Posted from Saint George, Grenada.
״יפה – טבעי״

חולשה

גראפיטי

באה המנוחה ליגע

נוחות

צמרמורת

דרך

מולטיטאסקינג


תחביב

קן לתקשורת בין העצים

Posted from Saint George, Grenada.











Posted from Carriacou and Petite Martinique, Grenada.













Posted from Grenadines, Saint Vincent and the Grenadines.


Posted from Grenadines, Saint Vincent and the Grenadines.





Posted from Grenadines, Saint Vincent and the Grenadines.
מי שמכיר אותי יודע שיש לי שתי אובססיות (בטח שיש לי יותר משתים, אבל באלה אני מוכנה להודות). אופנה וקולנוע.
אני מוצאת הרבה דימיון בין השניים. יוצרי סרטים ידועים באהבתם ליופי, לאופנה ולסטייל.
חשבתי להעביר לכם מעט מהמראות היותר משובבי-נפש שאני מגלה בקאריביים (אני מזכירה שאני חיה על סירה ובטבע, אני לא מסתובבת במועדונים של הקלאב מד במרטיניק;) . וחשבתי לנסות ולצלם עבורכם דברים יפים, דברים שאני מוצאת בהם השראה, דברים שמעלים בי חיוך. כמובן שאין בצילומים או מאחוריהם שום מסר עמוק או פילוסופיה מורכבת. סתם,,, דברים יפים שעושים נעים בעין.

סלסלת פירות עשויה ענפי עץ הקוקוס. עבודת יד.(האי סן לוצ׳יה.)

ביערות הגשם שבסן לוצ׳יה.

בית קפה השוכן בצמוד למפרץ ׳מאריגוט׳ בסן לוצ׳יה. סימטה אחת של יופי ומעדני גורמה שבמעדניה הסמוכה

מבט על הבית הכה יפה והלבן באי סן לוצ׳יה (מאריגוט-ביי). לבית חוף פרטי ודק עץ למעגן היאכטה של הבעלים (שאגב- מוצעת למכירה לכל המעוניינים) או לאורחי הבית.

פרח לכבוד יום שישי, מונח בבקבוק מי מינרליים מוגזים.

דרך משמינה מדי ומתוקה מדי להתחיל בה את היום, אבל עדין מצטלם נהדר;)

הציפור של רונה והדג של עידו. ענפי עץ קוקוס. עבודת יד.

יש אמנם סקיפר אחד בסירה, אבל בסירה שלנו גם האישה מחזיקה בהגה (כשהיא לא מקיאה)
שיהיה לכם טוב ונעים, בלב ובעיניים.
מוקדש בתודה גדולה למולי. ולכל הפסיכולוגיות והפסיכולוגים, היושבים מול הספה, לצידם קופסת ממחטות לנגב את העצב, והם מקשיבים קשב רב לכאב: קטן כגדול. בזכותכם ותודות לכם מפחי הנפש והסבל הופכים עבור שכמותי לדרך משתלמת.
אז נכון, לקחתי לעצמי פסק זמן מהבלוג (ותודה רבה לקוראינו הנאמנים, שכתבו לנו חזור ושנה ושאלו בדאגה: ׳הכל בסדר?׳) ויצאתי לברר אם אני כותבת את הבלוג, או שאולי הבלוג הוא זה שכותב אותי. שמונה חודשים חלפו והחיים על שרונה הפכו לשגרה. כל אחד מארבעתנו הצליח ללמוד את האחר באופן מופלא ומדויק; כאילו והיינו דרשת בר -מצווה אנושית, שיש לדקלם בהטעמה הנכונה וללא כל דופי בפני קהל המתפללים בבית הכנסת; כך היינו, כספר פתוח בפני האחר.
גם הילדים למדו להכיר את שרון ואת ליאור (ולא רק את אמא ואבא). לילה אחד שמעתי את רונה ועידו מתלחשים בחדר שלהם, כשהם כבר רחוצים , בהתפנקות של לפני שינה, ורונה אמרה לעידו: ״עדיף שתבקש מאבא לעזור לך בזה נראה לי שאמא מפחדת״ ( עד היום אני לא יודעת על מה הם דיברו, אבל זה נכון, אני הפחדנית של הסירה).

