אנא הניחו מאחוריכם את רגשות העצב והכאב מן הפוסטים הקודמים, על האי האיטי. שכן הסירה ׳שרונה׳ – כמו והייתה החיים עצמם- שטה הלאה וממשיכה אל עבר היעד הבא: והפעם יהא זה האי ג׳מאייקה. ואת הביקור בג׳מאייקה נכתיר, ללא ספק, כמהנה, טעים וגדוש הומור.

 

שתבינו… זה לא שהג׳מאייקנים חיים חיי שפע ונהנתנות (רחוק מכך), אלא שיש בעיניים שלהם כזה מן ניצוץ של שמחה וחיוניות – יה-מן!* . אולי זהו טבעם, אנשים שמחים. אולי זו ירושה גנטית נדירה שהותירו להם אבותיהם העבדים. אין לדעת …. בהחלט תופעה.

 

אבל ככל שאני מהרהרת יותר באניגמה הזו, מתחדדת אצלי, באופן פרטי, חידה אחרת: כמה קל לי לספר על עצב, אך כמה קשה עבורי מלאכת הכתיבה בבואי לספר על אושר. והנה אני נזכרת במשפט הפותח את הספר ׳אנה קרנינה׳ של טולסטוי: ״כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה- אומללה על פי דרכה״, וכעת אני מבינה אותו כפי שמעולם לא הבנתי (לאושר נוסחה אחת, ולאומללות צורות רבות ומגוונות). אך מוטב שאחזור לענייננו … הקלילות והחיוניות של הג׳מאייקנים, בשימת לב לעוני הרב ושיעור האבטלה המפלצתי השולטים באי הזה, הוא בהחלט עניין לועדת-חקירה בינלאומית, משום שהוא מרתק בבלתי אפשריות שלו. אבל ייתכן ומצאתי (כמובן שבאופן שטחי ונטול יומרה אנתרופולוגית) את אחת מאבני-היסוד לגישת חייהם המפוקחת-אופטימית של הג׳מאייקנים, והיא עולה ממשפט אחד, שאותו אמר בוב מארלי (ושכמה מהאנשים שהכרנו חזרו עליו בפנינו במהלך הביקור): ״האמת היא שכולם הולכים להכאיב לכם, אתם פשוט צריכים למצוא את אלה ששווה לסבול עבורם״.

 

אם כן, המילה ״סבל״ בהחלט מצויה בלקסיקון החיים הג׳מאייקני, אך היא אינה סיבה, מבחינת הג׳מאייקני הממוצע, לחדול מלחפש אחר אותם תענוגות קטנים שיסבו לו פחות סבל. אפילו דרכם לעשן סמים, נראית לפתע כאג׳נדה ולא כקלילות דעת, יותר כמנהג שבטי, או אפילו אמצעי הישרדותי להשיג מרגוע, להתבדר קלות ולשכוח מהצרות.  

 

 

השיר ‘no women no cry’ של מארלי הנפלא נשמע מבעד לרמקולים, השחוקים משימוש, שבשוק הירקות והפירות, ובאוויר הריח האקזוטי -כמעט אירוטי- של הגאנג׳ה המגיח אל נחירינו מכל דוכן ומעבר לכל פינה, שכן כולם ללא יוצא מן הכלל מעשנים. והנה בפינת רחוב איש, עוטה לגופו סחבות של ממש, והוא מוכר לנו שתי שקיות (לא של גאנג׳ה;) ובכל אחת מהן ארבעת הרבעים של קנה סוכר אחד, והם קרירים ומתוקים, ואנו לועסים אותם להנאתנו, יורקים מפעם לפעם את חוטי הסוכר, הנושרים אל תוך חלל פינו, אך רגע לפני שאנו נפרדים מן האיש ופוסעים בסמטאות המטונפות של העיר Port Antonio, הוא ישאל אותנו למקום מגורינו ואנו עונים לו, ללא היסוס: ״יזראל״, ואז הוא מרים, באושר, שתי גבות דקות ופורץ בצחוק רם ואומר: ״יזראל? יה-מן! יו מייד מיי דיי, איי וואנט טו גו טו ג׳רוזאלם. איי אם הונרד״. כן, זוהי מדינת ג׳מאייקה, אי של אופטימיות. אופטימיות כדרך חיים. אופטימיות כהחלטה.

