Posted from Sóller, Balearic Islands, Spain.
לתמיר – האח הגדול של הילדים שלי, ולכל האחים הבכורים באשר הם.
Dedicated to Tamir- the elder brother of my children
הגענו לסרדיניה, לאחר שיט שחציו הראשון תענוג והשני גיהנום (במיוחד לחולי- ים אדוקים אובססיביים ומתמידים כמוני;-) גלי צד בגובה שלושה מטרים מתנפצים על שרונה שלנו, מטלטלים אותה מצד לצד, נבנים ומתפתחים להם באיטיות, כמעט בשחצנות, והופכים בין רגע לקיר מים גדול וקרוב, המאיים להפוך לנו את הסירה. נשמתי עמוק, ספרתי עד 10 בלופים, ביצעתי מדיטציית נשימות (שיטה שאיזו פסיכולוגית שרלטנית לימדה אותי לפני שני עשורים לערך), עשיתי הכל! – רק כדי לא לצרוח (לא רוצה להפחיד את הילדים), ולבסוף החלטתי שעדיף לי לסבול למטה (בבטן הסירה) מבחילות איומות (בחוץ סובלים פחות ממחלת ים) מאשר לצפות במחזה האימים הזה של הגלים ושל הים, שעיני – חרף הניסיון- אינן מתרגלות לו. אז בסופו של דבר שרונה שלנו לא התהפכה מן הגלים, אבל אני והקיבה שלי הפוך התהפכנו. ארבע פעמים הקאתי, הקאות נדיבות כאלה, ארוכות, מאבנות, כאלה שאתה כבר הופך חסר מודעות למראה שלך ולא מבחין ברוק שנוזל לך מזווית הפה, והעיניים אדומות ונפוחות, וזיעה קרה עוטפת את הצוואר, הקאות כאלה נוראיות שגורמות לך לצעוק (לא בלב! ממש צועקת!) ״ עוד שנה למנאייק!!!״ (כלומר: לטיול הזה!). אבל בסוף ראינו אותה. את היבשה, את סרדיניה.
נכנסנו בשעריה של המרינה המתוקה והמיניונית של העיר Villasimius (פרבר של Kagliari בירת סרדיניה). מה אגיד לכם, רגליי ממש רעדו (מעוצמת מחלת הים שעברתי) כשהילכתי על הסיפון של שרונה, מכינה את החבלים על הקלמפות להיקשר, אבל עשינו זאת. נכנסנו ברוח די חזקה למרינה (25 קשר) אבל תוך 4 דקות היינו קשורים פיקס (אנחנו מתחילים להיות ממש טובים בזה, וזה לא קל בכלל לשני אנשים להיכנס עם סירה 54 fit כשאחד נוהג והשני חייב לעשות את כל הקשירות של החבלים הכבדים האלה, לתפוס באטרף מורינג – ליין לרוץ איתו קדימה, למשוך אותו). מיד לאחר העגינה התחברנו למים חשמל הפעלתי מזגן החשכתי את כל הסירה ונפלנו כולנו (כולל הגמדים) לשינה מתוקה, נעימה ונטולת טלטלות.
