סביר שלעולם לא אשכח את הרגע בו פגשו עיני את מבטם של ילדי האיטי. עיניהם הטיגריסיות לכדו את שלי מיד ברגע שסיימתי להוריד את העוגן ב- היל דה וואש. חמישה צעדים בלבד מפרידים בין מקום העוגן, בו עמדתי טרוטת עיניים ועייפה, לבין הקוקפיט-אליו כה חפצתי כבר להגיע ולהתפרק לגורמים מרוב תשישות, אך כבר בצעד השלישי שלי הסתערו עלי אישוניהם השחורים והבוערים של ילדי האיטי, אישונים ששקעו באפאטיות-חשדנית בתוך הלובן-החלבי של קשתית עיניהם. ניסיוני לחמוק מקשר עין עמם העלה חרס שכן במעגן זה, היו הם, יחד עם כל זוגות עיניהם, ה-שולטים.  בנמרצות, שאין דרך לתארה אלא כנמרית, חתרו עשרות ילדים, כבני חמש, בסירות קנו רעועות עשויות עץ מנגו שכבר רקב, ובטן הסירות מלאה כולה חורים, כמו ושטו על גבי פומפיה. והנה הם קרבים אלינו, זוגות-זוגות בסירות, ייתכן אחים, ייתכן רעים או שאולי קולגות-אין לדעת, שכן פניהם, כמו גופם, לא הביעו דבר. אולם ברורה הייתה לעין עובדה אחת והיא כי נהירה וידועה לכל הזוגות השטים הללו חלוקת התפקידים על הקאנו; האחד- חתר במרץ ובמיומנות מהפנטת במשוט קצר עשוי עץ, והשני- הרחיק בקצב מהיר את המים שחדרו אל תוך הסירה/פומפיה, ואת זאת עשה בעזרת קערה קטנה עשויה מחציתו של אגוז הקוקוס.

 

 

והנה הם מגיעים אלינו, סירה אחר סירה, מזדרזים להיצמד ל״שרונה״, מתנגשים ללא רחם בביתנו הצף, וממהרים כולם להכות באגרופיהם הקפוצים, הקטנטנים והנוקשים. והם חובטים חבטות עמומות בסירתנו, חבטות שבאו זו אחר זו, בקצב כמעט אחיד, כמו מבקשים הם לעורר אותנו מן התרדמה האנושית הלבנה, המערבית והמתפנקת שלנו, כמו מפצירים בנו -כשעון מעורר המטריד את הישן בחלומותיו המתוקים- להכיר או להיווכח בעובדה שהגענו לרפובליקת האיטי.  כל אגרוף צלילו עמום, מרוחק, מנוכר ומעיק על ליבנו יותר מקודמו, מעיק כמעט כמו ההבנה שהגענו לאחת המדינות הכושלות בעולם, שלא די לה בצרותיה הרבות, הרי שאף ספגה מהלומת מוות (שממנה טרם עלה בידיה להתאושש) מנחת זרועה הקשה של אמא-טבע, וזאת בדמות רעידת האדמה שארעה לפני כחמש שנים. כל אגרוף של ילד סימל את זעמו (המוצדק, המשתק והמושתק) של האזרחים, והנה ילדיהם הקטנים כאן, צמודים אל סירתנו, מכים ב׳שרונה׳ כמו והיכו בדלת ארמונו המפואר של מי מרודניהם המושחתים והאלימים.  כפות הידיים הקטנטנות זעקו, איפה, את הניצול הבלתי נסבל של מנהיגים מטורפים ומרושעים. כל מכה שהיכו על סירתנו היה מבהיל כמעט כמו תחושת הנרדפות של העם האומלל הזה על ידי משטרים אפלים, משפילים ופרימיטיביים.

 

 

