אז זה קרה סוף סוף. ביום שני (28.4.2014) בשעה 11:45 עמדנו ארבעתנו בכניסה לבית, שעד לאותו רגע היה ביתנו, וחיכינו למונית שתסיע אותנו אל שדה התעופה, אל עבר תחילת המסע שכל כך הרבה זמן נערכנו וחיכינו לו. וכמו כל פרידה, גם הפרידה שלנו הרגישה כאילו והיא נחלת הכל וחשנו כאילו כל העולם שותף לה ועצר מלכת בעטייה ולכבודה.

גם את הגשם המטורף, שהתחיל בשוויץ עוד בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום, ראינו כבכי רומנטי של שוייץ על עזיבתנו את גבולותיה. אבל כשנחתנו בטורקיה, בעיר דלמן (Dalaman) בשעה 23:00 בלילה קיבל את פנינו גשם זלעפות גם שם. לא ידענו אם לצחוק או לבכות, אבל בדבר אחד היינו בטוחים: הגשם הוא רק גשם והוא לא מסמל דבר מלבד: איזה באעסססה!!!!!!!!!! גאד דאמאט!!!!!
ליאור נאלץ לסחוב על גבו מהמונית ועד לסירה (מרחק של כ-300 מטר) שכולו ירידה תלולה 6 תיקים במשקל כולל של 150 קילו !! ובנוסף עגלות ילדים, אופנים וקורקינט. 8 פעמים הבנאדם טיפס גבעה תלולה וירד נוטף מים כשעל גבו תיקים כבדים מנשוא, הילדים נרדמו במונית, ונאלצנו לרוץ איתם על גופנו ולגונן עליהם מפני הגשם שהרטיב אותנו עד לשד עצמותנו. היאכטה הייתה קרה והיה צריך לסדר מיטות לשינה. הילדים בכו. היו רטובים, מלוכלכים ועייפים, וגם אנחנו המבוגרים היינו רעבים מאוד, עייפים מסחיבות וטלטלות של 12 שעות ובעיקר היינו חסרי סבלנות. אני התעקשתי להתקלח אבל ליאור אמר שאין מים חמים ושעדיף, מטעמי בטיחות, לא להתעסק בחיבור היאכטה לחשמל של המרינה כשגשם זלעפות בחוץ. אז נאלצתי לוותר על המקלחת, נכנסתי למיטה כועסת, עייפה ברמה שאי אפשר להירדם ובעיקר מוכת הלם מן הדרך המאוד לא סימפטית בה נפתח המסע שלנו. קיוויתי לקבלת פנים מעט יותר שמשית וחמימה, כיאה לפתיחה של מסע כזה. אבל זו הייתה הנחיתה שלנו: רטובה מאוד מעצבנת ועייפה מאוד.

ביום שלמחרת עסקנו כולנו בהתארגנות ופריקת 150 הקילו שסחבנו עמנו מהבית. היו בפריקת התיקים רגעים של נחת ( כמו למשל, כשהבנתי כמה חכם עשיתי כשהבאתי לילדים את צעצועי כלי המטבח שלהם, שכן שניהם מיד ׳העמידו׳ סירים לארוחת צהריים לכל הבובות והדובים שלהם) אבל גם היו רגעי מבוכה (כמו כשגיליתי שהבאתי לעידו לא פחות מ- 32 חולצות טי שירט wtf;) לא ברור מה עבר לי בראש, ואיך לא הבחנתי בכמות הזו בזמן שארזתי, אבל מלבד זאת באמת שארזנו חכם ומדויק.