 

 

אבל כהרגלי אני מקדימה את המאוחר, שכן כדאי שאספר לכם על הרגעים הראשונים באי, עוד טרם איפשרו לנו רשויות החוק  לדרוך על אדמת ג׳מאייקה. עברנו שלושים ושש שעות של שיט רגוע ונינוח מהאיטי, והגענו לג׳מאייקה. את הצ׳ק-אין עשינו במרינה, השוכנת בלב העיר הקטנה: Port -Antonio, בחלקו הצפון-מזרחי של האי. אסרו עלינו לעזוב את הסירה עד לביקורת המשטרה, מחלקת ההגירה ומחלקת התברואה. כמובן שניסיתי להסתיר מעיניה של פקידת התברואה (שהגיעה לבדיקת בריאותם של יושביי הסירה ואף כדי לבחון את מוצרי מזון שהבאנו עמנו) את העקיצות הנוראיות שלי (זוכרים את העקיצות הנוראיות שלי מהאיטי?), אך עוד בטרם הכניסה האישה החביבה את כף רגלה אל תוך הקוקפיט צדו עיניה את מראה כפות רגליי והיא הבחינה בעקיצות, שנשאתי עמי מהאיטי. מבוהלת כולי (כבר שמענו על סיפורים שלא התירו כניסה מפאת חולי בסירה) שיקרתי. סיפרתי לה שזו אלרגיה, שאני רגישה למנגו. והגברת הנעימה, מחלה לי בטובה על השקר, והסבירה לי באמפאטיה שזו אינה אלרגיה, כי אם עקיצות, והוסיפה שהיא בטוחה שנעקצתי על ידי זבובי חול/שמש ושאני זקוקה לטיפול רפואי. נשמתי לרווחה כאשר הפנתה אותי לרופא (הודי) במרכז העיר.

 

כשעה לאחר מכן הגיעה המשטרה וערכה בדיקת סמים בסירה. כשכפפות גומי לידיהם, פלשו השוטרים אל תוך מגירות ביתנו, מפשפשים בין זוגות התחתונים, משקשקים את צעצועי הילדים ובוחנים את סגירת קופסאות השימורים. בתום הבדיקה ובעת מילוי הטפסים אני שואלת את אחד השוטרים: ״איך אתם חוששים מסמים, כששמה של ג׳מאייקה הולך לפניה בכל הקשור לסמים?״ והוא משיב לי: ״אנחנו  לא מחפשים מריחואנה, גבירתי. עושים כאן החלפות בין קוק לבין מריחואנה, ואת זה אנחנו מחפשים״, ואני מהנהנת אליו בהבנה, ומגייסת את המבט הכי תמים שלי.

 

