Posted from Grenadines, Saint Vincent and the Grenadines.
בסרט ׳הקומיטמנטס׳ (The Commitments) ניסה ג׳ואי-שפתיים ( Joey The lips), חצוצרן הלהקה המכוער, המבוגר והכה כריזמטי ללמד את הסקסופוניסט של הלהקה להוציא סאונד של ׳נשמה׳ מהכלי שלו (הם התאמנו על השיר A Little Tenderness), הוא הסביר לו שכדאי לו לנסות לדמיין את הפיה של כלי הנגינה שלו כאילו והייתה פיטמה של אישה מושכת מאוד. ׳שלי אלה היו תמיד הפיטמות של ג׳ינה ללובריג׳ידה׳ אמר ג׳ואי לסקסופוניסט האירי ההמום (שאגב, בחר לעצמו כהשראה אירוטית את קים בסנג׳ר).
נזכרתי בקטע הזה מהסרט היום, כששחיתי את שחיית הבוקר שלי במפרץ מאריגוט בסן לוצ׳יה, כי כמו ג׳ואי שפתים חשבתי שבאמת יש דברים שלא ניתן להסבירם ללא דימיון מודרך. גם את חוויית הנחיתה שלי בקאריביים אי אפשר להסביר בלעדיו.
מאוד קשה לי להסביר לכם (או לעצמי) מי הם האנשים שאני רואה כאן בסמטאות, כמו מה זה מרגיש, אף פעם לא טיילתי בעולם במקומות שבהם הייתי מיעוט לבן מוחלט. מעולם לא טיילתי במקום שנשלט על ידי שחורים. מעולם לא פגשתי עוני של שחורים, מעולם לא נסעתי באוטובוס -לבנה יחידה עם שני ילדים – כאשר האוטובוס דחוס עד אפס מקום בכהי עור וכולם בוחנים אותי. זה היה מוזר קצת. מה אני מחרטטת?! -זה הפחיד אותי. הרגשתי חסרת ביטחון בימים הראשונים של הקאריביים, אבל בסוף זה היה (כרגיל) ליאור שפתר לי את הבעיה: ״שרון, תשכחי שהם שחורים, תנסי לדמיין שאת עיוורת צבעים אנושיים, תכירי את האנשים, תאכלי אצלהם (במסעדות של המקומיים!) תסעי איתם (אל תסעי במונית ממוזגת! תעלי על האוטובוס) ותלכי לחופים שלהם ולא לגטואים (בדמות בתי מלון מפוארים- הכל כלול) שבנו ללבנים״.
וכך היה. סעדנו בצד הכביש בסן לוצ׳יה (במפרץ Rodney,) בדוכן של גברת שמנה, אכלנו שעועית חריפה עם אורז וירקות עטופים בתוך בצק רך (כמו פיתה). הגברת לא חייכה אלי, גם לא אל הילדים, ישבתי בפינה ואכלתי. ראיתי את עובדי הכפיים שירדו ממשאית מקרטעת לארוחת הצהריים, הם מנגבים את זיעתם, יושבים ממש צמוד אלי, כולנו תחת ציליה קטנה של אותה הגברת ואוכלים ביחד איתנו, התבוננתי בהם, ולאט לאט נרגעתי.
הם היו שונים מכל מה שדמיינתי, לא היה בהם שום דבר מלוקק, הם לא מרצים את הלבנים, לא מרצים אותי, לא נחמדים אלי, ואם אני חייבת להסביר זאת בשיטת הדימיון המודרך,כמו מי הם נראו לי?- אז אני אומר זאת כך: הם לא נראו כמו קניה ווסט המתוקתק! הן גם לא נראו כמו ריאהנה או נעמי קמפבל ההוליוודיות!, הם לא דמו לאדי מרפי! וגם לא לא ל- וויל סמית׳… אם אני מנסה לחשוב למי הם דומים,… אז הם נראו לי דומים יותר לשחקן סמואל ל. ג׳קסון (כן! הדמות בספרות זולה, עם המבט הממזרי והחצוף), והנשים נראו לי לעיתים יותר כמו וופי גולדברג הנהדרת או בילי הולידיי – הרבה יותר מאשר דיאנה רוס, למשל.
כי ככה הם כאן,,, בגן העדן הפרטי והיפה שלהם, נאמנים לעצמם, לא מתנצלים על הרסטות, הולכים גאים עטופים עם האפרו, לא מחליקים את השיער, לא מלבינים את עורם, הם שחורים! – כפי שנולדו, וכמו שחברי להקת מעמד הפועלים האירי ׳הקומיטמנטס׳ (הלבנים, יש לומר) אמרו בסרט, גם האנשים כאן אומרים לכולם, בכל רגע נתון, (אבל לא בקול, אלא בהתנהגות):
I Am Black And I Am Proud!
