראיים והדרך אל איי האוקיינוס השקט כה ארוכה וקשה.

 

 

וכמובן שהיו גם את אלה שלא הסכימו להמתין יותר, וביקשו את נשותיהם לסמוך עליהם ולצאת אל הים חרף מזג האוויר הנורא. והנה גם הם (כך למדנו מבלוגים שלהם, שקראנו בעודנו עוגנים ב- Spanish Water) קיבלו שיעור מזורז מן המורה הקשוח מכולם ושמו: האוקיינוס, שיעור בצניעות ענווה ובסבלנות, וגם השייט השחצן ביותר שהכרנו (סקוטי מקסים, אגב) עצר והפסיק את השיט באי Aruba השוכן מרחק של כ- 85 מייל והוא כותב בבלוג, שהים היה קשה מנשוא ומסוכן, וכי אין לצאת עד יעבור זעם, ונשמע היה מדרך כתיבתו כי לא רק הגלים סתרו על פניו במהלך השיט כי אם גם חטא הגאווה.

 

גם בני האי המקומיים (אגב- קהילה יהודית חמה מזמינה ומלוכדת יש באי הזה) סיפרו כי בחודש מרץ מגיעה רוח קשה והיא יכולה להימשך גם שישה שבועות. ״אתם רציניים?!״ פערנו את פינו מבוהלים, ואכן- רוב ימים החזיקו סקיפרים רבים את ראשם בין ידיהם, מנסים להבין, לקרוא ללמוד ולתהות היכן טעו?! כיצד נשמט מידע כזה מכל האתרים המעודכנים? כיצד לא נאמר דבר על רוח שכזו בתקופה זו באף מספרי השיט שקראנו או מכל מדריך מקוון שרכשנו, לא הבנו איך טעינו וכל יום של המתנה היה מטריד לא רק לגופנו כי אם גם לאגו שלנו- איך שגינו ומה לא עשינו?

 

הרוח הייתה אלימה ואגרסיבית, וכל שיט קצר בדינגי אל עבר היבשה, היה כרוך במכת רוח קשה לגוף ובגלים מתנפצים על גופנו, ואנו רטובים כולנו ומנסים להתגונן מפני הרוח הזו- אך לאל. והנה, כעבור שבוע הכריעה אותי יום אחד הרוח הכועסת,  וגופי שחש שאינו עומד עוד בהצלפותיה קרס בערב אחד בתוך המקלחת החמה, וכולי נפוחה, ושפתיי סדוקות ועיני כמעט ורודות, וכך נפלתי למשכב, מתעוררת מסיוטים מזיעה, וחשה כמו והפכתי לגרגר של עצמי, רועדת ומתכווצת, ואין לנפשי ולגופי מנוח. וגם מליאור לא נחסך המכאוב, וכי מה תעשה? כיצד יכול אתה להתמודד עם איתני הטבע האלה ואין מעל ראשך מכסה אמיתי? שהרי הסירה מתנדנדת כמו והייתה במהלכו של שיט, ואם תסגור את החלונות יהיה כל כך חם בסירה כדי מחנק של ממש, וכשתפתח אותם – גם כדי סדק קטן- הכל עף נתלש ונהדף. והעוגן המסכן שלנו שמדי כמה רגעים נחבט בעוצמת המתיחה שלו והשרשרת זועקת נרעדת, מרעידה את ליבנו ביחד עם הסירה. כך היינו כולנו- מהשיט המנוסה ביותר ועד לשיט הטירון והמתחיל- ממתינים לזמן שבו תפקוד עלינו אמא טבע מתי עלינו לנוח ומתי עלינו לעמול. ונחנו. בעל כורחנו, חבולים, טרוטים, מיובשים וכואבים.

 

אחת מהתמונות המעטות שצילמנו שאולי אפשר להרגיש דרכה את הרוח. 

 

והנה הגיע היום הזה, לו המתנו כולנו, והרוח שקטה. ובכן בל נא נגזים- היא לא שקטה אם כי הפחיתה משמעותית מעצמתה והדיווחים בחוץ (שהלא ליאור לקח יוזמה ועלה בקשר מול אוניות שראינו ששטות בחוץ על פי ה AIS ) והם סיפרו לנו בקשר על 25 עד 33 קשר, והגלים- גם הם הנמיכו את קומתם והגיעו לגובה של 2.5-3 מטרים, והחלטנו לצאת לשיט קצר, אל עבר קצהו הצפון מערבי של האי, גם כדי להינות ממפרץ נהדר ושמו Santa Cruzוגם על מנת לבדוק את מצב הים. אלא שבדיקה זו, כבר ידענו מראש, לא היה בה כדי לשקף את המציאות, משום ששטנו לאורך האי, ולגלים לא היה זמן מספק להתפתח בעטייה של הגנת היבשה, ועל כן החלטנו לעגון משך יומיים נוספים ולהמתין עוד קצת שתירגע הרוח, ובראשנו כל הזמן מקננים הן המחשבה והן החשש כי היא עשויה שוב לגבור , הרוח, ולאו דווקא לשקוט, ועל כן שוב היו אלה ימים של המתנה מורטת עצבים. 