משמאשרים לנו לצאת מן הסירה ולדרוך על אדמת ג׳מאייקה אני חוטפת את התיק שלי, ומיד רצה למרפאה. והנה אני מכתתת רגלי בעיר הזרה, מתבלבלת- פונה בסימטה אחת ימינה במקום שמאלה, מנערת מעלי שני קבצנים חסרי גבולות ומלבוש, מעקמת קלות את קרסול רגלי השמאלית בבור שעל אם הדרך, והנה אני מוצאת את הכתובת הנכספת. ״רופא,,,,רופא,,,,רופא,,,״ אני ממלמלת לעצמי בקול שקט, כמו מנטרה, מנסה לעודד את רוחי, והנה אני מטפסת בהססנות בגרם מדרגות תלול ואפלולי של הבנין, ומגיעה לקומה הרביעית, ומוצאת את עצמי בתוך המרפאה, שגם היא חשוכה, וספסלי עץ ארוכים מסודרים בחדר הקבלה של המרפאה בצורת חי״ת. כל הספסלים תפוסים עד אפס מקום, בעיקר על ידי זקנים, וכל גופי ומבטי אומרים ייאוש מכמות האנשים והתור העצום. אך פקידת הקבלה, שישבה מאחורי דלפק עשוי פורמיקה ירוקה, פונה אלי לפתע בהודעה מנחמת: ״כולם כאן הגיעו לבדיקת עיניים״ ולאחר מכן בשאלה: ״במה אני יכולה לעזור לך?״. ואני לא עונה, רק מצביעה לעבר ירכיי ושוקיי העקוצות. הפקידה נחרדת מן המראה, ומעקמת את פרצופה במעט סלידה.

ואיך לא? -אני שואלת את עצמי, כמעט בנזיפה, איך אפשר שלא לסלוד מן ׳הקלות הבלתי נסבלת׳, בה אישה מערבית שכמותי נכנעת כך לכמה זבובים על חוף ומאפשרת להם להפוך אותה לגוש עקוץ ומתגרד?איך נפלו גיבורים?!- אני ממשיכה להלקות את עצמי, כיצד הפכה הצברית הישראלית החסונה שהייתי לחסרת ישע עקוצה ופאתטית במדינות הקאריבים?….  אך הפקידה אינה אומרת דבר, ורק מובילה אותי אל חדרו של הרופא ההודי.

 

בחדר הרופא ניצב שולחן עץ בודד, שני כיסאות ומיטת טיפולים. והנה אני מבחינה כי קירות החדר מלאים בפוסטרים רפואיים עם המילה VIAGRA בראשם, ומתחתם תרשימי גוף וכימיה אודות דרך פעולתה של הגלולה-הקוסמת. ואני מסיטה את מבטי מן הפוסטרים, מתעלמת מנוכחותם, ונותנת לרופא לבחון את העקיצות. הוא נוגע בעקיצות, שואל על אלרגיות מן העבר, מורח קורטיזון, בוחן אותי היטב ומיד מתחיל לדבר אתי, במבטאו ההודי הכבד (שמעיף אותי עשרים שנה אחורה לטיול שלי בהודו) על תזונה. הוא מסביר לי שעלי לשמור על עצמי (״יו מאסט נוט דרינק סופט דרינקס, יו שולד דרינק אונלי ווטר״) ואני מבטיחה לו, כלאחר יד, לשמור על עצמי, וממהרת ליטול מן הגלולות שנתן, ודוחפת אל התרמיל שלי עוד שקית של כדורים, והרופא כמו ונבהל מן התנועות המתלהבות שלי בעת שאני מסדרת את ערימות הכדורים בתיק, ומדגיש: ״את הכדורים האלה עליך לקחת בלילה בלבד, זה יעזור לך לישון, וירגיע מעט את תחושת הגרד_״ ואני מהנהנת לעברו בהערצה ובהבנה, ״אבל!_״ מטעים הדוקטור בקשיחות, ״אסור לך לקחת אותם אם את במשמרת הלילה בסירה״. ואני שוב מהנהנת, ומשלמת לו הון עתק ובשעות הערב המוקדמות, לאחר ארבעה לילות נטולי מנוחה ושינה, אפול סוף סוף לשינה חזקה ורגועה.

 

ביום שלמחרת ניכר שיפור, הגם שקטן, במצב העקיצות ואנו יצאנו לטייל בעיר, קונים ירקות ופירות וגם קצת תבלינים, בערב ניסע במונית למסעדה ושמה ״סולג׳ר קמפ״ ושם נאכל עז ברוטב קארי על מצע של אורז חום, והילדים יאכלו עוף צלוי ומעט אורז. הג׳מאייקנים בשלנים אדירים, תן להם חתיכת תפוח אדמה ועוף והם יגישו לך מעדן, בעל המסעדה שירת בצבא ג׳מאייקה זמן ממושך, וכשפתח את המסעדה החליט שאצלו יאכלו הלקוחות כמו החיילים, ואכן סעדנו את ליבנו ושתינו לשוכרה בתוך מאהל, כביכול מאולתר, שדומה לחדר אוכל שדה, שכמותו ראיתי, לא פעם, במהלך שירותי הצבאי.  

