על אף שהמראה של אותה רצועת חוף ים מזוהמת ועמוסת הפסולת (עליה סיפרתי בפוסט הקודם) השוכנת כנקודת חן כעורה על גבו של השוק הדל בהיל דה באש, נצרב בעוצמה רבה בזיכרוננו, הרי שיהא זה חטא אם לא נזכיר ונציין לשבח את החופים האחרים שבאי. ואכן ביקרנו בחופים אחרים, שהיו יפים עד מאוד. חופים אלו אמנם נעזבו פראיים ובלתי מטופחים כלל על ידי אדם, ומלבד עשרות קונכיות ורדרדות, מרוקנות מתוכנן הטעים והמזין על החוף, לא נמצאה בהם עקבה של בני האנוש. יופיים של החופים הטיל בנו קסם באותו אופן שניתן לחוש מוקסם מיופייה המהפנט של אישה, שניכר בה כי אינה עושה מאומה על מנת לשמר את חינה, ובכל זאת נותרת יפהפיה. די היה בכך שהיו מרוחקים מעט מאיזור הבקתות והצריפים של המקומיים, וכך זכו אותם חופים, גם אם מן ההפקר, להישמר ביופיים המרהיב, ולא שימשו כמרכז פיזור פסולת עבור התושבים, כפי ששימשו, לרוע מזלם, החופים השכנים להם.

 

 

באחת הפעמים עשינו דרכנו אל רצועת חוף, הרחוקה מרחק צעידה רגלית בת כשעה מן המקום בו הנחנו את הדינגי. אלה היו שעות הבוקר המאוחרות של יום ראשון, והנה אנו חוצים את הכפר, צועדים על השביל הארוך והיחיד של הכפר, חולפים על פני בקתות התושבים, שבמקרה הטוב הן רעועות ובמקרה הרע הן פשוט נוטות בכל רגע ליפול. והנה בחצרה של האחת נראות שתי עיזות שחורות וכחושות, כמעט ללא בשר לגופן, והנה בחצר הבקתה הסמוכה יעמוד קשור, תחת השמש הקופחת,  פרד שחור רזה ואומלל, ופתאום- תרנגול. מסתובב לו בגאווה מגדה אחת של המעין רחוב/שביל הזה אל עבר גדתו השניה, חוצה אם כן את רוחבו של השביל, מפריע לנו בהליכה, ואנו מפלסים דרך להניח את סנדלינו, בין האבנים הגדולות והמכשילות, שאין אף לא אחד בכפר שיטרח להזיזן מאם הדרך (כאשר שאלתי על כך אנשים- משכו את כתפיהם בשעמום מן השאלה), והתרנגול הנלעג מתנועע כמי שאינו קשור למקום הזה, והוא מודיע בניענוע המצחיק של שני פלגי גופו כי הוא שייך בכלל לממלכה אחרת (וזה מיד הזכיר לי את שירו של יהונתן גפן שאני מקריאה לילדים, על האיש הכחול, ׳אני מסיפור אחר׳). ואנו מבקשים רשות לצלם, ולא כולם מתירים לנו, ידענו זאת מראש, כי בהאיטי אין לצלם אנשים או חפצים ללא רשות, כבר ארעו מקרים מאוד לא נעימים כשתייר שלף מצלמה וצילם מבלי שקיבל את הסכמתו של המצולם או של בעל מושא הצילום, ועל כן דעו כי כל תמונה שנציג כאן נולדה לאחר משא ומתן, ומאחר והתנהלות של לשאת או לתת לא תמיד נוחה או נעימה לנו מעטות הן התמונות שצילמנו. ופתאום שומעים אנו שירה רמה מבעד לצריף גדול, ואנו ניגשים אל עבר הצריף והוא עמוס מתפללים,כמעט רוקדים, שרים במלוא הקול ילדים נשים וטף, מעטים הם הגברים, ואני לא מצליחה להתאפק ומותירה את המצלמה שעל צווארי פתוחה (על וידאו) והנה לפניכם רגע מיוחד ופולשני, שהצטלם באופן מקוטע, מלא תזוזות וחלקי אך הוא שם. חשתי מוזר, לאו דווקא מן המבטים שהופנו אלינו ולא הרפו, כמו מן  כמו מן החדירה לחדרי חדרים בבית זר, כמו ואיש זר מן הרחוב היה חודר ללא רשות אל טקס ברית המילה של בני. על אף שחשתי חצופה ללא חת, לא יכולתי שלא להנציח את הרגע הזה, האמיתי כל כך, ונטול כל מסיכה.