 

ושם, ב-Santa Cruz המתיקה את זמננו משפחה, בעלת בקתה במפרץ שמכינה ארוחות נפלאות וטעימות, ואב המשפחה (לבנוני במקורותיו) מציג את עצמו: ״שמי קפטן גוד לייף״ (כמה התגעגענו ל״חיים הטובים״ והנה הם הופיעו בדמותו של איש נמוך קומה ונמרץ כשדון) ורונה ועידו בין רגע הפכו חברים של ביתו- איזבלה, ילדת ים אמיתית, וכל מה שנכנס לפיה הוא פירות עמלו של אביה הדייג המוכשר, והכלבה הקטנה לינדה, שבזכותה או שבאשמתה נהפכו ימנו מרורים שכן רונה ועידו לא חדלו לבקש אותנו להביא להם כלב לסירה.

 

 

 והנה הפכו קפטן ׳החיים הטובים׳ וליאור חברים, והוא בנה לליאור קרש קרסים מקצועי (״כך תתפוס טונה גדולה״) והנה רונה ואיזבלה רוקדות ומחליפות ביניהן צעצועים ותכשיטים, ועידו מרקד באושר סביב הבנות, ואנו יודעים שמחכה לנו שיט קשה צפונה אל עבר האיטי, ומדחיקים את הרגע, ומקשיבים לעוד אחד מסיפוריו של גוד לייף על כך שכל הוילות באי הן של סוחרי הסמים מאמסטרדאם וכי אם אי פעם קנינו באמסטרדאם חשיש אז שנדע שאנחנו הורסים את האי הזה, ומגשים של פיתות עם קבב נפלא (שורשים לבנונים- כבר כתבתי, לא?) עם צ׳יפס נימוך עשוי בטטה מגיעים אל השולחן, והבירות קרות ומרעננות, ואז קפטן גוד לייף מספר שמה שהוא רוצה זה להיקבר כאן, פה, מתחת לבקתה שלו, בתוך הים ״כמו אבא שלי״, אמר, וליאור ואני- כשפינו עמוס כל טוב, פולטים בנהמה: ״אבא שלך קבור פה?!״ וקפטן גוד לייף לא מבין על מה התדהמה, ומוסיף: ״עשרים ותשעה אנשים אני קבורתי פה בתוך הים, אם תרצו אני אקבור גם אתכם, תרשמו את זה איפושנו רק״, ושנינו נחנקים מהמידע אודות בית הקברות הימי, שמעליו אנו סועדים את ליבנו, והנה כך- כל החוויות האלה עם משפחת ״גוד לייף״ השכיחו מליבנו את תלאותנו בשבועות האחרונים, ומלאנו מצברנו הנפשיים לצאת צפונה אל ההפלגה הקשה.

וביום שלמחרת אנו יוצאים אל הים. ובתוך כמחצית השעה אמצא את עצמי, ביחד עם עידו ורונה, שרועים בצפיפות בלתי נסבלת על הריצפה של הקוקפיט (מעל ה- קיל של הסירה והמקום היחידי בו הטלטלה פחותה בעוצמתה) מתייסרים ייסורים קשים של מחלת הים הארורה, חובטים עם אגרופנו על הריצפה להקל בפעולה פיזית כלשהי על הסבל, נאחזים בברזל השולחן המקופל בקוקפיט בכל מכה של גל על הסירה, מנגבים את פנינו מן הגלים הניתזים פנימה, רועדים, מתכסים, מתפתלים, אחד בתוך השני כחימר אנושי, אם ושני ילדיה בחיקה, ודלי לצידנו, וקפטן אחד שמשיט סירה לבדו, ללא שינה, ללא מרגוע, מסייע, מטפל, עוזר, ומשיט סירה לבד ( מה שנקרא one hand sailor) שלושה לילות ושלושה וחצי ימים של גלים עצומים ורכבת הרים אחת בלתי פוסקת. כל הטרחה שלי, עת הכנתי שניצלים וקציצות למסע על מנת שלא נידרש לעסוק בבישולים היו לשווא-  לא יכולנו להכניס אל פינו אף לא אחד מהם. מעט בייגלה ומים זה כל מה שקיבתנו הסכימה להכיל. 

