Posted from Address not found.
לפני הכל, רגע קטן של גאווה: אני! – שרון קידר! – הגעתי!- על סירת מפרש!!!- לקובה!!
אתם מלווים אותי כבר שנה וחודש בבלוג הזה. שלושה עשר חודשים. שלוש מאות שמונים ושמונה ימים ולילות. חמש עשרה מדינות. חלקכם אתי מההתחלה, חלקכם הצטרפתם בשלב כלשהו- אבל כולכם לחלוטין חלק מהמסע הזה. מי שלא תהיו, היכן שלא תהיו- אני מרגישה אתכם, מרגישה את החיוך שלכם, את עיקום הפה לעיתים, מתרגשת מההודעות הפרטיות שלכם, שמחה שאתם קוראים אותי, ובעיקר מאושרת שהצלחתי להתמיד בכתיבת הבלוג הזה. אני מודה לכולכם- על כך שגם כשקיטרתי ושיעממתי הייתם שם, קראתם וכתבתם לי…. כמה יפה אתם כותבים, תודה לכל האמהות שדואגות לי, תודה לכל מיני כותבים אחרים שמפרגנים לי, תודה לאלה שכותבים ומעירים לי על שגיאת דקדוק, תודה לקולגות שלי (מימי כעורכת דין) שעזבו את כתבי הטענות ואת הפלוגתואות והסיכומים וקראו על המסע שלי, תודה למשפחה שלי, שכל בלוג שלי הוא געגוע גדול אליהם, תודה לחברים הכי טובים שלי שלא מפסיקים להקניט אותי (הם קוראים לי מרקו פולו;), תודה לכל מיני אנשים זרים ששולחים לי לינקים והמלצות מצוינות (החל ממשחות נגד עקיצות וכלה במסעדה טובה במיאמי) ותודה גם לכל אלו ששותקים. שקוראים ולא אומרים דבר. אני אסירת תודה לכולכם על השנה הזו, ואני כלל לא בטוחה שהייתי מצליחה להישאר נאמנה לבלוג הזה בלעדיכם.
ועכשיו – קובה.
את 16 הימים הראשונים שלנו בקובה בילינו בדילוג-שיוט בין איים קובניים קטנטנים ובלתי מיושבים, הפזורים בדרך אל האי המרכזי והגדול. מפעם לפעם הצלחנו לקלוט איזושהי תחנת רדיו קובנית ברדיו שלנו (כמובן שזה היה אירוע מוסיקלי מלבב וקיצבי, אך יותר מכל הוא היווה תזכורת ממשית לכך שאנו עוגנים על אדמת קובה). אולם משך כל הזמן הזה, מלבד איש-דייג אחד, שגם אותו לא ממש ראינו (ועליו מיד אספר) לא פגשנו אף לא קובני אחד. שישה עשר ימים בילינו ארבעתנו יחדיו, מנותקים מאינטרנט, מטלפון ומבני אדם. מנותקים מחנויות, משוחררים מצרכנות, חופשיים מפרסומות, ומשוחחים וחולקים חוויות, מידע או רגשות רק בינינו לבין עצמנו. והנה אנו נדהמים לגלות כיצד חושי הריח והשמיעה שלנו מתחדדים כעבור ימים ספורים, וגופינו בקלות שכזו מנער מעליו את הטכנולוגיה והופך כלי חיוני לחיים בטבע. ואיננו מצליחים לזכור איזה יום הוא היום, ושוכחים מליל הסדר ומחג הפסח (זו הפעם הראשונה בחיינו שלא חגגנו את חג החירות, אך אפשר גם לומר שייתכן וזו הפעם הראשונה שבאמת חגגנו אותו, ובכל מקרה לחם לא היה לנו) ואיננו יודעים כלל מהי השעה, אנו נופלים לשינה על פי זמן השקיעה, מקמצים במים, והירקות והמצרכים הטריים אט אט מתכלים, ואנו משתדלים להיות יצירתיים בבישולים, ו,,,, היי,,,, אני לא אשקר כאן, וגם לא אעשה אידיאליזציה – קל זה לא היה.
