וגם אם תגייס את כל כישוריי הכתיבה שלך, ותזמן אל הנייר או אל המקלדת את מיטב התיאורים ואת שלל המילים היפות והחזקות ביותר שלך,

סביר שראשך יסתחרר עליך ובליל המילים יתערבלו בראשך כמו מערבולת משכרת, לפני שיעלה בידך להסביר לזר שהוא בן אנוש, מהו? ואיך הוא?,וכמה הוא?- לב ליבו של האוקיינוס.

 

כיצד תסביר את תחושת האין אונים שמרחפת לפתע, כעננה מאיימת, עת נעלמת היבשה מן האופק. וכיצד חולפים הימים ואין לה זכר או רמז ליבשה הבטוחה. והגלים?- כיצד תתאר לזר את המבט המתהפנט, המתכווץ, המבט שמנסה להיראות אמיץ, המבט שלא מצליח להרפות מן המחזה הזה של הגלים הארוכים, וכיצד נבנים הם לאט לאט, בסבלנות מאיימת, כיצד מתנפצים הם על צד הסירה בעוצמה, מאיימים להפוך את יושביה ולמשוך אותם אל המצולות. איך תסביר לזר גמור את ההרגשה הזו, את האפסיות, את הקטנות, את הזערוריות את הלא כלום שאתה, בן אנוש חסר ישע חסר כל כוח, אל מול הפלא הכמעט מפלצתי הזה, שנקרא: האוקיינוס. כיצד תגולל בפני בור בעולם השיט את התחושה של להפליג במים כה כחולים, כמעט סגולים, שכן צבעו של הים תמיד נושא בחובו איזה סיפור ששמעת כילד, תמיד מסגיר סוד כמוס, משום שככול שהכחיל הכחול והעמיק את צבעו הראה מד העומק שבסירה מספרים, שמוח אדם כלל אינו מסוגל להבין.  אז, אם כן, כיצד ניתן להסביר לאיש נחמד היושב לו במשרד או בגינת המשחקים עם ילדו את התחושה, שמלווה את ההתנהלות הכביכול נורמלית על הסירה (כמעט מתריסה וחצופה בנורמליות שלה) כיצד תוכל לספר על מים רותחים שנשפכו כשניסית להכין מנת אוכל, כאשר מתחת למטבח הסירה רוחשות ומדנדנות המצולות של האוקיינוס, שמגיעות עד לעומק של חמשת- אלפים מטרים ואף יותר? כיצד ואיך תוכל אתה,כשיט, להכיל את ההבנה הזו, שמתחת לכפות רגליהם של שני ילדיך הקטנים משתרעת דרך, המשתווה לדרך שמתל אביב להרצליה, עד לקרקעית השקטה ושחורה משחור. וכיצד תתאר את צבעו הלבן הבוהק, כמעט שלגי, של הקצף, של השובל הנפרש ברוב פאר מאחורי הסירה, וכיצד ,,, תוכל להישאר אתאיסט גמור אחרי המפגש עם התופעה הזו, שהרי יגיע הרגע שבו תישא ראשך אל הכוכבים ותישא בתפילה רפה אל מישהו שם למעלה,,, מבקש ממנו שתעבור את הדרך בשלום, ואיך מסבירים לכם את כל האימה וגם את היופי -שחיים בצוותא חדא אצל כל אחד מאנשי הצוות בסירה? אין בידי תשובה לשאלות האלה, כנראה שישנם דברים שהמילה אינה ראויה להם, כנראה שצר עולמי הספרותי כעולם נמלה, אינני יודעת,,, ואולי, כן אולי,,, ישנם דברים שאין אלא לחוותם.

  