 

ולבסוף, זה קרה – ראינו את היבשה, השמש ליטפה את פנינו העייפות ומעוותות מסבל, והגענו אל האי Ille à Vache בהאיטי. הים טורקיז והמחזה פראי, מבודד ונראה כבר מרחוק שזה מקום שלא מרבים להגיע אליו (גם לא שייטים) והרי כבר למדנו כי לתום ולטוהר ריח מיוחד להם, וריחם נישא ברוח ופגש מיד את נחירינו עוד כשאנו על הסירה, ועוד בבטרם נעגון, והנה הורדנו עוגן, ״הוא מחזיק טוב״ אני אומרת לליאור, והוא מביט בי, עיניו שחורות מעייפות, ומחייכות באושר ובהקלה, ולרגע, היה נדמה שכל זה היה חלום, ולא יותר. פשוט חלום של משפחה אחת, שהתפוגג אל בין דקלי הקוקוס וסירות הקנו הקטנות ששטו כבר לעברנו, לקבל את פנינו ולהציע מנגו קטן ומרקיב. והעולם,,, ממשיך בשלו.. כמנהגו נוהג,,, ודומה כי שני חיים מתנהלים באופן מקביל ובלתי נפגש: החיים על היבשה והחיים שבים, ואין שום רמז באדמה למשפחה אחת, ארבע נפשות, שעברו זה עתה את המסע הקשה ביותר שעברו עד כה. 

 

וההמשך יבוא……….

 

חלקכם אולי יטיל ספק, אבל מאחורי החזות הדי מטופחת שלי (גילוי נאות: היא ׳נרכשת׳ בעמל רב ובייסורים;) מסתתרת ובועטת לה טום בוי, שחיה בתוכי, אך היא שרויה תחת דיכויו של משטר נשי- דיקטטורי שגזרתי על עצמי בגיל עשרים וחמש בערך. כאשר מלאו לי ארבע (וכל הבנות סביבי השוויצו בצמה ארוכה ומשתלשלת) ביקשתי אני את אמי לקחת אותי למספרה על מנת לעצב לי תספורת קצרה, מה שנקרא: ״אה-לה-גרסון״_ _ _ כשעברנו דירה, בחרתי לי בשכונה מיד את שחר, הבן הבכור השובב והמתולתל של השכנים, להיות לי לחבר הכי טוב, ומאותו רגע- מה שהוא עשה-עשיתי גם אני. כשחברותיי בשכונה שיחקו בחבל אני התאמנתי על ביצועי ה-׳אוף דֶה לִיף׳ שלי בסקייטבורד על המדרכה, וכשבנות כיתתי צעדו זקופות קומה ואסופות שיער אל חוג הבלט הקלאסי של הגברת בושמת הקפדנית, עבדתי אני על ה- ‘moon walk’ שלי בפרט ובכלל על ה-פְרִזִים של ריקוד הבריקדאנס (ומי שלא יודע מה זה ׳ברייקדאנס׳ הוא אדם מאושר כי הוא צעיר מאוד;).

 

 

 ואז הגיעו להן שנות הטיפש-עשרה (אה כן, פעם קראו להן: ׳גיל העשרה׳;)…. ואני הגעתי לשלווה ולנחלה, עת נחתו להן כפות רגלי (הנעולות, מן הסתם, בנעלי דוקטור מרטינס שחורות) על רחבת מועדון הפינגווין המיתולוגי, שם – יש לומר- לגמרי מצאתי את מקומי, כי נערה בת 16 -עם ראש מגולח וקווצת שיער ארוכה ומתבדרת מקדימה- הייתה מחזה הגובל במשעמם בתוך נוף ׳ילדי-הפינגווין׳ הפרועים של שנות השמונים, שרקדו את ריקוד ה׳פוגו׳ עד עילפון. בצבא אותרתי (איך לא;) לקד׳צ מדריכות חי״ר ובמשך שנתיים הוקפתי בעשרות בנות שכמותי. ומה אגיד לכם… כשאת טום-בוי בת שמונה עשרה זה נראה לך לגמרי מגניב ללמד את מיטב בנינו איך לנהוג בנגמ״ש, ובכלל… להחזיק ״פטיש חמש״ ולפרוק את הזחל, למול עיניהם המשתאות של שלושים גולנצ׳יקים עייפים, זה היה פשוט שוס. 

 

 

אבל אז זה נגמר… יצאתי אל העולם, אל החיים, ואיכשהו הבנתי שלהיות טום בוי בת 25 זו עשויה להיות בעיה כל אימת שאת שואפת להתהלך בתוך גבולות ׳שביל המיינסטרים׳ (אז עוד האמנתי שהמיינסטרים זה המקום הנכון בשבילי להיות בו) וכך ארע, בעצם, שנכנעתי. נכנעתי לשריד ההישרדותי הנשי, שהיה נטוע בי כמו בכל אישה, והתחלתי לעבוד בעבודה הקשה ביותר אבר: להיות אישה אמיתית. כי להיות אישה זה לא רק שכתוב לך ״נקבה״ בתעודת הזהות, זו עבודה קשה מאוד.  