שמותיהם של אותם איים קטנים, הפזורים בים הקאריבי כשטיח מסוגנן, המקבל את פני הבאים אל האי קובה, הקסים אותנו לא פחות מן הטבע הפראי שדר בו בשלווה כמעט פיוטית. הדגים המעופפים, השקנאים שלפתע הופיעו, האיגואנות שהתירו לנו, בשמחה, ללטפן (ליאור והילדים ליטפו. אני ויתרתי על התענוג;). והנה אנו עוגנים באי שצורתו היא ירח, וכך גם שמו: media Luna, ואחר כך ממשיכים אל עבר אי השוקולד (על שום החול באי, שצבעו חום כשוקולד- cayo shokolad) ומבקרים באי נוסף ששמו כשם המשקה הנהדר, קוורבו (Cayo Cuervo) ובעוד איים נפלאים ורבים׳.
וכעבור עשרה ימים של ניתוק מוחלט מכל נראה ספינת דיג ענקית, והנה אחד מהדייגים (אותו דייג שהזכרתי קודם) צועק אלינו מעלה מסירת דיג ענקית: ״רום! רום!״. וליאור לוקח בקבוק רום מן הסירה ומקבל (האיש משלשל לו מלמעלה, בעזרת חבלים) תמורתו שקית ובה שני לובסטרים ענקיים, שלושה קילוגרמים של שרימפסים נקיים, ודג במשקל שלושה קילוגרמים ששמו red snaper -סנפיר אדום (אך אינני יודעת מה כינויו בעברית). ואז אני מבשלת שרימפסים בשום, צ׳ילי, חמאה ומעט שמנת שנותרה לנו מג׳מאייקה. וזו הפעם הראשונה לליאור, שמקפיד על אוכל כשר, לטעום את טעמם של פירות הים. והשרימפסים עסיסיים כל כך ובשרם רך ונימוך, וניתן לבצוע חתיכה מהם בעזרת לחיצת האגודל והאצבע ללא כל קושי.
במהלך שנות העשרים והשלושים שלי, הציעו לי מפעם לפעם חברים להיצטרף אליהם לסדנת ויפאסנה. ״זה לא בשבילי״ נהגתי לענות להם, וכעת אני מבינה ממה חששתי. הניתוק המוחלט והעדרה של כל הסחת-דעת מפנה את כל המקום ל- דעת, למחשבות ולרגשות. הכל צף. התמורה לשתיקה ולניתוק היא תחושת שחרור וניקיון, אבל כדי להגיע לרגע הזה? – פפפפפפפפ……………
אז הנה אנו כאן, ארבעתנו. מלבושינו הוא בגד הים (ואני כבר מזמן לא טורחת לגוון בבגדי הים), ארוחתנו היא הדגים שדגנו או שקיבלנו בסחר החליפין עם דייגים, המשקה הוא המים שאנו עושים בעזרת מתפיל המים המצוין שלנו (ושוב… תודה גדולה לך, קפטן הנרי אמל). ובערב, כשרחש נשימותיהם העמוקות של רונה ועידו יעטוף את הסירה בנועם, וכשתתחיל רוח הערב הנינוחה והמלטפת, שעושה לים הרוגע תלתלים דמויי עור ברווז, ליאור יכין לעצמו כוסית רום עם קרח ולי יכין וודקה עם מיץ חמוציות, ונביט שנינו על הלילה ונהרהר בשתיקה ביום שחלף (שלמרבה ההפתעה תמיד שונה מקודמו). והטבע הוא כמו חבר טוב, אך כמו כל חבר טוב יכול גם להעיק, ולעיתים אני פורשת מוקדם אל חדר השינה וצופה שוב באחד מן הסרטים שהבאתי עמי. והירח המלא מהפנט ומכשף באורו הבוהק, אך מטבעו יכול הוא גם להטריד את מנוחתנו, ואם נרדמנו והחלון שמעל מיטתנו נותר פתוח, נגלה שהירח מכביד על שנתנו, והיא תהיה חסרת מנוחה עד אשר אקום בהכנעה ואסגור את החלון, ואז ניפול שנינו לשינה שקטה חזקה ונעימה.