לא פחות מארבעה עשר ימים ולילות עגנו באי ההולנדי Curacau, שהוא אחד מאיי ה- ABC שבדרום הקאריביים, ממתינית לרגע שבו תפסיק הרוח האיומה והאגרסיבית שתקפה את כל איזור הים הקאריבי הצפון-מערבי. מצאנו מחסה במקום ושמו Spanish Water, שהוא מעגן ענק, כולו שזור תעלות תעלות צרות ומרהיבות ביופיין, המובילות למעגן גדול מאוד, ובו המתינו כבר לפחות מאה סירות, עוגנות בצפיפות כמו והיו מכונית בחניון תל אביבי, ממתינות כולן לשעת הכושר, לחלון הזדמנויות בו תחדל הרוח האיומה. הזמן דוחק בכולם, ואין אור בקצה המנהרה. מדי כל בוקר עולים כל הסקיפרים על סירות הדינגי ונלחמים בגלים (אפילו במעגן המוגן כל כך היו גלים גבוהים) וברוח האגרסיבית ושטו מסירה לסירה, מתייעצים האחד עם השני, מחליפים מידע, בודקים עוד אתר של רוחות ומזג אוויר והמחר נראה רע ותוקפני מן האתמול. מפעם לפעם נכנסת סירה שנקלעה בעל כורחה למזג האוויר הנורא בחוץ, ומיד יצאנו לסייע לה בעגינה הכה צפופה, וגם כדי לשאול את השאלה המטרידה מכל: ״מה קורה שם בחוץ?״. והתשובה תמיד הטרידה אותנו יותר ( ״נורא בחוץ״, סיפרו אלה שזה עתה הגיעו, ״הרוח הגיעה מצפון מזרח, והתעצמה עד לכדי 45 קשר והגלים הגיעו גם ל- 6 מטרים והם היו קצרים ומפחידים״ כך סיפרו הימאים), ואני מיד, לשמע הדברים הללו, מתכנסת אל תוך עצמי, כמעט ולא יוצרת קשר עין עם ליאור, הצמוד לאתרי מזג האוויר, חוששת שמא ינסה לשכנע אותי (כפי שניסו סקיפרים אחרים לשכנע את נשותיהם וילדיהם) לצאת אל תוך היורה הזו, ולהתקדם הלאה. והנה הזמן דוחק בכולנו, וכל יום שעבר הוא יום פחות לראות את קובה או האיטי או ג׳מאייקה (שגם כך לא נותר לנו זמן רב לראות כי עונת ההוריקנים שצפויה להתחיל בסוף מאי כבר נושפת בעורפנו),  והיו כאלה שהיו לחוצים אף יותר מאיתנו, שכן עליהן להגיע עד לתעלת פנמה כדי לחצותה ופניהם אל האוקיינוס השקט, והנה באוקטובר כבר תתחיל באוקיינוס השקט עונת הטייפונים הנוראיים והדרך אל איי האוקיינוס השקט כה ארוכה וקשה.

 

 

וכמובן שהיו גם את אלה שלא הסכימו להמתין יותר, וביקשו את נשותיהם לסמוך עליהם ולצאת אל הים חרף מזג האוויר הנורא. והנה גם הם (כך למדנו מבלוגים שלהם, שקראנו בעודנו עוגנים ב- Spanish Water) קיבלו שיעור מזורז מן המורה הקשוח מכולם ושמו: האוקיינוס, שיעור בצניעות ענווה ובסבלנות, וגם השייט השחצן ביותר שהכרנו (סקוטי מקסים, אגב) עצר והפסיק את השיט באי Aruba השוכן מרחק של כ- 85 מייל והוא כותב בבלוג, שהים היה קשה מנשוא ומסוכן, וכי אין לצאת עד יעבור זעם, ונשמע היה מדרך כתיבתו כי לא רק הגלים סתרו על פניו במהלך השיט כי אם גם חטא הגאווה.

 

גם בני האי המקומיים (אגב- קהילה יהודית חמה מזמינה ומלוכדת יש באי הזה) סיפרו כי בחודש מרץ מגיעה רוח קשה והיא יכולה להימשך גם שישה שבועות. ״אתם רציניים?!״ פערנו את פינו מבוהלים, ואכן- רוב ימים החזיקו סקיפרים רבים את ראשם בין ידיהם, מנסים להבין, לקרוא ללמוד ולתהות היכן טעו?! כיצד נשמט מידע כזה מכל האתרים המעודכנים? כיצד לא נאמר דבר על רוח שכזו בתקופה זו באף מספרי השיט שקראנו או מכל מדריך מקוון שרכשנו, לא הבנו איך טעינו וכל יום של המתנה היה מטריד לא רק לגופנו כי אם גם לאגו שלנו- איך שגינו ומה לא עשינו?