 

וכך היה, שהטום בוי השובבה שהייתי נעלמה לה אל תוך ארון עמוס שמלות ערב מעודנות שרכשתי, ונרמסה לה תחת עקבי הסטילטו עליהן טופפו רגלי מדי ערב, והחלטתי לשכוח ממנה לגמרי. מפעם לפעם, בעיקר בשעות הערב, הייתה הטום בוי יוצאת מהארון ומסתובבת לה בין חדרי דירתי הצחה והנשית (היא התהלכה, מהססת ומתוחה, כחתול מבוהל שהועבר דירה בעל כורחו) ואז הייתה הטום בוי בודקת (בגועל) איזה אודם ורוד ששכחתי על שולחן הסלון, או שהביטה בבוז בזוג נעלי לק אדומות שהונחו בפינת חדר השינה. מדי פעם הייתה הטום-בוי מתיישבת בשעמום על אחת הכורסאות שבסלון דירתי וממתינה בסבלנות, היא קיוותה שאולי יגיע איזה חבר שלה לביקור, המתינה לאיזה פלוני או אלמוני או למישהו שיודע על קיומה (אלה היו בעיקר החברים הבנים שלי- הם ידעו עליה;), וכשהיה מגיע אחד מהחברים (בנים) שלי -לא הייתה מאושרת ממנה, כי עם הבנים תמיד הרגישה טוב, תמיד היה לה מצחיק, כי עם בנים אף פעם לא מרכלים (טוב, אולי רק לדקה אחת מקסימום שתיים ונגמר), כי עם בנים הרגיש לה הכל נכון כל כך ואמיתי, כי עם בנים אפשר סתם להקשיב לדיסק שלם של פרנק זפה, ובנים מלמדים אותך המון דברים, ועם בנים אפשר להתווכח משך שעתיים מי גיטריסט יותר טוב, סנטנה או ג׳ימי הנדריקס ( ברור שהנדריקס! למקרה שתהיתם;), ואפשר לשתות איתם בירה בלי סוף, והם תמיד אוכלים פיצה (ולא סלט) ובכלל אפשר לצפות יחדיו באחרון של טרנטינט ולא בקומדיה עם דרו ברימור (מצטערת דרו, זה לא אישי, את מתוקה ונהדרת;) כי …בנים הם החברים הכי טובים שלה. של הטום- בוי שלי.

 

גם היום בסירה, היא יוצאת מדי פעם, הטום בוי שלי. כשאנחנו נכנסים למרינה היא מיד יוצאת מהארון, כי היא מאוד אוהבת לזרוק את החבלים, ולפעמים כשהעוגן נתקע באיזה סלע, היא מיד באה לעזור לי, היא גם נהנית ממִפְרָשָנות ויש לה רעיונות לא רעים בקשר לפתיחת המפרשים (פעם אפילו האצנו ב- חמישה קשר בזכותה) אבל אז היא חוזרת לה,,, אל הארון,,, ואני חשבתי שדווקא כאן על הסירה היא תצא הרבה יותר לביקורים. חשבתי, איכשהו, שבשיט היא תמצא את מקומה ותבוא לידי ביטוי הטום-בוי המתוקה שלי, שהסתרתי כה עמוק הארון.

 

ובאמת ערב אחד פתחתי את דלת הארון ושאלתי אותה (ככה ממקום טוב ולא שיפוטי): ׳היי טום-בוי מה קורה? מתי תצאי משם לתמיד?׳ והיא ענתה לי ביובש, ובפרצוף גאה (שמאוד הזכיר לי את ההבעה של בילבי לא כלום): ״אני לא אבושש, כשאת תפסיקי להתבייש״. 

 

** אז הנה… טום- בוי אהובה שלי,,, יקרה שלי,,, סיפרתי עליך לכל מי שקורא (ותדעי שהרבה אנשים קוראים את הבלוג שלי)… ואני עובדת על הביישנות, יקירה. תני לי עוד קצת זמן… זה יגיע…., אבל עד אז אני מקדישה לך, שיר שהוא אהוב עלי במיוחד there must be an angel (ושלגמרי במקרה, או שלא, הוא גם השיר שאיתו פתחו לפני שנים רבות את מועדון ׳הפינגווין׳) ושם שרה אנני לנוקס הנפלאה: 

 

 ״And when i think that i’m alone

It seems there’s more of us at home

Its a multitude of angels

And they’re playing with my heart״

 

*************

 

קישוטי דגל גרנדה בכל פינה באי – לכבוד יום העצמאות של גרנדה. כמעט כל סלע, עץ ולבנה באי נצבעו בצבעי הדגל השמחים. כי להיות גאים בעצמנו זה הכי צבעוני והכי יפה.  

 

**************

מתדלקות בתחנת דלק באי גרנדה. העבודה קשה בחום הכבד, והמדים כה נשיים, מתעקשים (כמעט בגסות רוח) להחמיא לחמוקיה וקימוריה של פועלת גרנדית חרוצה, ולא ברור בכלל מדוע. ואני אומרת: צאו מהארון, טום בויז גירלז! התפשטו מן החצאיות!  ולבשו סרבל נוח לגופכן! ,, צאו לרחובות, תפגינו ותהיו אתן. כי להיות אתה בתוך עולם שמבקש בעקשנות להפוך אותך למשהו אחר זה ההישג הגדול ביותר.  