 

ובבוקר של יום ראשון, נצא לטיול בהרים הכחולים (The Blue Mountains). שכרנו את שירותיה של מדריכת טיולים ונהגת מקצועית, אישה מופלאה ושמה אינגריד אוונס. ציפורניה הארוכות והמטופחות המשוכות בלק אדום לא תאמו כלל את חזותה הנערית (כן,,, טום בוי;) והיא מסיעה אותנו אל עבר ההרים הכחולים. במעלה ההרים עומד ערפל כבד והוא גורע מן הראות, אך אין בכך כדי לגרוע מהנאתנו. בדרכנו מעלה, אל עבר הפיסגה, נעצור ליד מפל מים, וליאור ביחד עם רונה ועידו ישחו ויצננו את גופם הרותח מחום במים הקרים והנעימים.

 

 

משם המשכנו מעלה, ואנו חולפים על פני בקתות קסומות, ואז נעצרים בפתח ביתה של אישה מבוגרת, אפשר לומר זקנה, והיא מגדלת ומייצרת קפה ג׳מאייקני (הקפה של ההרים הכחולים), ששמו בעולם הולך לפניו. לפני שאנו נכנסים לביתה של הגברת, הניצב במורד ההר, ועל כן הגישה אליו היא דרך מדרגות תלולות הזולגות בפיתולים ישר אל תוך מפתן הבית, נשמתנו נעתקת מן היופי המרהיב.

 

  

ואנו למדים מאינגריד כי הקפה הספציפי הזה, שאותו מייצרת הגברת, נשלח אל ארמון המלכה שבאנגליה, ושזה הקפה היחיד שבני המלוכה שותים. ואנו נכנסים אל בית שריצפתו עץ חורק, ומלפנינו קיר שכולו זכוכית וממנו ניבט הנוף השליו והמנחם של ההרים הכחולים (מסוג הרגעים האלה שאתה חושב לעצמך, שוואללה,,, החיים כאלה יפים). ואז מגיחה הגברת הזקנה מאחד החדרים ומסמנת לנו בידה לבוא אחריה. אנו צועדים אחריה בצייתנות ומגיעים לחדר קטן, ועל ריצפתו מונחים ארבעה שקים גדושים בגרגרי קפה. וריח הקפה החזק והמשכר עמד בחדר, והגברת אינה מדברת ואף לא מחייכת, אלא מושה בקורקטיות, בעזרת כף גננים כחולה, גרגרים ספורים מסוגים שונים אל תוך צלחת העשויה מחיצות קטנות ומגישה לנו, סוג אחר סוג. היא ומורה לנו לטעום אותם. טעמם המר של פולי הקפה צורב בלשוננו, ואנו מתמכרים לרגע הזה עם האישה הזקנה, שהתנהגותה הייתה על סף האנטיפאטית, ומתמכרים לתחושה הזו, של להיות נשלטים על ידה ולעשות כל מה שהורתה לנו. בסוף הטקס היא שואלת בקצרה, איזה מבין הגרגרים היה הכי ערב לחיכנו, ושנינו מצביעים – בתאום מבדח- על אותו שק, אך היא אינה מחייכת כי אם שולחת אותנו בחזרה אל פינת הישיבה, ומודיעה בשקט כי כעת תכין לנו קפה. 