ופעם שמענו את עידו שואל את רונה: ״רונה, מה זה ׳בלחץ׳? למה אבא אמר שהוא בלחץ?״… בהתחלה זה הרגיש לנו מאוד לא נכון שהילדים נדרשים להכיר בתכונות האלה שלנו ואולי אפילו לדאוג בעטיין, אבל ככל שהזמן עבר, ככל שנקפו הימים, והים הכחול (או האפור) הפך לנו לבן לוויה ולא לאויב הבנו שאין דבר כזה נכון או לא נכון ברגשות. שזה בסדר. אבא ואמא לפעמים מפחדים, אבא ואמא לעיתים לחוצים, מיותר בכלל להתחיל לנסות להסתיר מהילדים את החוויה החזקה הזו שאנו כמבוגרים חווים בסירה ואת המראות (מלשון mirror) העוצמתיות שהים, על יופיו גווניו ותכונותיו, מציב בפנינו בכל רגע נתון בחיינו על הסירה.

והרגע הזה … שבו הים מפסיק להיות איום והופך לבן לוויה למסע, הוא למעשה הרגע שבו אתה לומד להכיר את עצמך יותר מכל, לראות את עצמך באופן צלול (כמו הים) אתה מביט בתכונותיך ובתגובותיך כמו והבטת במראה נקיה ומדויקת. זה רגע לא קל, אבל זהו בעיקר הרגע בו אתה לומד לזהות את האמת.
אצל ליאור, שהאמת היא תמיד נר לרגליו, ושאין אצלו ולו פער קטן בין פיו וליבו השינוי לא היה כה מרחיק לכת, אבל אצלי, שהייתי עורכת דין במקצועי כל כך הרבה שנים, הפכתי מעט מבולבלת לגבי מהי באמת האמת (הרי כעורך דין אתה מסוגל לראות בבדיה גמורה אמת מוחלטת רק משום שאתה מייצג את הלקוח שלך ואתה רוצה לנצח עבורו את התיק), על כן אצלי מעט התבלבלה לה התפיסה המציאותית לגבי האמת ובמיוחד בכל הנוגע לאנשים, לבני אדם. הייתי תמימה, לעיתים כדי פתיה, בין חברים ולא תמיד זיהיתי נכון את מי שאהב אותי ואת מי שלא, בכלל לא העליתי בדעתי שיש סיבה בעולם לקנא בי, לא ידעתי שאני יכולה להוציא כרטיס אדום לאנשים ולסלק אותם ממגרש חיי, נואשת ומבולבלת הוצאתי כרטיסים צהובים, שלא קידמו אותי במאומה, והנה,,,,,החיים לצידו של הים, שהוא נטול כל זיוף ונטול כל מניפולציה, הדביקו אותי בחיידק הנפלא הזה: האמת. גיליתי את החברים האמיתיים שלי, גיליתי שאלה שאוהבים אותי מגיעים לעיתים באריזות שונות משחשבתי או דמיינתי, גיליתי את מה שאני הכי אוהבת, גיליתי מי אוהב אותי, גיליתי מי יעמוד לצידי בעת צרה ומי בכלל לא יראה כמה עצוב לי על הלב. אז כן,,, יש לי רומן מרגש עם האמת, וזה לא תמיד קל לי.