בשעות הערב יצאנו לטייל בעיר (villasimius), את הדרך לעיר מן המרינה עשינו על רכב טקסי המזכיר את הטוקטוק התאילנדי/ הודי רק קצת יותר מטופח. ב- villasimius אכלנו את הפיצה הטובה ביותר שאכלנו בכל איטליה, היא הייתה פשוט מדויקת, טריה ובעלת בצק דק שטעמו מושלם, לאחר מכן קנינו גלידות וטיילנו ברחובות הומי האדם, ושוקקי החיים (רגע אחד לפני תום הקיץ האיטלקי). בשלב מסוים של הערב, כאשר ליאור הצליח לבצע פעולת הסחה לרונה ועידו, הצלחתי להימלט מהם ולפלוש לחנות מדהימה של צעצועים, ועשיתי קניה מכובדת לרגל יום הולתה הקרב של רונה. היא תהיה בת ארבע בקרוב ומסיבת יום הולדת, מתנות, פרסים ומשימות הם ממש לא דברים שאנחנו מתכוונים לוותר עליהם רק בגלל שאנחנו על סירה (חוץ מזה, המצפון שלי עובד שעות נוספות, ואני ׳טוחנת׳ לליאור המסכן, כל היום: ״לא מספיק שניתקנו את הילדה מכל החברים שלה ולקחנו אותה לחיות על סירה, עכשיו גם יום הולדת יפה לא תהיה לה?!?!- אין מצב!! על גופתי!״)
אנו מבלים את היומיים הבאים בשילוב בין ניקיון יסודי של הסירה לבין בטן גב ושחיה בים התכלת של katapola, רצועת חוף מקסימה סמוכה לבירת סרדיניה ( מרחק שעתיים שיט מvillasimius). שני אירועים הרימו באופן משמעותי את מפלס מצב הרוח בסירה: האחד- תמיר, בנו של ליאור מגיע בעוד יומיים לביקור, והשני- יום הולדתה של רונה. אנו מפליגים לעיר Kagliari הנהדרת, בירת סרדיניה, ועוגנים במרינה הבוהקת חדשה ומדוגמת, השוכנת ממש בלב העיר. תמיר מגיע ביום שלמחרת ועלינו לערוך קניות ולסדר לכבודו מיטה, אנו מבקשים מרונה לתת לתמיר את מיטתה למשך זמן השהות שלו, והילדה הנפלאה והנדיבה שלנו מסכימה מיד, ומעבירה בחיוך את הספר, את כיבשי הכבשה שלה, את התמונה של הגנון אל המיטה הסמוכה לחדר ההורים, שם היא תלון משך כל הביקור של אחיה הגדול, תמירי, שישן במיטתה, בחדר ביחד עם עידודו.
אנו יוצאים לטיל בעיר, יום ראשון והחנויות סגורות, ואולי דווקא משום כך אנו זוכים למבט כה תמים וראשוני על העיר, נטול גירויים חיצוניים נעדר חלונות ראווה זוהרים, פשוט הסתובבנו בעיר הנפלאה הזו, ובמיוחד בחלקה העתיק, תיפסנו עם שתי העגלות אל התצפית על העיר. ברגע הזה יכולנו לחוש את ניחוח הסתיו, רוח נעימה ציננה את הזיעה מהעליה מעלה.
למעלה בבית הקפה השוכן במצפה, פגשנו זוג ישראלי מקסים, חקלאים (תפוחי אדמה) קיבוצניקים (׳הוא קיבוצניק במקור אני הגעתי אחריו׳) שיצאו לנפוש (׳פעם ראשונה שיוצאים לחו״ל בלי אף אחד מהילדים. הם גדלו, ואנחנו בודקים אם יש לנו על מה לדבר אחרי 30 שנה ביחד. עד עכשיו עובר יחסית בסדר׳) אחרי החודש המטורף הזה של צוק איתן (׳כן, קיבוץ מגן הוא בעוטף עזה׳) זוג נפלא, שכבר מדבר עם העיניים, נראים עייפים מאוד, אך הזיקוק בעיניים הוא כשל צעירים, היא רשמה לי את מספר הטלפון שלה אולי יום אחד אקח את עידו לסיור בקיבוץ, הוא אוהב טרקטורים (׳יש לנו המון טרקטורים׳), שוחחנו שעתיים על החיים, על הארץ, על המלחמה (׳היו לילות ששכבתי במיטה, מנסה להירדם, ואני שומעת את מה שחיל האוויר עושה שם בעזה והבטן שלי מתהפכת׳) וליאור ואני בפה פעור מצמא בולעים כל מילה שלהם, וכל רגע בתיאום מושלם אומרים: ״אוי ואבוי״, היא מבחינה בדאגתנו ומבקשת להמתיק לנו את הכאב ואומרת: ״אבל אנחנו בישראל גם חטפנו מכות חזקות מאוד, לא היו חיים בעוטף עזה, חטפנו מכה רצינית מאוד.״ הפרידה מהם הייתה חמה ומרגשת (ליאור לחץ יד, אני נישקתי). היה לשנינו נעים לפגוש את הישראלי היפה, הישראלי העמל, הציוני, הסוציאליסט, אוהב האדם, החושב על סבל האויב ולא רק על סבלו שלו, שמטייל בגבעות סרידיניה, לוגם אספרסו איטלקי והנה ישוב בעוד יומיים אל המטעים (כבר לא יודעת אם הם עובדים במטעים אנשים שכאלה, למדתי שבימים אלו גם החקלאות הפכה היי טק) ויכין תפוח אדמה מובחר ליצוא (׳כן, גם לשוויץ אנו מייצאים, את חנות ׳ Manor׳ את מכירה?’).
