Posted from Address not found.
חלקכם אולי יטיל ספק, אבל מאחורי החזות הדי מטופחת שלי (גילוי נאות: היא ׳נרכשת׳ בעמל רב ובייסורים;) מסתתרת ובועטת לה טום בוי, שחיה בתוכי, אך היא שרויה תחת דיכויו של משטר נשי- דיקטטורי שגזרתי על עצמי בגיל עשרים וחמש בערך. כאשר מלאו לי ארבע (וכל הבנות סביבי השוויצו בצמה ארוכה ומשתלשלת) ביקשתי אני את אמי לקחת אותי למספרה על מנת לעצב לי תספורת קצרה, מה שנקרא: ״אה-לה-גרסון״_ _ _ כשעברנו דירה, בחרתי לי בשכונה מיד את שחר, הבן הבכור השובב והמתולתל של השכנים, להיות לי לחבר הכי טוב, ומאותו רגע- מה שהוא עשה-עשיתי גם אני. כשחברותיי בשכונה שיחקו בחבל אני התאמנתי על ביצועי ה-׳אוף דֶה לִיף׳ שלי בסקייטבורד על המדרכה, וכשבנות כיתתי צעדו זקופות קומה ואסופות שיער אל חוג הבלט הקלאסי של הגברת בושמת הקפדנית, עבדתי אני על ה- ‘moon walk’ שלי בפרט ובכלל על ה-פְרִזִים של ריקוד הבריקדאנס (ומי שלא יודע מה זה ׳ברייקדאנס׳ הוא אדם מאושר כי הוא צעיר מאוד;).
ואז הגיעו להן שנות הטיפש-עשרה (אה כן, פעם קראו להן: ׳גיל העשרה׳;)…. ואני הגעתי לשלווה ולנחלה, עת נחתו להן כפות רגלי (הנעולות, מן הסתם, בנעלי דוקטור מרטינס שחורות) על רחבת מועדון הפינגווין המיתולוגי, שם – יש לומר- לגמרי מצאתי את מקומי, כי נערה בת 16 -עם ראש מגולח וקווצת שיער ארוכה ומתבדרת מקדימה- הייתה מחזה הגובל במשעמם בתוך נוף ׳ילדי-הפינגווין׳ הפרועים של שנות השמונים, שרקדו את ריקוד ה׳פוגו׳ עד עילפון. בצבא אותרתי (איך לא;) לקד׳צ מדריכות חי״ר ובמשך שנתיים הוקפתי בעשרות בנות שכמותי. ומה אגיד לכם… כשאת טום-בוי בת שמונה עשרה זה נראה לך לגמרי מגניב ללמד את מיטב בנינו איך לנהוג בנגמ״ש, ובכלל… להחזיק ״פטיש חמש״ ולפרוק את הזחל, למול עיניהם המשתאות של שלושים גולנצ׳יקים עייפים, זה היה פשוט שוס.
אבל אז זה נגמר… יצאתי אל העולם, אל החיים, ואיכשהו הבנתי שלהיות טום בוי בת 25 זו עשויה להיות בעיה כל אימת שאת שואפת להתהלך בתוך גבולות ׳שביל המיינסטרים׳ (אז עוד האמנתי שהמיינסטרים זה המקום הנכון בשבילי להיות בו) וכך ארע, בעצם, שנכנעתי. נכנעתי לשריד ההישרדותי הנשי, שהיה נטוע בי כמו בכל אישה, והתחלתי לעבוד בעבודה הקשה ביותר אבר: להיות אישה אמיתית. כי להיות אישה זה לא רק שכתוב לך ״נקבה״ בתעודת הזהות, זו עבודה קשה מאוד.