  

********************

הגירסה הקאריבית לקיר לבנות הזכוכית, שהפך בשנות התשעים לסוג של ׳מכת מדינה׳ ונראה כמעט בכל דירה ישראלית.

  

***********************

אגוז הקקאו. מבחוץ קשה גברי וקשוח. מבפנים-רך, נימוך נשי ומתוק (טעמתי- והטעם פשוט מושלם).

 

************

כי בקאריבים רוח זו רוח. וכל מילה מיותרת. 

 

*****************

 

דוכן עפיפונים באי curacau (אחד מאיי ה- ABC שבדרום הקאריביים). כמובן שרכשנו. כמובן שהעפנו- גם את העפיפון, אבל הכי הכי ׳עפו׳ הילדים.

(אז לכל האבות שקוראים את הבלוג שלנו, אולי תניחו בצד את האייפון או את השיחות הפוליטיות, ופשוט תבנו עפיפון לקטנטנים שלכם, מובטחת לכם הנאה צרופה במיוחד, יציאה מהאייפדים ובמיוחד על חוף הים בישראל המהממת, עם הרוח המערבית הנפלאה של חודש מרץ). 

  

******************

הישיבה התמימה של שני הילדים השבדים מהסרט ׳בילבי׳ על הסוס, שוחזרה על ידי רונה ועידו (מעריצים שרופים של בילבי) על סוס עץ ב- Westpoint שבאי curasau. 

  

**************

פגישה לילית על החוף של כמה משפחות המטיילות על סירות עם ילדים. ארוחה צנועה ונפלאה (דג ששמו WOW וכך הוא באמת היה- וואוו! ותפוחי אדמה שרופים), חברים מהממים: מישל וג׳ן פייר מקנדה, שון ואודרי עם שני בניהם הפיראטים והיפים מלונדון וסנדרה סטפן ונואי מהפרנץ׳ פולינזיה. כולם מטיילים עם סירות. בילינו כולנו 3 ימים קסומים שלא נשכח לעולם בקבוצת האיים השייכת לונצואלה Las Aves. איי הציפורים. אלה המקומות שבעטיים יצאנו לטייל על סירה.

 

**********************************

הילדים שלי הם ללא ספק ילדי טבע. ילדי ים. הם אולי לא יזכרו את הטיול הזה כשיתבגרו, אבל הנשמה שלהם תמיד תזכור אותו, והוא לנצח יהיה חלק ממי שהם. 

 

***************************

מערה עתיקה באי curacau. 

 

**** אנו ממתינים למזג אוויר ״נוח״ כדי לצאת אל עבר ג׳מאייקה וקובה. המשך עוד יבוא…. (בעזרת השם:)

 

 

*******************************************************************************

 עשרה חודשים שלא נפרדנו מהילדים, אפילו לא לרגע אחד קטן. הם תמיד ביחד איתנו, ואנחנו תמיד איתם. ליאור אמנם חצה את האוקיינוס, וכך זכה לשלושים ימי רווקות נטולי ילדים ו/או אישה, אבל הוא ואני?- כבר עשרה חודשים שלא ישבנו יחדיו לבד במסעדה, עשרה חודשים (יותר מהיריון;) שלא אחזנו יד ביד בקולנוע, וגם לא שתינו כוסית יחדיו באיזה בר (והאמינו לי שזה קשה, משום שתרבות הברים כאן בקאריביים מאוד מזמינה). מיותר לציין שגם לא נפשנו לנו יומיים בצימר (כי אין בנמצא סבא וסבתא שישמרו), וגם לא שוטטנו לנו ביחד- סתם וללא תכלית באיזה רחוב- כי כפי שאמרתי… לא היינו – הוא ואני- כבר עשרה חודשים שנינו לבד. 

 

והנה… פתאום זה קרה, כשליאור ׳חטף׳ אותי, באי פיצפון ושמו ׳sandy island’, דחס אל תוך כף ידי המבולבלת משקפת ושנורקל ואחז בנחישות בכף ידי השניה, תוך שהוא מוביל אותי אל הים, ומודיע לתמיר (בנו הבכור, שהגיע אלינו לחופשה מהאוניברסיטה) מבלי להמתין להסכמתו: ״אני לוקח את שרון לצלול איתי לכמה רגעים. שים עין על הילדים״. וכך…נעלמנו שנינו, אוחזים יד ביד, אל תוך הטורקיז של הים. לא הבטנו אחורה, התעלמנו מן המבט ההמום של תמיר וגם מהצעקה של רונה המזועזעת (׳אבא ! אמא! לאן אתם הולכים?!׳), ובתיאום מושלם שקענו שנינו אל תוך המים הצלולים, מניעים את גופנו לאט ובעדינות…שוחים בהרמוניה כשניים שהיו לאחד, שנינו לא מרפים מאחיזת הידיים, מביטים יחדיו בשדה האלמוגים הנפלא, בדגי התוכי הצבעוניים, בדגים הכחולים הענקיים, בסרטנים הורדרדים ובקונכיות הצחות מלובן, והיינו כך לרגע אחד, שנמשך כאורך שדה האלמוגים היפיפה, רק שנינו, הוא ואני…. שוחים… שקטים … וטבעות המתכת שעל אמותינו (בהן קידשנו האחד את השני לפני מספר שנים) נצמדות האחת לשניה.