 

 

בפעם השניה, והאחרונה, שיצאנו לאחד מאותם החופים המרוחקים והקסומים (המצוי בפינתו המערבית של האי) עשינו את דרכנו בשיט על גבי הדינגי. והמפרץ יפה כל כך עד אשר לרגע אחד שכחנו לחלוטין מתלאותיהם של האנשים החיים פה, והנה אנו מוצאים את עצמנו חסרי כוחות להתנגד להנאה הצרופה שמציפה אותנו, ואיננו חשים אשמה על שהעזנו להתענג כשהרוח החמה והנעימה ליטפה את לחיינו וכשהבטנו בשמי התכלת ובמים הצלולים, השקופים והקריסטלים, שבקרקעיתם אלמוגים נפלאים וצמחי ים פראיים, וחשנו לרגע כאילו והיינו ארבעתנו פריט קטנטן ותמים בתוך ציור של ילדון קטון ושמח. אולם עוד בטרם הספקנו להכריז בליבנו על הרגע הזה כרגע של אושר מוחלט, אנו מבחינים כולנו במרחק מה מאיתנו בעצם לא מזוהה הצף בים, זה היה מחזה בהחלט מוזר ומרתיע, ואנו מתקרבים אל אותו עצם מוזר, לא מבינים מה זה שם שוכב, אולי מצוף? אולי אדם? ואנו נחרדים – כדי צמרמורת וכאב בל יתוארו בגוף- שכן התמונה מתבהרת ואנו מבינים שזהו כלב. כלב לבן וגדול יחסית- שוכב על גבו בתוך המים, כל גופו וראשו שקועים במים ורק ארבעת רגליו, ומעט מפרוות-גרונו מציצה אף היא מבעד למי הקריסטל, והרגליים מתוחות מעלה, הרבה מעלה מן המים, כמו וזעק כלב האומלל הזה-בכל טלפיו- לעזרה, ואז נדם ומת – כך כשכל רגליו מתוחות מעלה. והדמעות זולגות מעיני, פשוט כך, ואינני מגזימה כאן בדברים (יעדו עלי הרבה שאני נוטה להגזים, אבל לא הפעם, לא בטיול הזה, נהפוכו). והנה גם ליאור, כך אני רואה כשאני מביטה בו בשוק, גם הוא הוא כמעט ומתקמט מרוב צער, ורק רונה ועידו, אינם חודלים, בדרכם הילדית לנסות להבין את הכאב שחשו אף הם, לא חדלו מלשאול: ״איך זה קרה? למה? איך הוא נפל?״- הלוואי והיו בידינו תשובות כיצד מצא עצמו כך הכלב הזה, לפחות מאתיים מטרים מרוחק מן היבשה, כך בתוך הים, מוטבע או טובע. וכששבנו חזרה מן הים (המסלול חזרה אל ׳שרונה׳), הבטנו כולנו בחצי עין, חוששים להביט ישירות ימינה, בזווית עיננו, מבקשים לאתר את מראו של הכלב וגם את גורלו אך הוא כבר איננו שם. אולי נמשה, אולי שקע כבר. ואני מהרהרת בכל אותם האנשים שפגשתי בכפר, אותם בני אדם שלא מעלים בדעתם לסלק אבן גדולה ומסוכנת מן השביל עליו צועדים ילדיהם בחושך, האם היה מי מהם שיטרח וימשה את הכלב הזה מן המים? היה אחד שיביאו לקבורה?