עד כאן ׳המסע הפסיכולוגי׳ שלנו (שמתברר שהוא מעייף מאתגר ומעניין לא פחות מן השיט עצמו) ונחזור אל המסע הפיזי שלנו. המסע על שרונה. המפרשית הצרפתייה היפה והמתוקה שלנו, שקפטן הנרי אמל ז״ל עוד הספיק לעצב בעצמו.
אז כדי לסבר את האוזן, כדאי שתבינו שאני כותבת שורות אלה כשאני על הטיסה מפריז לאי מרטיניק שבקאריביים. . ליאור כבר שם (במרטיניק) מצחצח את הסירה ולבטח נהנה מרגעים אחרונים של שיט כרווק, לפני שעבדכם מגיעה עם הילדים, והסירה … איך לומר? … תיראה כמו איזור אסון;). הוא חצה את האוקיינוס, ביחד עם עוד 3 חבר׳ה (ישראלי אחד ושני שוויצרים),,, אבל רגע,,, אני מקדימה את המאוחר,,, עוד יש כמה דברים לספר ולהשלים לכם טרם הסיפורים על האוקיינוס (אותו אני כל כך מתרגשת כבר לפגוש). אני חייבת לקצר בסיפורים כי באמת הפער בין מקומנו כיום לבין הבלוג הוא עצום. אז יאללה מתחילים ליישר קו:
לו יכולתי להרחיב במילים הייתי כותבת בלוג שלם על מפרץ קטן וקסום באי מנורקה (אליו שטנו מיד לאחר הפרידה העצובה מתמיר, בנו של ליאור) Cala De Algaiarens הייתי מספרת לכם על המים הצלולים, על הסלעים הציוריים, ביניהם פילסנו דרכנו עם הדינגי וכיצד הגענו אל חוף קטן (ממש פיצפון) ונפלא. לו היה לי זמן הייתי מאריכה ומספרת לכם עד כמה הופתענו ארבעתנו כאשר לפתע הגיעה קבוצה של כעשרים נשים אל המפרץ, אוחזות כולן במגבת בצבע תכלת זהה, לבושות בחצאית כחולה ארוכה וחולצה אפורה, לו יכולתי הייתי כותבת 300 מילים רק על המבט הנבוך של ליאור כאשר היה הגבר היחידי בחוף (אם לא סופרים את עידודו) ומסביבו כעשרים נשים, ואולי הייתי מוסיפה 300 מילים אחרות כדי לתאר את ההלם שכבש את פניו עת השילו כל הנשים (ללא יוצא מן הכלל) את בגדיהן ונכנסו אל המים הצוננים עירומות כביום היוולדן. הן אסירות בכלא חשבתי לעצמי, או אולי חסויות במוסד לחולות נפש, הפלגתי בדימיונות בעודי מביטה בעכוזיהן הגדולים, קטנים, מוצקים רופסים, והנה הרהרתי לעצמי כיצד המחשבות שלי תמיד שליליות, מדוע מיד שייכתי אותן למקומות כל כך עצובים, והנה הן כל כך מאושרות, שוחות, מתיזות מים, צחוק מתגלגל של חבורת נשים, משהו פראי וטבעי, רחוק מן הצחוק הנשי ההיסטרי שנשמע במסיבות רווקות או בסתם ערב בנות מזדמן. הצחוק שלהן היה אחר, זה היה צליל משוחרר ואמיתי. הן יצאו מן המים והתנגבו כולן ארוכות במגבת התכלת, וכמו בתיאום מושלם קיפלו את שיערן במגבת ועמדו עירומות כשהמגבת לראשן, הן הבחינו בליאור ומבטן חלף עליו, לא התעכבו, הביטו בו כפי שמביטים בפרפר שחולף על ידנו ולא כפי שמביטים בגבר החומס במבטו את מערומיהן ( כי הוא באמת לא חמס) ולרגע התגאתי שהאיש שאיתי הוא אינו סתם גבר, הוא פרפר והוא לקח אותנו אל הטיול הכל כך מדהים הזה. ליאור הוא היפי. נקודה! וזו דוגמא להיפי: הוא לא מתרגש מעירום.
לו עמדו לי הזמן והמילים גם הייתי מקדישה בלוג שלם לביקור באי מיורקה, כיצד עגנו עם שרונה בסמוך לעיר Puerto de Soller (אותה רצועת חוף בה בילינו את ירח הדבש שלנו לפני כחמש שנים), לו יכולתי הייתי מפליגה בתיאורים אודות הכיבוש הגרמני (נוסח 2015) את העיר המתוקה הזו (כיצד המנות המוגשות במסעדות נראו כמו ויצאו מן המסבאות של היער השחור, כיצד נשים ספרדיות אסופות שיער הגישו לנו שפצלי בחמאה, תרד ונקניקיות עגל שומניות). לו יכולתי הייתי מספרת לכם רבות על הרכבת העתיקה, על יושביה הגרמנים, המסיעה את התושבים מן החוף מעלה אל עבר העיר העתיקה ואיזור המגורים.
את חוויותינו מן האי איביזה יכולתי לפרוש על פני לא פחות משלושה פוסטים שונים. האי איביזה, שמשום מה איזכור שמו אוטומאטית העלה אצלי (ובטח גם אצל רבים מכם) קונוטאציות של מסיבות טכנו-האוס, סמי הזייה ובלונדיניות בריטיות בנות 20 עם צלקות אקנה טריות על הפרצוף מקיאות לעיני כל באמצע חוף קסום. ובכן, רבותיי, התבדיתי. האי איביזה הוא הרבה יותר מזה! ואיך לא יהיה כאשר מדובר בנקודת המפגש של כל ההיפים וההיפיות האירופיים במהלך כל שנות השבעים. התמזל מזלינו לעגון עם שרונה במפרץ Cala Binirras, שבו התקיים פסטיבל תופים שהותיר את ארבעתנו עם פה פעור. מדובר בסשן תופים איכותי ביותר (ואנחנו לא בדיוק מאנשי התופים, ובכל זאת מוסיקה טובה וקצב איכותי אנחנו כן יודעים להעריך) שנמשך 30 שעות רצופות. הכל החל בתחילת שנות התשעים, עת התקבצה קבוצת מתופפים ותפפה שעות על גבי שעות כמחאה נגד המלחמה בעיראק, ומאז המשיכה וממשיכה המסורת. פעם בשנה סשן תופים משעות אחר הצהרים המוקדמות עד לזריחה. הבטנו בכמות האנשים היפים שהגיעו לפסטיבל, שרועים על החוף, מסתובבים עם וסט זעיר לגופם, נשים צעירות בתחתון זעיר ומגפי בוקרים. אי אפשר היה להוריד את העיניים מן הנשים (מצעירות ועד זקנות!) כולן היו רעננות ומאוד יפות. מה היה שם? קסם? רובן שזופות, ושדיהן חשופים ויפים כל כך, מי שכבר היה לבוש הרי שעשה זאת בלבוש זרוק ומנימליסטי אך איכותי ונקי. שתינו שם המון בירות, הירחתי את הריח הזה, של הסיגריות האקזוטיות מסביבנו, הבטנו בקוקטית שמתאמצת להחזיק חישוק על מותניה, והבטנו באחר שנושף אל הדי ג׳ורידו, היה פשוט מופלא. חלום. לא מאמינה שראיתי את זה לא מאמינה שזה קיים למרות שיש לי תמונות וראיות חותכות לקיומו של היום המדהים הזה, איכשהו מרגיש לי שזה היה חלום קסום.