את המשך הסיבוב שלנו בעיר קשה לתאר במילים, הילדים נרדמו בעגלות ואנו טיילנו לנו, שנינו, חומקים ממוקדים מומלצים ומתעלמים ממונומנטים חשובים, לא עניין אותנו מה חשוב, עניין אותנו מה שמרגש אותנו, אז צעדנו רק שנינו בסמטאות הקסומות בעיר, חלפנו על פני האיש, המנסר מתכת בסדנת האמנים שלו כשברקע הפינק פלויד עם ה- dark side of the moon (אני הרחתי ריח של סיגריה אקזוטית או שחלמתי?), חלפנו על פני האישה שתלתה על מתקן ייבוש מחוץ לביתה בגדי תינוקות ושדיה הכבדים ארוזים בכותונת כחולה מסגירים כי היא ממש רגע לפני הנקה.
למחרת נסע ליאור לשדה התעופה להביא את תמיר. אני והילדים נשארנו בסירה וחיכינו לו, כעבור שעה הגיע, עם חיוך מאוזן לאוזן, ועם בגדים שכבר חצי שנה לא ראינו ( ג׳ינס וסוודר שניהם שחורים השם ירחם)שמתאימים לסתיו הגשום של בזל. הילדים צרחו מאושר וקפצו עליו וחיבקו. רונה ביקשה שישחק איתה, ויערוך לה בדיקות רפואיות מקיפות (כן, התחיל הגיל של משחק הרופא – חולה ורונה היצירתית מפתחת את המשחק, פיתחה את המשחק לענף רפואי חדש, ומאלצת את תמיר ׳המסכן׳ לשמש לה כרופא שיניים כי יש לה המון סתימות ובעיות של ממש בשלוש החניכיים;) עידו, ברוב התרגשותו אינו חודל מלהסתובב בסירה ולאסוף את כל החבלים שלו, הוא מגיש לתמיר את החבלים כמנחה ומטעים: ׳למד אותי פאלסטק׳. ההתרגשות בסירה לא תתואר, תמיר שולף מתנות לילדים (די וי די של מיקי מאוס, של פו הדוב, מיני מאוס צ׳יפ וצ׳פ המיתולוגיים- והכל כמובן בגרמנית (אלוף עולם!) וגם לנו (50 חבילות של קפסולות לנספרסו- איזה פינוק!) וגם לשרונה מתנה יפה (גרבים חדשים לפנדרים). שני הקטנים מרעיפים על אחיהם הגדול אהבה מבלי להתחשבן ומבלי לחשוש, פשוט לא חדלו מלהתרפק עליו ולאהוב אותו, את האח שלהם, האהוב הבכור: תמיר.
אבל יותר מכל היה זה ליאור, שמזג לעצמו כוס וויסקי, ישב בקוקפיט והביט לעבר השקיעה הקסומה ואמר לי: ״סוף סוף כל הילדים שלי איתי. אף אחד לא זז מכאן. כולם עכשיו איתי״.