ובדממה הזו, כשרחש הנשימות המוכר לנו כל כך, הוא הצליל היחיד המלווה את הרגעים הללו, נזכרתי בשירו של סרג׳ גינזבורג: ״ La Javanaise״, ואיך כתב סרג׳ (התרגום הוא שלי) ש- ׳אהבנו האחד את השני כאורכו של של השיר הזה׳ (Nous nous aimions Le temps d’une chanson), כך גם ליאור ואני, אהבנו את עצמנו, ואחד את השני, כאורך שדה האלמוגים,,, כאורך זמן הצלילה שלנו.

 

ויצאנו שנינו מן המים, בשקט, לא אומרים דבר, צועדים (עדין אוחזים ידיים) אל עבר הילדים, שרצו אלינו שניהם מרחוק בספרינט שיכול להתחרות במרקו הרץ אל עבר אמו האבודה, וכבר לא היינו אותו הזוג שהיינו כמה רגעים לפני כן. כי חווינו (בדרך שיכולנו לאפשר לעצמנו, בנסיבות חיינו) אינטימיות זוגית אמיתית, וידענו שנינו, שאנטימיות יכולה להימשך כאורך שיר, כאורך מדרון או כמו במקרה שלנו- כאורכו של שדה אלמוגים, אבל היא שם. תמיד. דרושים לה רק שניים שמעוניינים. 

***********************

הם נראים נפלא, ולמרבה ההפתעה (כן, הטלתי ספק), הם גם מאוד נוחים. נתקלנו בהם בביקורנו באי סנט וינסנט הקטן  (Petit St.Vincent) או כפי שמכנים אותו כולם: PSV, שהוא אי פיצפון, שכולו בעצם מלון בוטיק נפלא וקסום, ללא טלפונים וללא אינטרנט. הנופשים נהנים בו מחופשה מפנקת אך לחלוטין מנותקת. (נא לא להתבלבל עם האי סנט וינסנט הגדול- שבו אגב צולם הסרט ׳שודדי הקאריביים׳). האי הזה הזכיר לי כיצד לפני יותר משלושים שנים…. כאשר הייתי בת שמונה לערך, נסעו הוריי לבדם לחופשה באילת, במקום שהם קראו לו ׳מועדון הים התיכון׳ (כשעוד היה ממוקם במלון ׳לרום׳ הישן והסגפני), ובחופשה הזו-כך סיפרו לי הוריי (ששבו מהחופשה כמו זוג היפי מאוהב)-אין טלפונים בחדרים, אין טלוויזיה, אין שירות חדרים ולא משלמים בכסף עבור הקוקטייל כי אם בחרוזים יפים וצבעוניים. אני זוכרת היטב את אותה פעם, בה לקחו גם את אחי ואותי למועדון לחופשה, וכיצד לנצח יהיה המועדון הזה, הישן (לפני שהעתיק את מקומו לחוף- Coral Bffeach), חרוט בליבנו כחופשה אמיתית, כזו שמתנתקים בה מחיי היום יום, כזו שקונים בה אספרסו בעבור שני חרוזים לבנים ולונג איילנד איס טי תמורת חמישה כתומים. אז מה קרה לנו בעצם שהחלטנו כל הזמן, אפילו בחופשה, רק “להתחבר”? 

***********

 נברשת בכניסה לבר. ענפים טבעיים (אפילו לא נצבעו), ישר מן העץ, שנשזרו, כפי שהם, לכדי גוף תאורה. ובמילים אחרות: כל מה שאיקאה מייצרת מפלסטיק – אנשי הקאריביים בונים מהטבע;)  

***********

פשוט ערסל. וכל מילה נוספת מיותרת, משום שהערסל הספציפי הזה הוא כל מה שערסל צריך להיות, וכל אחד ואחת מאיתנו-ללא יוצא מן הכלל- זקוק בחיים שלו לערסל כזה.  

 

****************

בגד ים לגבר, הדפס כחול -לילה (מתוצרת הבוטיק של האי ׳מוסטיק׳- זוכרים את הפוסט על השיק במוסטיק?). 

 

*****************

גזע עץ שלם, שחוברו לו פלטות (בוטצ׳ר) עץ, המשמשות כמדפים לתצוגת פריטים מחוץ לבוטיק של האי PSV. 