הייתי יכולה כל כך הרבה להמשיך ולספר לכם על איביזה היפה, שכל כך ברור לי שעוד נגיע לשם בעתיד (על מטוס או על סירה) לחופשה, אבל אחתום את הפוסט הזה בחווויה המרגשת ביותר שארעה לנו טרם החזרה ליבשה ותחילת המסע שלנו, על חופי יבשת אירופה אל עבר מיצרי גיבראלטאר: החוויה האחרונה מן האיים.
אז אספר לכם על חגיגת ערב ראש השנה שלנו. ובכן… בבוקר שלמחרת פסטיבל התופים נאלצנו לפתוח מפרשים ולשוט עם שרונה, די בבהילות, אל עבר המרינה בעיר סאן אנטוניו שבאיביזה. התעוררנו לים גבוה ורוח חזקה מאוד בתוך המפרץ הצר, בו שהינו, העוגן לא החזיק לנו (הוא החליק ונגרר על הצמחיה כל הזמן) ולא הייתה ברירה. אז הגענו אל המרינה היוקרתית של סן אנטוניו, ולאחר שנקשרנו לרציף ושוחחנו (אני צעקתי כמובן) עם מנהל המרינה (אודות מחדל ונזק שעשו לנו אנשי צוות לא מנוסים בעת העגינה) ראינו אדם לבוש לבן מוכר ומחייך, אבל לא הבנו מי זה או מה הוא רוצה. היינו עייפים כל כך, פרועי מראה, פצועי ידיים וברכיים, ולא יכולנו בכלל להכיל את החיוך היפה והשליו הזה שהגיע עד אלינו, עד שהוא אמר: שלום לליאור שרון! ואז נפל האסימון!- זה לא אחר מאשר יניב ראובני. יניב ראובני המלך!
אתם בטח תוהים מי זה יניב ראובני. ובכן נצטרך לדלג 6 חודשים אחורה במסע. סמוך לתחילת המסע שלנו, עת עגנו במרינה של האי מגניסי ביוון, זכינו לפגוש משפחה ישראלית מקסימה, ששטה על סירת צ׳ארטר ובילתה חופשה באיי יוון. החיבור היה מיידי ובאותו הערב כבר נהננו מארוחת ערב משותפת.ביום שלמחרת כבר נפרדו דרכנו. הם סיפרו שקנו יאכטה ושבעוד כמה חודשים ישיטו אותה מצרפת, אז קיווינו כולנו שאולי, איכשהו, יצטלבו דרכנו בהמשך וניפגש שוב. והנה זה קרה! אז כשראינו את יניב נשען ברוגע על מעקה הסירה שלנו באיביזה קפצנו שנינו מאושר. חיפשנו מיד במבטינו את הסירה החדשה שלו, והוא הבין מיד והצביע באצבע המורה אל עבר הרציף המקביל, שם עגנה לה יאכטה יפהפיה, ׳גלובליה׳ שמה. ליאת כבר חזרה לארץ, סיפר לנו יניב, ולפני עוד דרך ארוכה עד לאתונה, הוסיף. ואז שאל אותנו: אפה אתם עושים את ראש השנה? ושנינו ענינו בתיאום מושלם: אצלך ואיתך! וכך היה, באמצע מפרץ מבודד באיביזה (Cala De Porto Roig) רגע לפני החזרה ליבשה, בישלנו כולנו ארוחת חג נהדרת; היו שם קציצות עוף ובקר ברוטב עגבניות ובזיליקום, אורז מוקפץ, עוף במייפל, הייתה עוגת תפוחי עץ ומוס שוקולד, טחינה סלטים ובעיקר מלא אהבה ושירים.