״מאדם!- – מאדם!״ קראו, בלחש מכשף, הילדים שבסירות, ואני משפשפת את עיניי הצורבות מעייפות, חשה כמו נעה מתוך חלום או הזיה, וניגשת אליהם.  ומבנה גופי, או שמא הדרך בה כופפתי את גבי ורכנתי אליהם, הם עדות ממשית על האם שהנני, מעיד על לידותיי ואולי אף על שני ילדיי שבסירה, ובאיטיות של כבדי שמיעה לוחשים, כמעט נושפים לעברי: ״מָאנְג׳ֶה! ….מָאנְג׳ֶה!…מאדאם!״, ובאותה העת ממש מלטפים הם את בטנם בתנועות סיבוביות, מבקשים לדובב את מילותיהם בפנטומימה, תובעים ממני בבהירות את רצונם. למודי ניסיון או מחוסרי סבלנות מן הדיאלוג המעייף הצפוי להם עם לבנה זרה שכמותי, גוזלים ממני הילדים מראש את האפשרות להסביר להם שאינני מבינה צרפתית, ואני בושה ונכלמת על שקראו את מחשבותיי, כי כך באמת, עלובה שכמותי, התכוונתי לעשות. הנה כי כן הדו-שיח אליו נערכתי, כחיה מערבית ומתורבתת, נגדע מראש בידי ילדי האיטי. ״הם רוצים אוכל״, אומר לי ליאור, ואני מהנהנת אליו בנמרצות כמו מתנצלת על ההבהייה הממושכת שלי בילדים ובשיתוק שאחז בי, והנה אני נכנסת לדירה (ובכן… סליחה טעות קולמוס נפלה בכתיבתי, כמובן שהתכוונתי לסירה ולא לדירה, אלא שכמה תמוהה היא טעות הסופר שנפלה אצלי בכתיבה דווקא כעת, ואולי לאו דווקא תמוהה, כי אם מתבקשת – משום שהעליבות והעצבות שהקיפה אותי ברגעים אלה, הביאה אותי לחוש כמי שנכנסת את תוך דירת פאר ולא אל תוך סירה). הנה כי כן, ביתי הצף והכה צנוע נראה היה פתאום כארמון ראוותני ומוגזם שייתכן ודקר את רשתית העיניים של ילדי האיטי.

 

 

אני מזדרזת להוציא להם מכל טוב: ביסקוויטים בטעם קוקוס, קרקרים בניחוח דבש, עוגיות אוריאו, ומעט לחם-בכל אלה הצטיידנו טרם בואנו להאיטי וקובה, באשר ידענו כי לא נמצא בהן דבר מאלה. אחרי שנתתי לכל אחד שתי עוגיות, וחוסלו להן ברגע אחד ארבעת החפיסות שהיו לנו, אני פונה אליהם במספר מילים בצרפתית, שנחרטו בזיכרוני מבלי שאני מודעת לכך עד לאותו רגע, כנראה בזכות הסרטים הצרפתים שכה חביבים עלי. הגם שברור היה לי שאינני מבטאת אותן כראוי, ובניגוד למצופה, אמרתי אותן ללא כל היסוס או גמגום :״פוטטר דומה אונקור?״ (אולי מחר עוד?), והנה אני מייחלת לכריתת הסכם התאקלמות בינינו לבינם, מצפה למבט מבין מצדם, מתחננת בליבי שירפו מאיתנו, שיתנו לנו רגע להתאקלם. ״דורמיר״ אני אומרת להם כעילגת, וממהרת להעתיק את שיטת הפנטומימה שלהם, ומלווה את דברי כמוקיון המבצע חיקוי של תנועת שינה תינוקית (באופן בו אני מטה את ראשי הצידה, מניחה את לחיי הימנית על גב כף ידי ועוצמת את עיני), אך ההסכם לא נכרת מאחר וצד ב׳ (בדמות של כשלושים ילדים בני חמש), לא קיבל את הצעתי, וכך ארע שנאלצנו, כמו מובסים, להיכנס אל בטן הסירה שלנו כשעל סירתנו ממשיכים לעמוד, כמעט תלויים, ילדיי האיטי, כמו והיו קופים שנגלה לעיניהם עץ חדש ובתולי בג׳ונגל. וכעבור מחצית השעה נפלנו ארבעתנו לשינה עמוקה, ורעש האגרופים העמומים של ילדיי האיטי מלווה את חלומותינו בשלוש השעות הקרובות.

 

וכשאני מתעוררת ופונה אל בית השימוש להטיל את מימיי אני מבחינה בילד הנתלה על הסירה, מטפס עליה ממש, ומביט בי מטילה את מימיי, אני נבהלת וצועקת לעברו ״no!״ ובלי שאני שמה לב אני צועקת לעברו בעיברית: ״הגזמתם! באמת!״, והוא מבין שאני כועסת ומתרחק בהבנה מן החלון, וכך נרקמה אצלנו שוב התובנה כי בחיינו על סירה לא רק גופנו חשוף (למזג האוויר- כפי שסיפרתי בפוסט הקודם), שהרי כולו חשוף, הן למקום והן לבני האדם, אשר בו, על כל סבלם מכאובם ותלאותיהם. שהרי איננו תיירים שמצלמה תלויה לצווארם וכספם מהודק למכנסיהם, איננו עוברים לצד הסבל וממשיכים אל מעון מנותק מפנק, אנחנו לא יכולים לברוח מן הכאב, שכן החיים מן הסוג הזה מפגישים אותך עם מציאות המקום בו אתה מטייל ללא פילטרים, ואין,, פשוט אין דרך להימלט. 