בתוך מספר ימים הסירה הפכה לבית צף של ממש. להבדיל מביקורים קודמים שלי בסירה למטרות חופש, הפעם המצעים שכיסו את מיטותינו ושמיכותינו היו יפים מפנקים ותואמים, מפת השולחן מפלסטיק בפינת האוכל הייתה יפה ופרקטית מאוד וגם ארון הקסמטיקה שלי ( כן,,, קוסמטיקה מה לעשות!- יש כמה אנשים שטחיים שזה מעניין אותם ואני נכלל בהם) באופן שממש עשה חשק להיות סקיפרית מטופחת ונאה.
אבל אם נניח רגע לכל הפרטים הקוסמטיים ( בהם, כפי ששמתם לב, אני כל כך אוהבת להתעסק) ונעבור לרגע לבחון את המצב הטכני של הסירה (שהוא באמת קצת יותר חשוב, משום בלעדיו הסירה לא תשוט) אז התברר שהמצב לא היה כל כך מעודד כפי שסיפרתי על הפן הקוסמטי. לפני שהגענו לטורקיה הייתה הסירה בטיפולים מכנים שונים אצל בעל מקצוע שמתמחה בסוג הסירה שלנו ( Amel 54) אבל בפועל לא רק שהאדון לא ביצע את התיקונים, אלא שאף הרס וגרם ליאכטה ולמכשיריה נזקים. מיד כשהגענו התברר לליאור שהמנוע של המפרש הראשי פשוט נהרס, וגילינו עוד כמהתקלות טכניות מיאשות ומתסכלות. אז מרגע שהגענו היה ליאור מדוכדך ועסוק כל היום בניסיון לתקן את מנוע המפרש הראשי ועוד מיני תקלות, שהיינו בטוחים שסודרו ותוקנו. גם הרדיו ssb גלים קצרים שלנו (אסביר עליו בעתיד) לא הותקן בסירה כפי שהבטיחו לנו, והתברר שבעת שניסו לחבר אותו עשו לו נזק רציני ושלחו את הרדיו לתיקון בלונדון והוא בדרכו חזרה משם. בקיצור,,,אנחנו ממש מודאגים גם משום שאנחנו חוששים למצבו של הרדיו שעלה לנו לא מעט כסף, וגם משום שכל התקלות האלה מעכבות אותנו זמן נוסף בטורקיה ומפריעות לנו להתקדם ליוון כדי להספיק לחצות את הים ההגאי לפני תחילת עונת רוחות המלטאמי (אספר עליהן בהמשך) אבל התקלות הרבות כנראה יגרמו לנו לעיכובים ועלויות כספיות.נקווה שהעיכובים לא יהיו ממושכים וההוצאות תהיינה סבירות.
אבל בינתיים, אנחנו כאן בfetiye, ולמרות ״ההפתעות״ שחיכו לנו החלטנו לשמור על מורל גבוה, ואם אתה בfetiye שהיא עיר קסומה ומאוד ריחנית מתבלינים ותשוקתית מרצועת חוף מדהימה ולוקום מ- ו – ש- ל- ם!! אין דרך טובה יותר להרים את המורל מארוחת דגים טובה בשוק הדייגים של פטיה. אני אישית מעולם לא ראיתי את עצמי אדם של דגים. תמד הייתי אדם של בשר, אבל פטיה בהחלט שינתה את המצב מבחינתי. המבחר העצום של הדגים ופירות הים שמגיעים מהים (אפשר ממש לראות איך הדייגים מביאים את הסחורה לדוכנים תוך כדי אכילת הארוחה) והמסעדות הנהדרות השוכנות בצמוד לדוכני השוק מזכה את המבקר בחוויה נהדרת של רכישת הדגים או פירות הים בדוכן השוק והבאתם לאחת המסעדות שמקיפות את הדוכנים. הדגים מרהיבים, באיכות גהוהה ביותר בשלל גדלים. השוק נקי ומתוחזק היטב כך שאין ריח לא נעים של דגים טריים (למי שסובל מגועל ריחות , כמוני) וחוויית הארוחה שם היא עריבה לחיך ומרוממת נפש. שרימפסים ג׳מבו ברוטב עגבניות חמאה שום וצ׳ילי חריף, קלמרי בשום וצ׳ילי, ברבוניות וסרדינים מטוגנים בלימון ופלפל חריף,סלטים ירוקים טריים, מלא בצל ירוק, טחינה ערימות פטרוזיליה ופלפלים ירוקים חריפים צלויים בגריל וכמובן הraki (שהוא הגירסה המעודנת של העארק והאוזו) זו כבר חגיגה שלמה. אז ישבנו לנו משפחתנו הקטנה והחמודה, שולחן עמוס בכל טוב, אנשים שמחים סביבנו שלישיית טרבוקות מסתובבים בין השולחנות, ואוכל טעים בטירוף סביבנו, וקבענו: עם כל הכבוד למנוע שבור של מפרש, רדיו שניזוק ולא ברור מהו עתידו ומקומו- זה המסע שלנו, והוא לא נמדד ביום אחד, וגם לא בשבוע וגם לא בתקלות טכניות, שהן חלק בלתי נפרד ממסע על יאכטה- עכשיו אנחנו אוכלים ונהנים, והילדים שלנו מדלגים מאושר וצועקים maraba (שלום בטורקית) לכל עבר- ואוכלים לוקום שוקולד וקוקוס ( איך זה שאף פעם לא אהבתי לוקום?!?! זה דבר כל כך טעים וממכר).