הילדים השתגעו מהקאט (יאכטה היא לפעמים סוג של מתקן שעשועים אנטרופוסופי, מלבד העובדה שאינה עשויה מעץ:) והיה פשוט כייף ומרגש, כי ככה זה… כשיהודי נודד אחד פוגש יהודי נודד אחר, הוא מיד מוציא בקבוק יין, מחכה לכוכב ראשון ומבטיח -בשירה וברינה- ״שעוד תראה, עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה בשנה הבאה״.
מה אגיד לכם,,,, הלוואי. הלוואי.
Posted from Sant Antoni de Portmany, Balearic Islands, Spain.





Posted from Sóller, Balearic Islands, Spain.



צעדנו כך שעתיים, והיה לנו קסום בעצם כמו ׳מסע לוקיישנים׳ לסרט איטלקי. כל סימטה בה עברנו הרגשנו שראינו בסרט של פליני, כל כיכר הייתה מוכרת לנו מסרטיו הנפלאים של טורנאטורה, כל מרפסת הזכירה לנו את סרטיהם של מיכלאנג׳לו אנטוניוני ו- ברטולוצ׳י.טיילנו והרגשנו שנינו שהתמזל מזלנו לטייל כך ושאנחנו באמת חיים בסרט:) בשעות הערב יצאנו לסעוד באחת מן המסעדות המדהימות שבעיר הזו (באמת שכל אחת נפלאה מקודמתה) ונהנינו מצדפות ביין לבן (אני) ומטורטאליני במילוי ריקוטה ופיטריות כמהין (ליאור) וכמובן, איך לא, יין איטלקי. אוכלים עם הידיים מריחים שוב עם בוא ערב את בוא הסתיו, בעיקר עם הרוח הצפונית שהגיעה לביקור. 









למחרת יצאנו לטייל בעיר המקסימה הזו וביזבזנו די הרבה זמן על התארגנות על טלפון ספרדי ( בכל מדינה אנו קונים חבילת שיחות ואינטרנט לאותה מדינה), תמיר הסתובב קצת בין החנויות וגם אני ופגשנו לצהרים, היה לכולנו כייף מאוד ומצחיק.




ארוחת הבוקר ביום שלמחרת, יום חמישי בשבוע, הייתה שקטה ומלאת מועקה ועצב (אצל כולנו ללא יוצא מן הכלל), בשעה תשע יצאו ליאור תמיר ועידו (שהתעקש להיצטרף) לשדה התעופה של מנורקה. נשיקות. חיבוקים. דמעות (רונה ואני). והנה הוא נסע, בחזרה לשוויץ, אל המדינה שבה ארוזים כל חיינו בקרטונים ושם נמצא כרגע ביתנו. הוא טס אל עבר התחלה חדשה כסטודנט באוניברסיטה. גם אני, כשהייתי בת 20, עליתי על מטוס ונסעתי ללמוד באוניברסיטה, כמה צעירה הייתי, כמה צעיר הוא. בהצלחה תמירי! תעשה כמיטב יכולתך! אוהבים אותך! מחכים לך עם שרונה בקאריבים. תבוא!!