 

ביום שלמחרת אנו יוצאים אל השוק המקומי. עשרים דקות של שיט בדינגי ומגיעים אל פיסת דרך (שארכה ארבע מאות מטרים בערך ורוחבה כשני מטרים) בלתי סלולה, עמוסת אבק, צואת פרדות וחמורים, וריח חזק של שתן עמד באוויר. והדרך עמוסת נשים וגברים, תחת השמש הלוהטת, ללא צל או מחסה מעליהם, מציעים ממרכולתם הזעומה והמזוהמה, שכוללת למעשה: כלום ולא דבר. כמה בצלצלים קטנים שדופי בשר, המראים סימני הרקבה אצל האחד; למרגלותיה של גברת אחרת הונחה סלסלה יחידה, ובה חבילות נייר קטנטנות של סוכר, לא יותר מארבע כפיות סוכר תכולתה של כל חבילה, אצל האחר מעט קמח (אף הוא מחולק בשקיות מיניאטוריות, המכילות לא יותר מחמש כפות הקמח), כך למדנו כי מאחר ואין ידם של הצרכנים משגת לקנות כמות נכבדה אף לא של החומרים הבסיסיים ביותר, נארזים מראש מצרכים בסיסיים אלה באריזות קטנטנות. ואנו תרים בעינינו אחר דבר מה לרכוש מהם, אולי לחם או ביצים, אך אין. גברת מטונפת גפיים עומדת לצידי, מתבוננת בכולנו בחיוך חמוץ, אולי מפאת העדרן של שיניים לאסוף כראוי את שפתיה נראה כך הדבר, או שמא היה בו זלזול כלפינו, ופתאום מושיטה היא את ידה לעברי ונוגעת בשרשרת זהב קטנטנה, כמעט בלתי נראית, התלויה על צווארי (זוג יונים צמודות מתנת ליאור לכבוד יום הולדתי הארבעים) ומושכת, מבקשת אותה לעצמה, ואני מסרבת בנימוס, משתחררת מידיה באי נעימות, ורואה כי בידיה אוחזת האישה כדורי תרופה שונים, בצבעים ובצורות מגוונים, כך מונחות להן הטבליות בכף ידה, ללא כל אריזה, מכף ידה הישר אל פיו של החולה, והנה מגיעה אישה צעירה ועל זרועה תלוי תינוק, והיא רוכשת ממנה שתי טבליות צהובות, ובולעת אותן כך ללא מים, ולבסוף רכשנו מעט ׳כסף׳ (לא, אין זה מה שחשבתם, שכן זהו שמו של מאפה עשוי קמח תירס וקוקוס- נשמע מצוין אך באמת שהוא בלתי אכיל!), ואנו ממשיכים בסיור בשוק, מחפשים באי שקט לרכוש מהם דבר מה, והשוק כולו צמוד לחוף הים, והנה הים היושב בגבם של  הרוכלים מלא בזבל, בטינופת, בפסולת, בזוהמה כמו בקבוקים, חיתולים, פחיות משקה, צעצועים, וליבי נכמר למראו התמים של הים שקיבל על עצמו, בהכנעה, להיראות כפי שנראים חייהם של אלה הרוחצים בו. ובדרכנו קנינו משקה תוסס וטעמו דוחה, דמוי קוקה קולה, קנינו גם שלוש שקיות של מיץ קפוא (כזה כמו שהיה בילדותי) אלא שהמיץ שהוקפא בתוכן התגלה כמוזר בטעמו באופן מוגזם, ובנוסף לכך הוא היה מתוק בצורה שאינה מתקבלת על הדעת (או על החיך!).