וכך היה, שהטום בוי השובבה שהייתי נעלמה לה אל תוך ארון עמוס שמלות ערב מעודנות שרכשתי, ונרמסה לה תחת עקבי הסטילטו עליהן טופפו רגלי מדי ערב, והחלטתי לשכוח ממנה לגמרי. מפעם לפעם, בעיקר בשעות הערב, הייתה הטום בוי יוצאת מהארון ומסתובבת לה בין חדרי דירתי הצחה והנשית (היא התהלכה, מהססת ומתוחה, כחתול מבוהל שהועבר דירה בעל כורחו) ואז הייתה הטום בוי בודקת (בגועל) איזה אודם ורוד ששכחתי על שולחן הסלון, או שהביטה בבוז בזוג נעלי לק אדומות שהונחו בפינת חדר השינה. מדי פעם הייתה הטום-בוי מתיישבת בשעמום על אחת הכורסאות שבסלון דירתי וממתינה בסבלנות, היא קיוותה שאולי יגיע איזה חבר שלה לביקור, המתינה לאיזה פלוני או אלמוני או למישהו שיודע על קיומה (אלה היו בעיקר החברים הבנים שלי- הם ידעו עליה;), וכשהיה מגיע אחד מהחברים (בנים) שלי -לא הייתה מאושרת ממנה, כי עם הבנים תמיד הרגישה טוב, תמיד היה לה מצחיק, כי עם בנים אף פעם לא מרכלים (טוב, אולי רק לדקה אחת מקסימום שתיים ונגמר), כי עם בנים הרגיש לה הכל נכון כל כך ואמיתי, כי עם בנים אפשר סתם להקשיב לדיסק שלם של פרנק זפה, ובנים מלמדים אותך המון דברים, ועם בנים אפשר להתווכח משך שעתיים מי גיטריסט יותר טוב, סנטנה או ג׳ימי הנדריקס ( ברור שהנדריקס! למקרה שתהיתם;), ואפשר לשתות איתם בירה בלי סוף, והם תמיד אוכלים פיצה (ולא סלט) ובכלל אפשר לצפות יחדיו באחרון של טרנטינט ולא בקומדיה עם דרו ברימור (מצטערת דרו, זה לא אישי, את מתוקה ונהדרת;) כי …בנים הם החברים הכי טובים שלה. של הטום- בוי שלי.
גם היום בסירה, היא יוצאת מדי פעם, הטום בוי שלי. כשאנחנו נכנסים למרינה היא מיד יוצאת מהארון, כי היא מאוד אוהבת לזרוק את החבלים, ולפעמים כשהעוגן נתקע באיזה סלע, היא מיד באה לעזור לי, היא גם נהנית ממִפְרָשָנות ויש לה רעיונות לא רעים בקשר לפתיחת המפרשים (פעם אפילו האצנו ב- חמישה קשר בזכותה) אבל אז היא חוזרת לה,,, אל הארון,,, ואני חשבתי שדווקא כאן על הסירה היא תצא הרבה יותר לביקורים. חשבתי, איכשהו, שבשיט היא תמצא את מקומה ותבוא לידי ביטוי הטום-בוי המתוקה שלי, שהסתרתי כה עמוק הארון.
ובאמת ערב אחד פתחתי את דלת הארון ושאלתי אותה (ככה ממקום טוב ולא שיפוטי): ׳היי טום-בוי מה קורה? מתי תצאי משם לתמיד?׳ והיא ענתה לי ביובש, ובפרצוף גאה (שמאוד הזכיר לי את ההבעה של בילבי לא כלום): ״אני לא אבושש, כשאת תפסיקי להתבייש״.
** אז הנה… טום- בוי אהובה שלי,,, יקרה שלי,,, סיפרתי עליך לכל מי שקורא (ותדעי שהרבה אנשים קוראים את הבלוג שלי)… ואני עובדת על הביישנות, יקירה. תני לי עוד קצת זמן… זה יגיע…., אבל עד אז אני מקדישה לך, שיר שהוא אהוב עלי במיוחד there must be an angel (ושלגמרי במקרה, או שלא, הוא גם השיר שאיתו פתחו לפני שנים רבות את מועדון ׳הפינגווין׳) ושם שרה אנני לנוקס הנפלאה:
״And when i think that i’m alone
It seems there’s more of us at home
Its a multitude of angels
And they’re playing with my heart״
גאווה
*************
קישוטי דגל גרנדה בכל פינה באי – לכבוד יום העצמאות של גרנדה. כמעט כל סלע, עץ ולבנה באי נצבעו בצבעי הדגל השמחים. כי להיות גאים בעצמנו זה הכי צבעוני והכי יפה.