אך ללא ספק, בעיית הבעיות שלנו הייתה הזבל. מה אנו עושים עם הזבל שאנו מייצרים? והנה הביטו כמה נוחים הם חיינו שבמערב- כיצד אדם יוצא את דלת ביתו, לוקח עמו בדרכו החוצה שקית גדולה עמוסת פסולת, משליך אותה אל תוך איזה מיכל מפלסטיק ירוק ושוכח ממנה מיד לאחר מכן. והנה אנו מתעסקים בעניין הפעוט הזה- כיצד נפטרים מהזבל שלנו, שהוא אמנם לא רב, אך בכל זאת שקית הזבל מתמלאת, והחום הכבד לא עושה טוב לשקית הזו וגם לא לנחיריים הרגישות שלנו (שכן החושים החדים גם תובעים מחיר) ולבסוף נגיע לפיסת חוף ונעלה באש את הזבל שברשותינו, נזהרים שלא להעלות באש את האי כולו.
וכפי שנוהגים כמעט כל ההורים, כך גם אנחנו – לוקחים את שני ילדנו ל׳גינת השעשועים׳ מדי כל אחר הצהריים. אך בגינה שלנו אין מגרש, אלא ריף נפלא, השוכן במרחק של כחמש מאות מטרים מן האי, פנימה אל תוך הים. ואנו לא ניקח עמנו כף דלי או מסננת-חול, כי אם משקפת ושנורקל. ולא תהיה בגינה הזו נדנדה, כי אם שדות אלמוגים, אלמוגי מניפת הים, ודגים סגולים, ושושנות ים, ולובסטרים וכוכבי-ים ודגי מנטה נפלאים. ולאחר מנוחת הצהרים שלנו, אנו שטים בעזרת הדינגי אל הריף, זורקים עוגן קטנטן, מרכיבים לדינגי סולם חבלים, ויורדים כולנו לצלילת שנורקל. ולעולם לא אשכח את פניה הקורנים מאושר של רונה, כאשר הצליחה לצלול עם שנורקל. כמה נדהמה מן המראה המרהיב של פנים הים, וכיצד משך כמעט שעה צללה ושחתה בין האלמוגים, וגופה הקטן כבר רועד מן הקור של המים ושפתיה כבר כחולות אך היא מסרבת להפסיק, אך כעבור עשר דקות נוספות יכריע אותה הקור והיא תסכים לצאת ולהתחמם במגבת. והנה עידודו הקטנצ׳יק שיושב בדינגי, וכל גופו דרוך ומרוכז , וחכה קטנטנה בידו, והוא מודיע לנו כי תפס דג, ואכן עלה בידו לדוג את הדג הראשון שלו, דג קטנטן שמיד שחררנו חזרה למים, אך לא לפני שמחאנו לעידו כולנו כפיים, שלוו בקריאות ״כיפאק היי, היי היי!״
והים הוא סוד גדול וההפתעות בו הן יפות ומרובות. ושם, על השונית, תהיה זו הפעם הראשונה, במסע הזה, בה הרהרתי בעצב- כמה חבל שאנו גרים בארץ שאין בה ים. יש בה הרבה בארץ הזו שאנו חיים בה. יש את השוקולד הכי טעים, ולחם נפלא, יש תחבורה ציבורית נהדרת ומשכורת טובה, ויש בה את הסכינים הכי מושחזים וטובים לחתוך דגים וגבינות נהדרות. אבל ים אין לה. אין לה ים.
* * *
וההמשך עוד יבוא…….
נברשת בכניסה לבר. ענפים טבעיים (אפילו לא נצבעו), ישר מן העץ, שנשזרו, כפי שהם, לכדי גוף תאורה. ובמילים אחרות: כל מה שאיקאה מייצרת מפלסטיק – אנשי הקאריביים בונים מהטבע;) 