 

 

מוקפים עשרות מקומיים, כולם מביטים בנו, מודדים את גופנו, חלק מהנשים ניגשות ומדברות אתי בקראולית צרפתית, נוגעות בשדיי, והבנים ביקשו להציץ ולראות את איבר מינו של עידו, הם משכו את מכנסיו, אך הוא צעק עליהם, ללא כל מורא, “no!” והם יפרצו בצחוק חייתי למראה הילד הבלונדיני הזועם ואכן חדלו מכך מיד. וכך יעברו רגעים ארוכים, עד שמבין ההמון, הצופה בנו כמו והיינו להקת חיות נדירה בגן חיות עירוני, הופיע עלם צעיר דובר מעט אנגלית, והוא מבקש להצטרף אלינו לטיול, ולתרגם לנו מעט, ואנו נעתרים בשמחה להצעתו, וחשים לרגע כמעט מוגנים בחברת המקומי, שמציג את עצמו כ- לורנס. אותו צעיר אחז בידו של ליאור, וסיפר כי ״הגעתם ביום מאוד מיוחד בכפר, משום שנשיא האיטי אמור להגיע הנה בעוד מספר רגעים, והוא ינאם ויחלק שלושים כדורי רגל לילדי הכפר״, זה נחמד מאוד מצידו, אמרנו לו כמעודדים אותו להמשיך ולספר, והעלם כיווץ את מצחו בכעס והוסיף: ״אנחנו מאוד מאוכזבים מן הנשיא שלנו, כבר שנים שמבטיח לדאוג לנו למים זורמים, ואין לנו מים, שנים שמבטיח לנו לדאוג למעט חשמל אך כלום!״. הוא ליקק את שפתיו היבשות ואני כבר חשתי כיצד גבי מאדים ונשרף מקרני השמש הלוהטות, ואז נעצר והכריז, כשאצבעתו המורה מופנית מעלה: ״הילדים שלנו אינם זקוקים לכדורגל הם זקוקים למים!״ הוא רתח העלם, יותר משרתחה האדמה שלמרגלותינו, וממש באותו רגע נשמעה מוסיקה נפלאה, אך עוצמתה מחרישת אוזניים, אולם הצלילים היו ענוגים, מסוג הצלילים שמלווים בסרטים את החופשה הקאריבית המפנקת של הגיבור ההוליוודי, ורונה מתחילה לנוע בריקודים, וגם אנו משתחררים לרגע מן המעמסה הנפשית ומתמסרים לצלילים הנפלאים, והעלם הצעיר מחייך אלינו ומספר כי הנשיא היה בעברו זמר, ולכבודו משמיעים היום את השיר הזה, שהיה הלהיט המפורסם ביותר שלו. ובהמשך נשים לב שהשיר מנוגן שוב ושוב משך שעה שלמה, והנה כעבור זמן מאסו אוזנינו בצלילים הענוגים, שאיבדו מן הטוהר הראשוני שבשמיעתם, והפכו ממש מטרד לאוזן, וכך בוודאי חשו גם אנשי הכפר שלא חדלו מלהשמיע את השיר עד הגעתו המיוחלת של הנשיא ועל מנת לחלוק לו כבוד. 

 

 

פחות משעה אחר כך ינחתו שני מסוקים מתוצרת גרמניה (וכשדגל גרמניה צבוע עליהם) בשטח השוק, וההמונים ירוצו בהתרגשות אל עבר שתי המכונות, דמויות הציפור, המרעישות האלה, שהטביעו את השוק כולו בעננת אבק אימתנית ומחניקה. ושורה של שומרי ראש ענקי מידות, ועמוסי כלי זין, יהדפו את ההמון, וכך גם אותנו, ועיניהם אינן מבחינות או מבדילות בין תייר לבין מקומי, ומכל מקום אלה לא אנשים שהיית חפץ להרגיז ועל כן התרחקנו מעט. והנה יוצא הנשיא המולאטי, יפה התואר, מן המסוק אל עבר עמו, לבוש במיטב המחלצות, חולצת כותנה תכלת נקייה ומגוהצת למשעי, והוא מחייך כמו כוכב פופ נערץ ומנופף בממלכתיות אל ההמון, והוא מגיע בזריזות אל הבימה שהוקמה בהתרגשות לכבודו, ונושא נאום קצר, מתגאה בהישיגיו (ולורנס מתרגם לנו: ״הבטחתי להתקין פנס רחוב אחד בכפר וקיימתי את הבטחתי״) וההמון מריע ונלהב, לאו דווקא מן הנשיא או מן ההישג, כמו מן החגיגה, שאולי לרגע אחד הפכה את היומיום העגמומי והמתיש לאירוע שראוי לחוות התרגשות עבורו. 