אנרגיה
**************
מתדלקות בתחנת דלק באי גרנדה. העבודה קשה בחום הכבד, והמדים כה נשיים, מתעקשים (כמעט בגסות רוח) להחמיא לחמוקיה וקימוריה של פועלת גרנדית חרוצה, ולא ברור בכלל מדוע. ואני אומרת: צאו מהארון, טום בויז גירלז! התפשטו מן החצאיות! ולבשו סרבל נוח לגופכן! ,, צאו לרחובות, תפגינו ותהיו אתן. כי להיות אתה בתוך עולם שמבקש בעקשנות להפוך אותך למשהו אחר זה ההישג הגדול ביותר.
קיר בקבוקי יין
********************
הגירסה הקאריבית לקיר לבנות הזכוכית, שהפך בשנות התשעים לסוג של ׳מכת מדינה׳ ונראה כמעט בכל דירה ישראלית.
אגוז קשה לפיצוח
***********************
אגוז הקקאו. מבחוץ קשה גברי וקשוח. מבפנים-רך, נימוך נשי ומתוק (טעמתי- והטעם פשוט מושלם).
רוח
************
כי בקאריבים רוח זו רוח. וכל מילה מיותרת.
תעופה
*****************
דוכן עפיפונים באי curacau (אחד מאיי ה- ABC שבדרום הקאריביים). כמובן שרכשנו. כמובן שהעפנו- גם את העפיפון, אבל הכי הכי ׳עפו׳ הילדים.
(אז לכל האבות שקוראים את הבלוג שלנו, אולי תניחו בצד את האייפון או את השיחות הפוליטיות, ופשוט תבנו עפיפון לקטנטנים שלכם, מובטחת לכם הנאה צרופה במיוחד, יציאה מהאייפדים ובמיוחד על חוף הים בישראל המהממת, עם הרוח המערבית הנפלאה של חודש מרץ).
טומי ואניקה
******************
הישיבה התמימה של שני הילדים השבדים מהסרט ׳בילבי׳ על הסוס, שוחזרה על ידי רונה ועידו (מעריצים שרופים של בילבי) על סוס עץ ב- Westpoint שבאי curasau.
חברים
**************
פגישה לילית על החוף של כמה משפחות המטיילות על סירות עם ילדים. ארוחה צנועה ונפלאה (דג ששמו WOW וכך הוא באמת היה- וואוו! ותפוחי אדמה שרופים), חברים מהממים: מישל וג׳ן פייר מקנדה, שון ואודרי עם שני בניהם הפיראטים והיפים מלונדון וסנדרה סטפן ונואי מהפרנץ׳ פולינזיה. כולם מטיילים עם סירות. בילינו כולנו 3 ימים קסומים שלא נשכח לעולם בקבוצת האיים השייכת לונצואלה Las Aves. איי הציפורים. אלה המקומות שבעטיים יצאנו לטייל על סירה.
שניים, שהם הרבה פעמים- אחד
******************************
הילדים שלי הם ללא ספק ילדי טבע. ילדי ים. הם אולי לא יזכרו את הטיול הזה כשיתבגרו, אבל הנשמה שלהם תמיד תזכור אותו, והוא לנצח יהיה חלק ממי שהם.
מסתורין
***************************
מערה עתיקה באי curacau.
**** אנו ממתינים למזג אוויר ״נוח״ כדי לצאת אל עבר ג׳מאייקה וקובה. המשך עוד יבוא…. (בעזרת השם:)
היי משפחה
כמה שאתם רחוקים כך אתם קרובים בזכות הפתיחות והשיתוף בזכות התמונות היוצרות אפמטיה ומאפשרות להתקרב אליכם עד מרחק של כמעט נגיעה.
שרון, הכתיבה שלך התאורים שלך נותנים לי את ההרגשה שאני מרחף מעל ציור צבעוני ענק שהגוונים והצורות בו זורמים ומתחלפים ללא הרף וכל פעם אני מגלה גוונים וצורות חדשים , המשיכי לצייר את הציור המשפחתי ותני לעולם להנות מהיצירה
ד”ש חם אבי