 

וכעבור כמחצית השעה מגיעה הגברת אל פינת הישיבה, ומגש עגול בידה ועליו קנקן קפה עשוי קריסטל ושני ספלי קפה עשויים קרמיקה גסה או שמא חימר, וצלחת עמוסה בעוגיות מסוגים שונים. הקפה נשפך בעליזות אל תוך ספלי הקפה, וטעם העוגיות נפלא, וכך גם הלחם, שהגישה הגברת, שצבעו חום אדמדם, כאדמת חמרה, והוא חתוך לפרוסות, ואנו נוגסים בו בהנאה וטעמו מזכיר במעט את טעמן של הדובשניות המתקתקות האלה שמוכרים עדין בישראל, ובתוך פרוסות הלחם מכווצים ופזורים, בטוב טעם, תפוזים מיובשים שהופכים את הלחם למריר ומתקתק באותה העת, והוא משתלב באופן מופלא עם טעם הקפה. 

 

 

ולאחר ששתינו וטרפנו את העוגיות רכשנו לעצמנו שקית מן הקפה, בדיוק מאותו סוג שזה עתה שתינו, ושאותו שותה גם הוד מעלתה, ובעבור שקית במשקל של מאתים עשרים ושבעה גרם נשלם לא פחות מ-שלושים דולרים אמריקאים (מחירן של שתי ארוחות גדולות לארבעה סועדים בג׳מאייקה). 

 

 

משם אנו ממשיכים אל עבר נקודת תצפית מדהימה, שם נהנים הילדים מכמה מתקנים לטיפוס. ועידו, הנחוש להפוך לסמי הכבאי, לומד להתגלש מעמוד הברזל הגבוה מטה-אל האדמה, ואינגריד מציתה לעצמה סיגריה ומביטה בנו ממעלה הגבעה ומחייכת. לאחר מכן ניכנס שוב לאוטו, ואנו חפצים להמשיך הלאה ולטפס על ההר, אך בדרך היציאה מנקודת התצפית האמורה, אנו חולפים על פני שני ג׳יפים מתוצרת jeep וטרקטורון אחד, והנה מתוך הג׳יפ קוראת לעברנו חבורה עליזה וצוהלת של נשים, גברים וילדים, ומסתבר שהם מכרים ותיקים של אינגריד, ובבדיחות הדעת הם מקניטים את המדריכה המיומנת שלנו: ״אר יו לוסט, אינגריד?״ והיא נחנקת מצחוק צרוד מסיגריות. כעבור רגעים קצרים בלבד פונה אלינו נהג הג׳יפ וקובע: ״בואו אחרינו לבית הנופש של כריסטיאן בהרים, יש מלא בשר- גם בשבילכם- עזבו טיולים, בואו לאכול!״ 

 

 