 

 

ובצד השני של הכפר (סמוך למקום בו עוגנת שרונה) ומרחק כחמישים מטרים מאותו פנס יחיד ובודד שמאיר פיסת דרך קטנה בתוך שביל ארוך וחשוך בכפר (אותו פנס בו התהדר הנשיא בנאומו), יושבים ילדי הכפר לבושים בהידור יחסי וממתינים בהתרגשות רבה לבואו של הנשיא, והם כולם מזהים אותנו מן הסירה, וחלקם אף מנופפים לנו לשלום, אבל הם כל כך משותקים מן התקווה והתפילה, שאולי יהא בידי מי מהם לתפוס כדור אחד מבין השלושים שהנשיא יעיף באוויר. וממש בצד, שני מטרים לידם, אנו מגלים שעומד מגרש משחקים חדש, מוקף כולו בסרט לבן, ובו שלוש נדנדות צבועות בחובבנות, אך בחן רב, והן תלויות כולן על חבלים גסים. וסירת עץ ישנה אחת, שנצבעה בצבעי הקשת, שנועדה אף היא לשמש כלי משחק (ולא כלי עבודה) לשימוש הילדים. ״פעם ראשונה שהקימו עבור הילדים גן משחקים״ סיפר לי בחור צרפתי ושמו ג׳ו שחי במקום כבר שנה, ״הנשיא אמור לגזור בעוד רגעים את הסרט ולפתוח את הגינה למשחק״, ואנו צופים ברגעי ההתרגשות של הילדים, שסבלנותם מאיימת לפקוע כבר, החל מהבנים המאושרים שזכו בכדורגל ובועטים בו גבוה אל עבר השמים וחלקם מחטיא והנה צונח הכדור בים, וממתין שיגיע בעליו בשחיה לקחתו, וכלה בילדים האחרים, העטים כולם יחדיו על הנדנדות- עשרה ילדים מצטופפים על נדנדה אחת- נרגשים וצוחקים, מאושרים וזורחים, והם מבקשים להצטלם ומזמינים את ילדינו לחגוג עמם.

 

 

שמחים ומלאי תקווה לאי הזה, אנו פורשים לקראת שקיעה חזרה אל סירתנו, והנה אף ילד לא בא הערב לדרוש מנת אוכל מאיתנו, תחת זאת נשמעים קולות צהלה ואושר מגינת המשחקים הסמוך למקום עגינתנו, אך צלילי השמחה לא האריכו שעות, כי ירד הלילה והכפר נדם. וביום שלמחרת כשביקשו עידו ורונה להתנדנד בנדנדות יצאנו עם הדינגי ושמנו פעמינו אל גינת המשחקים. אולם כשהגענו, מה גדול היה כאבנו, כאשר גילינו כי כל שלוש הנדנדות לא היו שם. וכל שנותר מגן המשחקים הוא החול הלבן והסירה הצבועה. פעורי פה, עמדנו מול הפוגרום התמים הזה, ולפתע אנו שומעים קול של איש, גבר מקומי (ושמו ג׳וג׳ו), מדבר אלינו מאחור: ״אלה החבלים,,, כנראה חתכו אותם הדייגים אתמול בלילה ולקחו ,,,קשה מאוד להשיג כאן חבלים והם צריכים אותם לרשתות״ ואנחנו מביטים בעצב על גן המשחקים, שלפני שתים עשרה שעות בלבד נחנך לראשונה, והילדים קרנו בו מאושר ושימחה, ואין בו כבר כלום. והכל בגלל שישה חבלים, שאורך כל אחד מהם לא מגיע ליותר ממטר אחד, והם שחיברו את הנדנדות אל הקורה. ג׳וג׳ו ליווה אותנו חזרה אל הדינגי, הוא עשה זאת מבלי שביקשנו אותו ומבלי שרצינו בכך, ואנו- גופינו שפוף, מכניסים רגל ועוד אחת אל תוך הדינגי, וג׳וג׳ו- גופו גרום אך גם זקוף, מביט וקורא לעברנו, כמו מבקש לעודד ולנחם אותנו, אך הוא אינו מצטדק, אלא כמו מודיע, מציין עובדה: ״אין לאנשים איך להשיג חבלים! הפרנסה והאוכל באים לפני המשחקים״.