Posted from Datça, Mugla, Turkey.

Click here for Google translation

הרוח הייתה 20 קשר ו״שרונה״, הנהדרת שלנו, החליקה בזווית של 15 מעלות על פני הגלים המנצנצים, ופיזרה מאחוריה שובל של קצף לבן ומלוח בדרכנו מ Göcek ל-Marmaris. אבל לא העזנו להגיע ל Marmaris מבלי לעצור ולבקר פעם נוספת במפרץ קסום (מפרץ שלפני מספר שנים ביקרנו בו, ליאור ואני, בשיט תענוגות קסום ונטול ילדים, ואשר בסופו ליאור הציע לי נישואין). אז כעבור 35 מייל ( ו- 7 שעות) עגנו בחוף ״Maden Iskele״ שבמפרץ ״Ekinicik״. שערו בעיניכם את הקלישאה לגן עדן. הגעתם לאיזושהי תמונה בראש? ובכן… כך נראה המקום הזה. גן עדן טהור, מריק, מבריק מנצנץ וזורח. הים מבריק מניקיון ולכן צבעו כחול עמוק עמוק וצלול (אגב- הטורקים מאוד מקפידים עם הסירות על ניקיון הים שלהם, ויכולים, בלי שום בעיה, להטיל קנס של מינימום 1000 יורו אם יראו יאכטה שהוציאה צואה החוצה למפרץ ולא סגרה את מיכל איחסון הצואה שלה).

אז הזמנו מקום לארוחת הערב במסעדה המקומית (מסעדה מעולה ורחוקה מלהיות עממית וזולה), ובינתיים קילחנו מהר את הקטנטנים,התלבשנו חם, ויצאנו לטייל קצת ברגל. ביחד איתנו- בסביבות השעה 16:00- הגיעו יאכטות נוספות לעגון במקום, וכל השייטים יצאו מן הסירות אל הרציף לקשקש קצת עם קולגות, להחליף אינפורמציה על מקומות שווים באיזור, להתריע על סכנות או לעדכן קצת על הרוח ומזג האוויר הצפוי. אבל כל הסקיפרים שירדו לרציף לא הביאו עמם שום בשורה באותו אחר הצהריים, משום שכ-ו-ל-ם (!!!) ללא יוצא מן הכלל (!!) בהו בפה פעור ביאכטה מאוד מסוימת שהגיעה אף היא לבקר במפרץ.

זו לא הייתה סתם יאכטה. זה היה משהו יפה מאוד ועוצמתי מאוד. כולם פשוט עמדו ולא הצליחו להתיק את העיניים מהיאכטה המרשימה הזו, ועקבו בדריכות באנשי הצוות שלה, הרצים על הסיפון בברמודות כחולות וחולצות לבנות תואמות, הנושאות את שם היאכטה. לראות יאכטה שכזו, במרינה מאולתרת של משפחה טורקית קטנה במפרץ צדדי וקסום בטורקיה זה, מחזה שלא רואים כל יום. השייטים של היאכטות העוגנות נעמדו בסמוך למיני- טיטאניק הכחולה והבוהקת שעגנה שם, ודיסקסו: כמה עולה למלא טנק סולר שלה? (100,000$), כמה אנשי צוות יש לה? ( “מינימום 20״ ). אני בעיקר חיכיתי לגברת שעל היאכטה. לבעלת הבית. לאשת האוליגרך. חיכיתי לה כאילו והייתה אחותי האובדת. שתצא אל המרפסת, בפוזה של אויטה אולי. עם פנינים טובות על צווארה וחולצת ראלף לורן לבנה. זה הרי ברור כשמש (הפלגתי לי בדימיון) שהיא תבחין בי שם (איך אפשר שלא?) זה הרי אך טבעי (הפלגתי עוד בדימיונות) שהיא תתאהב בי במבט ראשון, ותזמין אותי לארוחת ערב שהשף הפרטי מגיש להם על הסיפון, וזהו… נמשיך את המסע מסביב לעולם ביחד איתם. עם האוליגרך ועם אישתו בעלת הפנינים ותיק הבירקין. גם ליאור לבטח יסכים- פינטזתי לעצמי- זה הרי כל כך נחמד לעשות סאונה באמצע האטלנטי צריך להיות מטורף כדי לא להסכים לזה. אבל הקול של ליאור (״שרון…שרוני…שרון״) העיר אותי מהחלום בהקיץ שלי, והזמין אותי לצעוד איתו ועם הילדים שלנו במעלה הגבעה אל המסעדה המעולה שבמקום. אחזתי בידו של ליאור ועלינו אט אט אל המסעדה כעבור 20 מטרים כבר שכחתי מ״מיני-טיטאניק״, והתיישבנו סעדנו את ליבנו, במטעמים משובחים. איך תמיד אומרים? סעודת מלכים? כן!! זה מה שזה היה! ללא שף פרטי, וללא אנשי צוות, אפילו בלי בייביסיטר לילדים, אבל בהחלט סעודה של מלכים. אז יצא שהיאכטה ״האוליגרכית״ הנהנתנית, שעגנה ליד כולנו, לימדה אותנו שגם בטיול כזה כמו שלנו, שכולו ברוח האסקפיזם, האינדיבידואליזם והמינימאליזם עדין אתה תחטוף אל תוך הפרצוף את הקאפיטליזם 😉