התקלחנו ויצאנו לאכול ארוחה טובה במסעדה. שמענו מתמיר על חוויותיו מלימודי האנגלית שלו בעיר וואנקובר קנדה (עיר מקסימה, תושבים מסבירי פנים פתוחים ונפלאים) ועל מחשבותיו לקראת לימודיו בפקולטה היוקרתית ל- Business management באוניברסיטת sant galen שבשוויץ (‘ יותר מחמישים אחוזים ינשרו בתום השנה הראשונה’) אנו צועדים כולנו ברוחובות קגליארי המקסימים, ורונה מסרבת לעזוב את ידו של תמיר, היא לא מוותרת, היא קיבלה את אח שלה לעשרה ימים ואין לה שום כוונה שלא להיות איתו בכל רגע נתון. הוא מחייך ומושיט לה את ידו, הם צועדים להם, אח גדול ובתי בת הארבע, מביטה בו בהערצה, אוהבת אותו, והוא… משיב לה בעיניו אהבה רכה ויפה. הגענו לבית מלאכה קטן המייצר גלידה מופלאה, מכשירים, מיקסרים, מכונות, וגלידות בטעמים באמת מיוחדים, כמו שוקולד-צ׳ילי וג׳ינג׳ר או תפוז עם פקאן סיני. כולם אוכלים גלידה ונהנים.
בלילה, הילדים ישנים, ליאור ותמיר משחקים הרבה שח מט ( ליאור: ׳אתה משחק לא רע בכלל תמיר, עם מי אתה משחק בשוויץ?׳:-) וקצת שש בש. אני יושבת איתם בקוקפיט ומכינה הפתעות ליום ההולדת הקרב של רונה, מחליטים לנסוע מחר ל – porto pino.
למחרת בבוקר שותים קפה ( המבוגרים) ושוקו (הקטנים) ויוצאים לדרך. אנו מגיעים לרצועת חוף הסמוכה ל porto pino ומורידים עוגן. הים בצבע טורקיז ומסביב דיונות חול לבנות, ממש פודרה. על אף שהגענו מאוחר יחסית והגיעה העת לארוחת הערב, תמיר וליאור עולים על הדינגי ושטים אל החוף. ליאור מבסוט לשוט בדינגי ביחד עם תמיר והם שטים במהירות שיא והדינגי ממש מרחפת באוויר. הם הגיעו לחוף ונפעמו מן הדיונות הקסומות, והבחינו כי סביבם שלטים רבים, כאשר פגשו קבוצת איטלקים היורדת מאחת הדיונות, שאלו אותם ליאור ותמיר (השוויצרים המחונכים): ׳מה כתוב בשלטים?׳ אז ענו להם האיטלקים בחיוך: ׳ בכל השלטים מבקשים לא לעלות על הדיונות׳. לישראלים שכמונו דיונות חול לבנות שכאלה הן זיכרון מאובק מימי הצבא הרחוקים או מטיול ג׳יפים בחולות ראשון לציון, אך עבור האיטלקים מדובר באטרקציה של ממש, והם לא מעוניינים בשום אופן שכפות רגלי המטיילים יפגעו בהרמוניה הפודרתית שיוצרת הרוח על הדיונות.
כמעט ארבעה ימים נשארנו שם, קפצנו לים מהיאכטה, רונה ואני הכנו לתמיר טירמיסו (על בסיס נס קפה וקלואה,רבותיי, ולא על בסיס אספרסו, שהאיטלקים לא יצלבו אותי אבל זה הסוד לטירמיסו מושלם), תמיר שיחק עם הילדים, תמיר ואני צחקנו על ליאור שצעק עלינו כל הזמן, צילמנו מלא עם מצלמת הgo pro, הכנו שניצלים וטחינה וסלט קצוץ, וצחקנו וסיפרנו סיפורים, והיה לנו כייף. ממש כייף.