יומיים אחרי שנחתנו באי מרטיניק כבר שחררנו חבלים ויצאנו להכיר את האי, ולעגון במפרציו היפים.
השקט והשלווה להם היינו רגילים תמיד בעת עגינה במפרץ (מנותקים מהכל) הופרו הפעם בגסות על ידי סירות של מקומיים שהגיעו עד אלינו, ללא הפסקה, עם סירות עמוסות בננות, גויאבות, פסיפלורה, סרטנים ולעיתים גם חפצי נוי.
בהתחלה קנינו, אבל כשראינו שגל הביקורים בבית שלנו (הסירה) לא פוסק התחלנו מדי פעם לסרב. הם כעסו מאוד כשלא קנינו, הם לא היססו להבהיל אותנו בעת שנחנו צהריים כאשר דפקו בעוצמה רבה על הסירה שלנו (חשבנו שסירה התנגשה בנו) … אני מיד רציתי לקנות מהם הכל (במחירים מופקעים ששוויץ נראיתה לנו פתאום כמו מדינת עולם שלישי) אבל ליאור סרב להם, הציב להם גבולות והגיע עם אחדים מהם לריב של ממש.
כל כך פחדתי כשליאור החל להתווכח ולריב איתם, ודרש מהם להתרחק לו מהסירה, אמרתי לליאור בעצבנות ובלחץ: ׳בוא נקנה מהם, משהו, אני מתחננת, אני מפחדת שהם יבואו בלילה ויתקפו אותנו׳ וליאור לא הסכים. ממש רבנו על זה, ואני הסתובבתי כועסת על ליאור כל היום. אמרתי לו שהוא מעמיד את המשפחה בסכנה מיותרת, ושאנחנו חשופים לגמרי כאן בסירה. כלום לא שכנע אותו, הוא החזיק את ידי (שכבר הזדקנה בעשור מרוב ניקיונות וכביסות, וכלים, ובישולים ומים!) והסביר לי שאי אפשר לפחד כל הזמן, שאני צריכה להפסיק עם הפחדים האלה, שאני עשיתי הרבה בחיים שלי, שאני בהחלט יכולה להביט לאנשים האלה בעיניים ולומר להם שאני לא משלמת להם 20 דולר אמריקאי על 5 בננות, כי אני פשוט לא מוכנה. הקשבתי לו, הבנתי אותו, כבר לא כעסתי עליו כל כך.
ואני באמת מנסה להפסיק עם זה, עם הפחדים האלה, שמשתלטים עלי, אני רוצה להפסיק לפחד כל הזמן, אני רוצה להיות אמיצה, אני רוצה ללמוד להציב גבולות, אני רוצה להצליח לומר את המילה ׳לא׳ בלי שירעדו לי הברכיים, רוצה לעמוד שם… מולם, שחושבים שאני איזו לבנה מלוקקת עם יאכטה, אני רוצה להביט להם- בלבן של העיניים- ולהבהיר להם שגם אני עברתי חתיכת חיים, שגם אני – כמוהם- שחורה! פועלת! לוחמת! שורדת!
רציתי לומר להם רק שש מילים:
מתוקתי ילדתי !!!
ניסיתי דימיון מודרך , דקלים , קוקוס, טורקיז,בוב מרלי ,ג׳י. או. בקלאב מד,,,, כל מה שעולה לי ברוב פרונבציאלותי זה השיר ״ונצואלה״. ששמעתי וזה מאד ריגש אותי בילדותי. . באמת האמנתי לכל מילה מהשיר…. ככה זה כשילדים…..
מדהים השיתוף שלך ובאמת העלה לי את הפיתגם של רוברט פרוסט:״הדרך הטובה ביותר החוצה היא תמיד לעבור דרך הפנים ״ .. מדהים ליראות איך אנו לוקחים את עצמינו לכל מקום. איך אפשר לרפא את עצמינו בכל מקום . במרטיניק או בחוף הסלע ..מעשירה את עולמנו בצילומים ותובנות וצחוקים ותרבות . .. דווקא כף לפגוש אותך עם הקפה של הבוקר:)) אני מאד מקווה שבכל זאת קנית את הצבים החמודים . לפינת צבי הזוגיות ועכשיו המשפחה . בבקשה לקנות את סבא וסבתא צבביייים. אז אסיים במישפט
״אני אמא של שרוני ואני גאה״נשיקות ממי לך לליאורי לרונלה ועידודוולעצמי אזמזםאת ״ נו וומן נו כרי….