ולא נדרשו לשנינו יותר מעשר שניות לשנות את התוכניות שלנו ולהיצטרף אל החבורה העליזה. אינגריד מכניסה להילוך ראשון והאוטו עולה מעלה אל פסגת ההרים, והנוף הנשקף מבעד לחלון הופך מרהיב ועוצר נשימה מרגע לרגע. וכשאנו מגיעים לקצה ההר, ממש סמוך למדרון התלול, אנו מבחינים בוילה מדהימה ביופיה, והנה חונים להם מחוץ לוילה שני הג׳יפים והטרקטורון, שאך לפני כשעה חלפו על פנינו עם החבורה העליזה,  ואנו נכנסים פנימה במבוכה ובהססנות, אל עבר החצר המקורה של הוילה המפוארת וההדורה, עלי הגפן משתלשלים מלמעלה, ומרפדים את המקום בירוק ענוג ורענן. הוילה מרוהטת בהידור שרובו קאריבי, אך הסגנון הוא לחלוטין אקלקטי, וניכר על בעלי הבית כי הם אוהבים עד מאוד את ביתם וגם אוהבים לארח, והמרפסת הנפלאה משקיפה על כל העמק. ברגע שמבחינה בנו החבורה העליזה ניגשים הם אחד אחרי השני לקראתנו. אנשים חמים ונפלאים: סאלי הספורטיבית והחייכנית, שמאוחר יותר למדנו כי המפגש אליו נקלענו היה בעצם מסיבת יום ההולדת שלה, פי- ג׳יי הלבבי ואיש הים האולטימאטיבי, גם שיט גם דייג (ממנו קיבלנו טיפים כיצד לצוד לובסטרים), סוזי הגרושה הבלונדינית, אישה שכל מבט או פרצוף שעשתה הצחיק אותי (לדוגמא, שמתי לב שכאשר מישהו מהחבורה שואל אותה אם מתחשק לה לשתות רום היא נוהגת לצעף את עיניה, כאילו משתדלת בבדיחות ונלעגות להיראות סקסית, ואז היא משיבה לו בקול שרמנטי: ״הו יה״), טמי (האישה השחורה היחידה בחבורה) היפה ומסבירת הפנים והיא גם אישתו של כריסטיאן, שהוריו הם בעלי הוילה, ג׳ון יבואן של וויסקי בג׳מאייקה, ראלי, האיש שעל הברביקיו ומדובר באמן אמיתי- האמינו לי. למעט טמי כולם לבנים. כולם ג׳מאייקנים, רובם שייטים בעלי סירות מפרש במרינה שבקינגסטון, כולם מסבירי פנים, מוסיקת קליפסו ברקע, כולם שרים את מילות השירים, מנענעים את האגן מעט (גם הגברים), ושפע של בשר, עשוי באהבה וצלוי באופן מושלם, קלחי תירס קטנטנים, סלט ג׳מאייקני עשוי תפוחי אדמה, המון רום וגם וודקה ובירות בלי סוף, והכל מתעניינים בנו ונותנים לנו לחוש כאילו היינו חלק מהחבורה, והשעות עוברות ואנו ביחד אתם. 

 

 

בשעות הערב המאוחרות אנו מגיעים למרינה, אך לא לפני שנעצור בצד הדרך, סמוך למרכזה של העיר קינגסטון, שם ניכנס למעין איטליז, והנה אנו קונים לעצמנו מן המעדן הג׳מאייקני ששמו ״עוף אדיוט״ (jerk chicken)**, אינגריד קונה גם לעצמה וגם לחבר טוב שלה, והיא אומרת שזהו הפלא השמיני- והיא בהחלט צודקת. צריך לנסוע לשם ולטעום את זה (אז אהרוני וגידי- לשימת לבכם, אנא חשפו את הרצפט לטעם השמיימי הזה;).  גשם זלעפות, מבול של ממש, מרטיב אותנו בדרכנו, על הדינגי, לעבר שרונה, ואנו מגיעים חזרה לשרונה רטובים עד לשד עצמותנו, אך מאושרים ובעיקר שבעים… והנה מקלחות מהירות וחמות וכולנו הולכים לישון. ליל-מנוחה לך ג׳מאייקה, ולהתראות לך, את נהדרת, לשווא הפחידו אותנו מפנייך, לשווא חששנו. פנינו מחר בבוקר לקובה, אך אנו נשוב וניפגש בהמשך_ _ יה-מן!…… 

 

ולסוף דבר, הערה:

כעת, משסיימתי לכתוב את הפוסט הזה, רק אומר שהיה לי נעים (הגם שלא כל כך קל) לכתוב על האושר הג׳מאייקני. כי האושר הזה דר, מתקיים ושורד על גבי ענף קטן בעץ שכולו אומללות. אז תהיו מאושרים, ותבוא על ראשכם הברכה. 

  

*יה-מן, משמעה- כן, בנאדם. (משתמשים במילה גם בפנייה לנקבה).

**ג׳רק צ׳יקן- עוף שעבר תהליכי השרייה באמבטיות מרינדה, לאחר מכן ניצלה היטב ואז עושן במידה קלה. הוא אהוב מאוד על הג׳מאייקנים. מחירו של עוף אחד הוא 18 דולרים אמריקאים.