Posted from Ciutadella de Menorca, Balearic Islands, Spain.
Posted from Cagliari, Sardinia, Italy.
חודש מרץ 1990, בוקר יפה של תחילת האביב. אני מחליטה להבריז מבית הספר (אני עושה את זה לא מעט), אני עולה על אוטובוס מספר 25 בבת-ים וכעבור 20 דקות אני כבר בדיזינגוף סנטר. אני צעירה וסקרנית כמו שרק בת 16 יכולה להיות, קונה לעצמי שוקו ולחמניה (שרידים אחרונים של מנהגי ילדות) ומזדנגפת לי בהנאה צרופה (כמה גאה הייתי לומר את המילה הזו: ׳מזדנגפת׳), ולפתע טיפות של גשם כבדות נוחתות על עיני ומרטיבות לי את הלחמניה. אני נכנסת בזריזות לאחת החצרות של הבניינים ברחוב דיזינגוף, צפוף הבניינים, ומוצאת לעצמי מכסה בכניסה מקורה לבניין וגם מדרגה קטנה לשבת עליה. אני מוציאה מן התיק חפיסת סיגריות שולפת אחת ומדליקה. שואפת ממנה בעונג תוך תירגול של הוצאת העשן בצורת טבעות, ואז אני פתאום רואה אותה מולי. את סיניורה אדה בולוטין, המורה שלי לאיטלקית, בידה האחת סל גדול בידה השניה צרור מפתחות עם מפתח אחד אחוז בין האצבע לאגודל, מוכן לנעיצה, והיא מביטה בי בתימהון בעיני התכלת שלה. אני מהלחץ נכנסת לקוצר נשימה ומתחילה להשתעל בטירוף, אני מביטה סביבי חסרת אונים כשאני מבינה שאין לי להיכן להימלט, הסיגריה נופלת לי על הריצפה הנקיה של הבניין, ואני מתחילה להבין שהמסתור הנעים שמצאתי לעצמי, ביום ההברזה שלי מבית הספר, הוא דווקא בכניסה לבנין של המורה לאיטלקית שלי. האישה שלא מוכנה לדבר עם אף אחד מתלמידיה בשפה שאינה איטלקית.
היא אמרה רק שלוש מילים: ״בונג׳ורנו, סיניורינה שרון״ ועלתה לה במדרגות בזריזות, מותירה אותי ואת פי הפעור בחלל הכניסה. ברחתי משם, ורצתי מיד לתחנות האוטובוס, עליתי על האוטובוס הראשון חזרה הביתה לבת ים. כל היום הזה הייתי מדוכאת מבואעסת ומבוהלת ממה שמחכה לי למחרת בבית הספר, הייתי על הכוונת של המחנכת שלי וידעתי שמחר עושים לי לינץ׳, שזהו זה, מזמינים כאן הורים ופותחים בפניהם את טירוף ההברזות של הילדה כולל הרגלי העישון בחדרי מדרגות בדיזינגוף. למחרת הגעתי לשעת האפס (היסטוריה עם המחנכת שלי) והיא לא אמרה לי מילה על ההברזה (כנראה עוד לא הספיקו להתעדכן המכשפות, חשבתי לעצמי) ואחרי כן בשעה שמונה בדיוק, בצעדים איטלקיים נמרצים נכנסה סיניורה אדה בולוטין אל הכיתה, היא חיכתה במפתן הדלת עד שאחרון התלמידים יעמוד לכבודה, חיפשה אותי בעיניה. מצאה אותי, ולא להאמין, היא קרצה לי, ממש כך. היא הורתה לכולנו לשבת בבקשה. התיישבתי באושר שהגיע עד לקצות אצבעותיי, ופתחתי את ספר האיטלקית שלי. מרגע זה הקשבתי קשב רב בשיעורי האיטלקית, הכנתי שיעורים, שיננתי מילים להכתבות, ועל כך אני מודה לך סיניורה אדה בולוטין, שלא הלשנת על ההברזה שלא סיפרת על הסיגריות, שראית בי בת אדם לפני תלמידת תיכון, שהבנת את מה שכמעט אף אחד אחר לא הבין, ונכון להיום, תודה לך ושהפכת לי את הביקור באיטליה כעת עם משפחתי לכל כך מעניין משום שיכולתי לדבר ( אבל ממש!) עם כל האנשים שפגשתי ועשיתי זאת!