 

הרוח הייתה אלימה ואגרסיבית, וכל שיט קצר בדינגי אל עבר היבשה, היה כרוך במכת רוח קשה לגוף ובגלים מתנפצים על גופנו, ואנו רטובים כולנו ומנסים להתגונן מפני הרוח הזו- אך לאל. והנה, כעבור שבוע הכריעה אותי יום אחד הרוח הכועסת,  וגופי שחש שאינו עומד עוד בהצלפותיה קרס בערב אחד בתוך המקלחת החמה, וכולי נפוחה, ושפתיי סדוקות ועיני כמעט ורודות, וכך נפלתי למשכב, מתעוררת מסיוטים מזיעה, וחשה כמו והפכתי לגרגר של עצמי, רועדת ומתכווצת, ואין לנפשי ולגופי מנוח. וגם מליאור לא נחסך המכאוב, וכי מה תעשה? כיצד יכול אתה להתמודד עם איתני הטבע האלה ואין מעל ראשך מכסה אמיתי? שהרי הסירה מתנדנדת כמו והייתה במהלכו של שיט, ואם תסגור את החלונות יהיה כל כך חם בסירה כדי מחנק של ממש, וכשתפתח אותם – גם כדי סדק קטן- הכל עף נתלש ונהדף. והעוגן המסכן שלנו שמדי כמה רגעים נחבט בעוצמת המתיחה שלו והשרשרת זועקת נרעדת, מרעידה את ליבנו ביחד עם הסירה. כך היינו כולנו- מהשיט המנוסה ביותר ועד לשיט הטירון והמתחיל- ממתינים לזמן שבו תפקוד עלינו אמא טבע מתי עלינו לנוח ומתי עלינו לעמול. ונחנו. בעל כורחנו, חבולים, טרוטים, מיובשים וכואבים.

 

אחת מהתמונות המעטות שצילמנו שאולי אפשר להרגיש דרכה את הרוח. 

 

והנה הגיע היום הזה, לו המתנו כולנו, והרוח שקטה. ובכן בל נא נגזים- היא לא שקטה אם כי הפחיתה משמעותית מעצמתה והדיווחים בחוץ (שהלא ליאור לקח יוזמה ועלה בקשר מול אוניות שראינו ששטות בחוץ על פי ה AIS ) והם סיפרו לנו בקשר על 25 עד 33 קשר, והגלים- גם הם הנמיכו את קומתם והגיעו לגובה של 2.5-3 מטרים, והחלטנו לצאת לשיט קצר, אל עבר קצהו הצפון מערבי של האי, גם כדי להינות ממפרץ נהדר ושמו Santa Cruzוגם על מנת לבדוק את מצב הים. אלא שבדיקה זו, כבר ידענו מראש, לא היה בה כדי לשקף את המציאות, משום ששטנו לאורך האי, ולגלים לא היה זמן מספק להתפתח בעטייה של הגנת היבשה, ועל כן החלטנו לעגון משך יומיים נוספים ולהמתין עוד קצת שתירגע הרוח, ובראשנו כל הזמן מקננים הן המחשבה והן החשש כי היא עשויה שוב לגבור , הרוח, ולאו דווקא לשקוט, ועל כן שוב היו אלה ימים של המתנה מורטת עצבים. 

 

ושם, ב-Santa Cruz המתיקה את זמננו משפחה, בעלת בקתה במפרץ שמכינה ארוחות נפלאות וטעימות, ואב המשפחה (לבנוני במקורותיו) מציג את עצמו: ״שמי קפטן גוד לייף״ (כמה התגעגענו ל״חיים הטובים״ והנה הם הופיעו בדמותו של איש נמוך קומה ונמרץ כשדון) ורונה ועידו בין רגע הפכו חברים של ביתו- איזבלה, ילדת ים אמיתית, וכל מה שנכנס לפיה הוא פירות עמלו של אביה הדייג המוכשר, והכלבה הקטנה לינדה, שבזכותה או שבאשמתה נהפכו ימנו מרורים שכן רונה ועידו לא חדלו לבקש אותנו להביא להם כלב לסירה.