 

 

ובערב אנו מוזמנים לארוחת ערב בביתם של זוג אמריקאים כבני שישים ממיזורי-ארה״ב, שניהם נוצרים דתיים אדוקים, חיים בהאיטי ללא מים זורמים בבקתה צנועה אך מטופחת ונקיה. אפילו גיגית עשויית בטון, ובה מים לרחוץ את רגלינו מן החול שהבאנו עמנו, הניצבת על מפתן חצר הביקתה העידה הרבה על דריה, ודי היה בה כדי להעיד שעל אף הדלות ניכרה בבקתת האמריקאים החיוניות, השפיות ובעיקר המחוייבות שלהם לתושביי האיטי, וכמו שכל בית מעיד על דייריו, הרי שבית זה העיד אף הוא על שני אלה. ומי הם בעצם?- הוא: ביל. איש שפניו עטורות זקן לבן ובוהק, חקלאי וגם נגר במקצועו (עובדה שמיד הסבירה את שולחן עץ המנגו היפיפה שעמד במרכזה של החצר תחת סוכה מצלה), וכשהוא מספר לנו זאת, אנו מבחינים גם בחצר הקדמית של הביקתה, שרק גדר עץ נמוכה מפרידה בינה ובין שפת הים, ושם ניצב שלד של סירה, כלומר: קורות עץ שטרם אוחדו לכדי גוף אחד, אך צורתן היא סירה. וביל מספר לנו כי הוא עומל בימים אלה (ביחד עם עוד שלושה פועלים מקומיים שהוא מעסיק מהכפר) על בניית סירת מנוע גדולה, והיא תהיה עבור תושבי הכפר סירת-אמבולנס (״כל כך הרבה בני אדם מקפחים את חייהם רק משום שאין איך לקחת אותם אל המיין-לנד, הרבה לידות מסתבכות ומזדהמות ומסתיימות במות האם והוולד״). ואישתו, ג׳אנט, שיערה אפור חלק וארוך, נטולת כל קמט ובמבטא אמריקאי כבד היא פונה אלי: ״ורי נייס טו מיט יו שרון״, ואני מחייכת מאוזן לאוזן כשאני שומעת את שמי במבטא האמריקאי, ואז מוסיפה ג׳אנט בגאווה: ״השם שלך תמיד מזכיר לי את השיר המקסים: ״Jesus rose of sharon”, ואני חוזרת בהפתעה על שם השיר: ״ג׳זס רוז אוף שרון?״ והיא מחייכת לעברי בשלווה ואומרת: ״הו יה… הו יה…׳Jesus rose of sharon׳ איטס אה ביוטיפול סונג, יו שולד נוו איט״. 

 

 

אנו מתיישבים לאכול (עוף עם אורז ורוטב שעועית שחורה טעים מאוד וקוביות מנגו מתוק וטרי משמש כאן כסלט רענן) והם מספרים שהם הורים לשישה ילדים (״כולם נשארו לעבוד בחווה המשפחתית שבמיזורי״) והם כאן, כבר כמעט שלוש שנים, ועושים כמיטב יכולתם לעזור לאוכלוסיה בסיוע של תרומות פרטיות וגם בעזרת ארגונים הומניטריים, ואחד מן הארגונים האלה אף הוקם על ידם (*). הם מנסים לעודד את האנשים ללמוד (שבעים אחוזים הם אנאלפאבתים)  ודואגים לשי חג מולד צנוע לילדים (״הם מקבלים חבילות עם בובה או בקבוקון של בועות סבון והם עומדים מול הקופסא שעה ויותר לא מבינים מה לעשות עם זה בכלל״) והם מרבים לעלות להרים ומסייעים גם בטיפול בכולירה ובכל סיוע הומני או רפואי אחר.

 

 

הם מודאגים ממצב היתומים בהאיטי, כספי התרומות הרבים נגזלים במהלך הדרך אל היתומים ולמעשה הילדים האומללים לא נהנים מהתרומות הרבות שמיועדות להם, ולכן צריך כאן אנשים לעזור ולפקח.  ״איך אפשר לעשות דבר כזה?״ אני שואלת, ״איך אפשר לקחת אוכל מהפה של ילד יתום?״ אני מסבירה את עצמי, וג׳אנט עונה לי בתמצות, ועיניה כה רכות וצלולות: ״הו יה, שרון, איט הפנס אה-לוט אין האיטי, הו יה״ ומזיזה את ראשה מצד לצד כמתוסכלת, אם כי כלל לא מיואשת.