באחד הערבים יצאנו עם הדינגי לאכול בפיצריה. הילדים הכירו מיד שני ילדים שאכלו אף הם עם הוריהם ושיחקו עמם בכדור, הם נעלמו לנו למלא זמן, ואני חשבתי לי כמה גדלו שניהם, הנה אני מצליחה לשתות בהנאה כוס יין לבן שלמה, ללא הפרעה, ובעלי מבושם אף הוא ממהר למלא לי שוב את הכוס הריקה. וגם תמיר שותה איתנו כוס יין ואנו נהנים האחד מחברתו של השני ואנו מספרים לו ארוכות על המלחמה שהייתה עכשיו בישראל, על החמאס, על פלסתינאים, על האו׳ם.
בשלב מסוים נתגלעה מחלוקת בין רונה ועידו לבין חבריהם האיטלקים למשחק, והעניין הגיע לטונים גבוהים. הדהים אותנו כיצד- באינסטינקט של ממש- רצו שניהם אל תמיר וסיפרו לו שהילד הגדול רוצה לקחת להם את הצעצוע ולא מחזיר. הם לא פנו אלי אף לא לליאור, אלא אל תמיר האח הגדול שלהם, ולרגע חשבתי כמה נהדר להיות האח הקטן, זכרתי כמה קינאתי עת הייתי ילדה בחברותיי האלו עם האחים הגדולים, ששמרו עליהן גם בשכונה וגם בבית הספר, וחשבתי כיצד הבכור תמיד צריך לשמור על עצמו, להכין בעצמו, ללמוד בעצמו וליזום בעצמו. אין לו לאח הבכור אח גדול ממנו, שיעניק לו במתנה את הסקייטבורד שלו, או את מחברת המתמטיקה שלו, או סתם יתן לו את מספר הטלפון של המורה שלו לגיטרה או שפשוט יבנה לו עפיפון ואפילו מספיק שרק יפעיל לו את הוידאו או שיוריד עבורו את מגש הקרמבואים שמעל המקרר. אין לאח הבכור את כל אלה, וכך הייתי אני הבכורה, על שום כך התגנבה לליבי שמחה כשהבטתי ברונה ועידו הקטנים עומדים כה גאים לצד אחיהם הגדול, והם יודעים כי גם אם הוא רוצה וגם אם לאו ישמור הוא עליהם מכל משמר, זה כמו ונכפה עליו בידי הטבע, כי שני אלה הקטנים, שנצמדו אליו כך הם דם מדמו.
שבנו לסירה, השכבנו את הקטנים, והתחלנו מקשטים אותה לכבוד יום הולדתה של רונה בבלונים ובדגלים. בבוקר רונה התעררה לסירה מקושטת, וכן למשחק חפש את המטמון. בכל מקום המתינה לה ברכה ממישהו אחר עם רמז להיכן נמצאת המתנה ממנו.
גם עידו קיבל מתנות נפלאות ( חכה אמיתית לגוג דגיםוגם פנס מקצועי) ורונה הייתה ממש מאושרת, קיבלה מתנות מקסימות, מילה ויעלי שלחו לה וואטס אפ עם שיר יום הולדת לכבודה ודניס הגננת גם כן שלחה לה וידאו, וגם בסירה היה שמח במיוחד ומלא באהבה ובעיקר כשהגיעה רונה למתנה האחרונה וגילתה את המתנה של אבא ואמא.