הלילה במרינה היה גשום וסוער יחסית. למחרת בבוקר יצאנו ל- Marmaris , ומה אומר לכם,,, היה לנו ים נוראי! סוער, נסער ומסחרר, וזאת רק בגלל הסערה של ליל אמש, והנורא מכל- הים העצבני הזה הגיע בחבילה אחת עם אפס!!! רוח. לא הייתה שום רוח דאמאט! (אין יותר מבאעס מים עצבני וסוער בלי שום רוח, שכן אז אי אפשר להוציא מפרשים, והסירה לא מקבלת זווית נינוחה, אלא שטה מעלה מטה מעלה מטה). הרגשתי פשוט רע, וגם רונה ועידו חשו תחושה מאוד לא נעימה, מה שהביא את שניהם- באופן כמעט אוטומאטי- להתכסות ולהתכרבל לשינה עמוקה עד הגעתנו ליעד (כל אחד מתמודד עם מחלת הים בדרכו. שינה היא אחת הדרכים) גם אני ישנתי. למרבה הפלא לא הקאתי.

כעבור 7 שעות הגענו למרינה Netsel ב- Marmaris. זרקתי חבל ראשון לרציף ( כל חבל של Amel שוקל לא מעט). ואז הנפתי את החבל השני, וזה היה רגע לא נעים… כי שמעתי קנאק !! כזה בגב התחתון שלי. בנקודה הרגישה שלי. בפריצת דיסק שלי. בשארית יכולתי קשרתי את הסירה וצלעתי אל תוך הסירה. ליאור כבר איבטח את הסירה לבד, ואני רותקתי למיטה בכאבים קשים שלא הרפו ממני שלושה ימים. לא היה לליאור קל להסתדר עם הקטנים לבד כל כך הרבה זמן כשאני בחוסר תפקוד מוחלט.

בסופו של דבר, מאחר ופשוט לא יכולתי לצאת מהסירה, הגיע לטפל בי הרופא של המרינה (שנראה כמו הכפיל של בועז שרעבי). הזריקות עשו את שלהן, וחזרתי לעצמי בתוך 24 שעות נוספות.הרופא סיפר לי שזו הפציעה הכי שכיחה אצל שייטים.

כשסוף סוף הצלחתי לצאת מהסירה יצאנו לטייל בעיר. הרגשתי צורך חזק לאכול אוכל טורקי טעים. חייבת לציין שאנחנו לא אוכלים במקומות בהם תיירים אוכלים, אלא עם המקומיים. ורק עם מקומיים. אם ראינו כמה פועלי בניין מטונפים מאבק ובטון סועדים במסעדת פועלים שעועית- שם נאכל. הפעם אכלנו במסעדה מופלאה. 7 נשים בכיסוי ראש הן בעלות המסעדה והבשלניות. האוכל הוא פשוט חווייה לחייך. אני ממליצה בחום לטעום את המנה הכל כך לא שגרתית של רביולי פיצפונים ורכים, ממולאים במעט – כדי נגיעה- של בשר בקר טחון, הכל תבול ביוגורט, שמן זית ותבלין שמו צ׳ובריצה ( כמו של הבולגרים למי שמכיר;) וכמובן, איך לא,- שום!!! שם המסעדה Maria ana.

ביום האחרון שלנו במרינה קפצו לבקר כמה חברים שוויצרים, שעשו חופשת שייט באיזור ( אחד מהם, פטריק, הוא תותח בתחרויות רגאטה וסקיפר בחסד). יצאנו לארוחת ערב ביחד, וזה היה נחמד לפגוש פנים מוכרות ולקבל נשיקה חמה כשאנחנו כבר בתוך המסע. ג׳וני דפ אמר פעם שכסף לא יכול לקנות לך אושר בחיים, אבל אתה יכול לקנות עם הכסף יאכטת מפרש ולשוט אל האושר.

בפוסט הבא נספר לכם על הקשר בין חמסה תכול העין, מוסטפה ובייל גייטס. עד אז שאו ברכה.