**************

קופסת תכשיטים עשויה צדף והפנים קטיפה שחורה ואלגנטית.

ארנק פייטים קטן לאישה (קרם הגנה קטנטן, מראה וקדימה- לים) 

***************

כשאני רואה דלתות כאלה אני תמיד חושבת על השיר של דילן ״דפוק דפוק על דלתות האל״.   

****************************

אני משתדלת לא להעלות את תמונות הקיטש (הכה סטנדרטיות) של הקאריביים, חרף הפיתוי, שכן זה הכי קל להוציא קולות התפעלות מתמונות של חול לבן, דקלי קוקוס וים טורקיז (ומשהו קל, כבר אינו חלק מהיום יום שלי, כזכור;)… ובכל אופן- תמונות כאלה כבר ראיתם, ותמצאו בשפע בכל מגזין, אך הפעם לא יכולתי להתאפק. זה היה כל כך יפה ומזמין.  

*****************

בלון זכוכית כחול ובו עששית קטנה,  ארוז כולו ברשת דייגים שחורה, ותלוי על עץ. 

*************************************

שעון מחובר לעץ על אם הדרך. השעה כעת היא אחת עשרה ושבע עשרה דקות. השעה כעת היא אחת עשרה ושבע עשרה דקות,,, השעה כעת היא אחת עשרה ושבע עשרה….. 

******************

 

פינת הדק המוצלת ליוגה. הכל כבר יש, לא נותר אלא לפצוח ב- ״אוםםםם……….״. 

***************

מתקן קומזיץ. רק להביא גיטרה, מצת, ענפים, תפוחי אדמה ומרשמלו (אבל אני עדין מעדיפה את הגרסה השמרנית, שכוללת ישיבה על האדמה והמון המון לכלוך וכייף). 

***************

חולצת פסים היא אובססיה עתיקת יומין בחיי. וזה תמיר שלנו. בחולצת פסים אפור לבן. 

********************

וכמו בכל אהבה ״כשזה זה,, זה זה״ כך גם השלישייה הזו. הילדים שלי מאוהבים באחיהם הגדול והוא בהם.  

********************

אני מאוד אוהבת לצלם את ליאור ותמיר, כי לשניהם -גנטית/ יש בדיוק את אותן תנועות. הם תמיד מסתובבים לאותו כיוון כשאני קוראת להם מרחוק, ותמיד ׳שולחים׳ הצידה את אותה הרגל. הגנטיקה שבתנועה תמיד מפליאה אותי.

 

 

אני לא יכולה להעיד על עצמי, וגם לו יכולתי, בכלל לא בטוח שהייתי מצליחה להסביר עד כמה המסע שלנו משנה אותי. אז, אוקיי, זה נכון שטרם הפכתי לאישה שקטה, עדינה, גבעולית ורגועה, אך נדמה שהמסע על ׳שרונה׳ משחרר אותי מכמה שלשלאות, בהן הייתי כפותה, עד כדי שבי. והמשמעותית שבהן היא התשוקה, נטולת הרסן, שהייתה לי לחיי עונג, הנאה ופינוק, ובמילים אחרות: נגמלתי מן הנהנתנות הכפייתית. 

 

כי בינינו, כמה נהנתנית את יכולה להיות כשאת כבר יותר מתשעה חודשים מרוקנת את המעיים שלך בממוצע אחת לשלושה ימים, כמה הנאה אפשר להפיק מסחיבת ארבעה סלי אוכל כבדים, ברחובות ללא מדרכה, בחום של 38 מעלות בצל (כשברוב המקרים הילד שלך, בן השלוש, יושב לך על הכתפיים), וכמה עונג מצוי בשינה כשהסירה מתנדנדת ומיטלטלת, ועל מיטה שתמיד – לא משנה באיזו נחישות אנער את המצעים בכל בוקר- יוותרו בה גרגרי חול סוררים וחצופים שידבקו לי ללחי. ורשימת הקשיים ארוכה היא עד מאוד, אך לא התכנסנו היום כדי לקטר (נהפכו) ועל כן תספיק הרשימה הזו לשלב זה.

 

אז נכון, ההדוניזם היא לא הפילוסופיה המנהלת את החיים על הסירה, והעונג הוא אינו רצוף כאן וגם איננו השולט פה, בממלכת השיט והים, ועדין… איך אסביר לכם, שמעולם לא חוויתי הנאה אמיתית כפי שאני חווה כאן, בצידו של הקושי. כי כשאנו מגיעים למפרץ נפלא ועוגנים בשלווה, ושיר יפה של בילי הולידי נשמע ברדיו המקומי, והיופי מסביבי הוא כמעט ועוצר נשימה, והבחילות ותחושת הכבס נעלמו להן כלא היו, ואני מביטה באוקיינוס האטלנטי ובגווניו הכחולים שמשתנים ללא הרף (רגע אחד צבעו כחול-צי, רגע אחר מתחלף לכחול כדיו, ולפעמים צבעו ״תכלת בייבי״ או טורקיז וקצת ירוק ׳מתגנב׳ סמוך לאיזה ריף נפלא)  והילדים שלי שוחים עירומים, משחקים עם ילדים אוסטרלים או איטלקים, ואני שומעת את קולות השמחה והצחוק שלהם- וההנאה היא, באמת, כמעט ואינה ניתנת לתיאור. 