 

 

 והנה הפכו קפטן ׳החיים הטובים׳ וליאור חברים, והוא בנה לליאור קרש קרסים מקצועי (״כך תתפוס טונה גדולה״) והנה רונה ואיזבלה רוקדות ומחליפות ביניהן צעצועים ותכשיטים, ועידו מרקד באושר סביב הבנות, ואנו יודעים שמחכה לנו שיט קשה צפונה אל עבר האיטי, ומדחיקים את הרגע, ומקשיבים לעוד אחד מסיפוריו של גוד לייף על כך שכל הוילות באי הן של סוחרי הסמים מאמסטרדאם וכי אם אי פעם קנינו באמסטרדאם חשיש אז שנדע שאנחנו הורסים את האי הזה, ומגשים של פיתות עם קבב נפלא (שורשים לבנונים- כבר כתבתי, לא?) עם צ׳יפס נימוך עשוי בטטה מגיעים אל השולחן, והבירות קרות ומרעננות, ואז קפטן גוד לייף מספר שמה שהוא רוצה זה להיקבר כאן, פה, מתחת לבקתה שלו, בתוך הים ״כמו אבא שלי״, אמר, וליאור ואני- כשפינו עמוס כל טוב, פולטים בנהמה: ״אבא שלך קבור פה?!״ וקפטן גוד לייף לא מבין על מה התדהמה, ומוסיף: ״עשרים ותשעה אנשים אני קבורתי פה בתוך הים, אם תרצו אני אקבור גם אתכם, תרשמו את זה איפושנו רק״, ושנינו נחנקים מהמידע אודות בית הקברות הימי, שמעליו אנו סועדים את ליבנו, והנה כך- כל החוויות האלה עם משפחת ״גוד לייף״ השכיחו מליבנו את תלאותנו בשבועות האחרונים, ומלאנו מצברנו הנפשיים לצאת צפונה אל ההפלגה הקשה.

וביום שלמחרת אנו יוצאים אל הים. ובתוך כמחצית השעה אמצא את עצמי, ביחד עם עידו ורונה, שרועים בצפיפות בלתי נסבלת על הריצפה של הקוקפיט (מעל ה- קיל של הסירה והמקום היחידי בו הטלטלה פחותה בעוצמתה) מתייסרים ייסורים קשים של מחלת הים הארורה, חובטים עם אגרופנו על הריצפה להקל בפעולה פיזית כלשהי על הסבל, נאחזים בברזל השולחן המקופל בקוקפיט בכל מכה של גל על הסירה, מנגבים את פנינו מן הגלים הניתזים פנימה, רועדים, מתכסים, מתפתלים, אחד בתוך השני כחימר אנושי, אם ושני ילדיה בחיקה, ודלי לצידנו, וקפטן אחד שמשיט סירה לבדו, ללא שינה, ללא מרגוע, מסייע, מטפל, עוזר, ומשיט סירה לבד ( מה שנקרא one hand sailor) שלושה לילות ושלושה וחצי ימים של גלים עצומים ורכבת הרים אחת בלתי פוסקת. כל הטרחה שלי, עת הכנתי שניצלים וקציצות למסע על מנת שלא נידרש לעסוק בבישולים היו לשווא-  לא יכולנו להכניס אל פינו אף לא אחד מהם. מעט בייגלה ומים זה כל מה שקיבתנו הסכימה להכיל. 

 

ולבסוף, זה קרה – ראינו את היבשה, השמש ליטפה את פנינו העייפות ומעוותות מסבל, והגענו אל האי Ille à Vache בהאיטי. הים טורקיז והמחזה פראי, מבודד ונראה כבר מרחוק שזה מקום שלא מרבים להגיע אליו (גם לא שייטים) והרי כבר למדנו כי לתום ולטוהר ריח מיוחד להם, וריחם נישא ברוח ופגש מיד את נחירינו עוד כשאנו על הסירה, ועוד בבטרם נעגון, והנה הורדנו עוגן, ״הוא מחזיק טוב״ אני אומרת לליאור, והוא מביט בי, עיניו שחורות מעייפות, ומחייכות באושר ובהקלה, ולרגע, היה נדמה שכל זה היה חלום, ולא יותר. פשוט חלום של משפחה אחת, שהתפוגג אל בין דקלי הקוקוס וסירות הקנו הקטנות ששטו כבר לעברנו, לקבל את פנינו ולהציע מנגו קטן ומרקיב. והעולם,,, ממשיך בשלו.. כמנהגו נוהג,,, ודומה כי שני חיים מתנהלים באופן מקביל ובלתי נפגש: החיים על היבשה והחיים שבים, ואין שום רמז באדמה למשפחה אחת, ארבע נפשות, שעברו זה עתה את המסע הקשה ביותר שעברו עד כה. 

 

וההמשך יבוא……….