 

והנה באותו ערב אצל ג׳אנט וביל, בעת שביל מכין סיר עצום של פופקורן ומזמין את כל הילדים שבסביבה לאכול, והחצר מלאת ילדים, ומקומיים מבוגרים נכנסים ומבקשים מהם עזרה, או אם יש להם איזה חומר אנטיביוטי לחטא חתך עמוק ביד של דיג, ואני מביטה בכל הסובב אותי, בילדים שלי כמו ביתר הילדים שהגיעו לחצרם של האמריקאים הטובים, בסיר העצום של הפופקורן המתכלה אט אט, בדיג הפצוע מקרס, בביל ובג׳אנט ובמשך כל הזמן הזה אני חשה עיקצוצים מטרידים ושורפים בכל גופי, ואלה היו זבובי השמש, ששלקו מתוך גופי דם, לא פוסחים על אף פיסת עור, ואני בוערת כולי מבקשת לחזור לסירה ועורי נרגע רק מעט תחת המים הקרים במקלחת. וכל השלושה ימים שלאחר מכן, ״הו יה״ יהפוך עורי לפריחה איומה מגרדת וכואבת באופן שלא התאפשר לי לישון כלל, מתגרדת כחיה מוזנחת, ובבוקר מגלה שרגליי בוערות מאדמומיות וגירוד ואני מלטפת את עור רגליי הקודחות והעור מרגיש לי כמו בד משי רקום רקמה בולטת וגסה, מלא בליטות וגבעות של עקיצות. בשעות הלילה המאוחרות, כשאני כבר מפרכסת מדגדוגים וכבר שלושה ימים ללא שינה, אני מעירה את ליאור, ומודיעה לו שתם ונשלם פרק האיטי מבחינתי, ושמחר מיד בבוקר אנו יוצאים לג׳מאייקה, שכן אני מחוייבת בדחיפות לראות רופא.

 

אנו נפרדים מהמכרים ומהאנשים שפגשנו במעגן הזה- המכשף, היפה, הקסום והעצוב הזה, ליאור מכוון את ההגה, אני מרימה עוגן וממשיכים מערבה אל עבר ג׳מאייקה. כל טלפיי מלאי פריחה ועקיצות שמעולם לא חוויתי ומעולם גם לא ראיתי, והן מטריפות את חושיי, ולמרות כל זאת, אני נותנת מבט נוסף ואחרון במפרץ הזה, ואני מרפה לרגע אחד מאי השקט שמפעפע בי ומניחה לעצמי להרהר במה שראיתי כאן ובמה שחוויתי, ואז אני פשוט מחליטה שאני חייבת (תמיד!) להזכיר לעצמי שהועבדה שנולדתי לבנה, במדינת שפע, ושתמיד זכיתי לאוכל, לאהבה וקורת גג ולחופש היא אינה אלא ידו המתעתעת של המזל. הנה כי כן ביני ובין אנשי האיטי מפריד מרחק קטן שהוא למעשה: מזל גדול(**). 

 

  

(*) – ביל וג׳אנט מונטגומרי פועלים ומסייעים לאנשי האיטי תחת גוף ששמו Just Mercy. זה האתר שלהם: www.justmercy.org.

 

(**)- את ההשראה לכתיבת המשפט האחרון בפוסט זה, אודות מעמד, צבע, ורמת חיים שהם אינם אלא תוצאה של מזל ותו לאו, קיבלתי מפוסט שפורסם בידי הסופר יוסי סוכרי, חברי, בפייסבוק לפני כשנה. ניסיתי בעזרתו האדיבה של סוכרי להתחקות אחרי אותו פוסט נפלא וחכם ולהביאו כאן במלואו, אך לא עלה בידי שנינו לאתרו.