 

משום שהרגע הזה, בו אתה מבטל ומוחק את ייסוריך, הרגע הזה, בו אתה נח מעמלך, הרגע הזה בו אתה מרפה מן הרגעים הקשים שעברת, הוא הרגע שבו אתה מלמד את עצמך מהי הנאה. אתה נהנה (לפעמים עם צביטה בלב, לפעמים עם צריבה בגרון) להביט בכוכבים ולעסות את הכתף הכואבת מן המשא, אתה נהנה להניח את רגליך בתוך גיגית מים צוננים, לא למען הטיפוח כי אם למען המרפא. 

 

ואתה חי את החיים כפי שהם, כפי שנועדת לחיות אותם, כפי שבחרת וכפי שקבע לך גורלך, כי החיים… כמו והיו אחד מהחבלים בסירה שלנו, שזורים חוטים חוטים של קושי עם יופי, סבל והנאה וכל הניסיונות הנואלים שלי מן העבר לבטל את הקושי בעזרת חבילת ספא מפנקת או מצעי סטן לבנים שרכשתי רק הרחיק אותי מהרגע הזה,,, בו ביטלתי וחיבקתי את ייסורי,, וישבתי לרגע אחד עם עצמי ואמרתי, ככה בשקט, רק לעצמי, שלמרות הכל- זה שווה!

 

**************

כי זה לא באמת משנה בני כמה אנחנו או איך אנחנו נראים, כל זמן שאנחנו נמצאים במקום הנכון לנו.

 

****************

שחיה (ברור שחתירה, אלא מה?), ומיד אחר כך מנוחה על הערסל באי הבודד. ולשאלה הנדושה: מה תקחי לאי בודד? אענה: אתכם!

 

******************* 

 

את VÄSTRA BANKEN, אניית הברזל (השבדית) האדומה, השיטו זוג שוויצרי שהכרנו משטוקהולם ועד הקאריביים, שיפצו את הפנים והפכו אותה למקלחות ושירותים ליושבי המרינה Le Phare Blue שבאי גרינדה, וגם לפינת ישיבה נעימה, ובה ספרי קריאה וגם ספריית DVD עם אוסף די מרשים. את החלק העליון של האונייה הותירו כשהיה, והוא מוזיאון. האונייה עוגנת כאחת הסירות, ונדרשו לי כמה רגעים להבין שאין מדובר בסירה רגילה שעוגנת (Long side) כי אם באחד ממתקני המרינה. 

 

******************************

עוד יצירה של גנני הקאריביים המצטיינים. 

 

*****************

 

וילונות מחרוזים שקופים ושחורים בבית קפה (עצה: אל תנסו את זה בבית;)

***************

מישהו אמר ג׳קסון פולוק ולא קיבל?- ציור שמן ענק על רצפה בבית קפה בעיר סנט ג׳ורג׳ שב- Grenada. שם הצייר לא ידוע, ובעלת בית הקפה החשדנית סרבה למסרו.   

*************************

הסניקרס הלבנות שלי, אותן רכשתי לפני היציאה למסע, מלוכלכות. ואם לדייק- מטונפות. כלום לא עוזר, ניסיתי הכל. מה לעשות…הגשמים, השלוליות, הבוץ, הרחובות המלוכלכים הותירו כולם את סימניהם על הנעלים שלי. כמעט אמרתי נואש, כמעט שנפרדתי מהן בכאב, עד שפגשתי בהפקה של ווג וגם בגברת ג׳ין בירקין, שמלמדת את כולנו שכשהבגד תפור יפה, ענוג וגם נקי (ואם את בנוסף נראית כמו ג׳ין בירקין זה בכלל טוב) אפשר לאזן עם מעט טינופת (אבל שימו לב- הטינופת של בירקין אינה כוללת כתמי שמן, גריז, במבה או מעדן ׳מילקי׳). אז סוכם: סניקרס מטונפות זה הלבן החדש.

*****************

 

מתגעגעת לחברה הטובה שלי, קארין, שמכינה את השפריץ הכי טעים בעולם, הכי יצירתי (לפעמים אפילו מלפפונים היא מפזרת הקוסמת שלי והטעם פשוט נפלא) והכי יפה בתבל. רק לשבת אצלה בדירה, ולקבל מידיה הענוגות את המשקה הנפלא הזה, והכל, איכשהו, תמיד נראה קל יותר אחר כך.