ביום שלמחרת עזבנו את איטליה ויצאנו לעבר האי מנורקה שבספרד 200 מייל של שיט לפנינו. כעבור 10 שעות שיט הורדנו את הדגל האיטלקי ( שהיה טרוט וקרוע מרוחות חזקות מאוד) והחלפנו אותו בדגל הספרדי. אני קיבלתי את המשמרת הראשונה 20:00-24:00 ולמרות שזו המשמרת הקלה ביותר זה גמר אותי. שטנו 200 מייל עד מנורקה במהירות ממוצעת של 7 קשר. היו רגעי שיט מדהימים ומהירים מאוד, אבל ביום שלמחרת הים היה גבוה ואז רונה עידו ואני הקאנו. תמיר הרגיש גם כן רע (והרגשתי קצת ניצחון כי סוף סוף לא רק אני זו שמרגישה רע) ולבסוף הגענו לעיר majon (מבטאים: מאון) שבמיורקה ונקשרנו במרכז העיר ב- club nautica .היינו תשושים וחלשים מהשיט, בעיקר ליאורי שכמעט והשיט את הסירה לבד כל השיט ובעצם רוב הלילה. אכלנו במסעדה השוכנת מול הסירה וחזרנו כולנו לישון.
ביום שלמחרת שכרנו רכב אחר הצהרים ונסענו לטייל ולאכול ארוחת ערב בעיר מקסימה ושמה Ciutadella de Menorca, הגענו בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ובדיוק בשעות אלה מתעוררים הספרדים (אוייש ספרדים יקרים… החובות !… החובות שלכם בגוש היורו,,, החובות,,, איך תשלמו אם אתם ישנים?) מן הסיאסטה הארוכה שכפו עליהם אבותיהם במסורת עתיקת יומין. הסתובבנו בין החנויות, תמיר וליאור נכנסו למעדנייה שבה מכרו מאפה ספרדי מסורתי (מתוק!), שהיה לארוחת הבוקר שלנו ביום שלמחרת, ראינו חנות ששמה ׳Ido’, והילדים השתוללו בכיכר העיר לצד הקאתדרלה המפורסמת.
ירדנו עד לנמל הקסום בו עגנו, למרבה ההפתעה, בצפיפות יאכטות די גדולות, כך שעל אף החזות הצפופה של הנמל, כשל מעגן סירות דייגים קטנות, מדובר היה במרינה לכל דבר ( עם תנאי חניה קשים, יש לומר) אכלנו חמשתנו ארוחת ערב באחת המסעדות שבנמל והשוכנות כל אחת במרחק כחצי מטר מן היאכטות העוגנות, וכבר ידענו כי בהמשך הטיול במנורקה נחזור אנו שוב לעיר המקסימה הזו.
ביום שלמחרת נסענו עם האוטו ששכרנו לחוף ים מקסים, שם בילינו עד שעות אחר הצהריים, עננה שחורה וכבדה השתלטה כבר על כולנו, עננת הפרידה,
מחר בבוקר יעזוב אותנו תמיר ויסע לשוויץ הקרה . ליאור ואני שוחחנו עם הילדים והם פשוט החלו לבכות בכל פעם שהזכרנו את זה. כשחזרנו מחוף הים עצרנו בסופרמקט ענק marcadona והתרגשנו לקנות בספרד, גם בגלל המבחר העצום (לעומת איטליה ויוון הסגפניות בסופרמקטים) אבל האמת?… התענגנו על המחירים השפויים והזולים אחרי איטליה ויוון היקרות בטירוף (ואנחנו אנשים שחיים בשוויץ וזה עדין היה לנו ממש יקר!). חזרנו לסירה, השכבנו את הילדים לישון ורונה החלה לבכות משום שהיא לא רוצה שתמיר יסע. תמיר הגיע אליה למיטה, הביט בה ברוך ווהבטיח לבוא שוב וגם הבטיח לדבר אתה בסקייפ. בשעות הערב המאוחרות הלכו תמיר וליאור לקזינו, הסמוך למרינה, וכששבו לסירה מבוישים הבנתי אמרתי להם: לא נורא, הבית תמיד מנצח;)
ארוחת הבוקר ביום שלמחרת, יום חמישי בשבוע, הייתה שקטה ומלאת מועקה ועצב (אצל כולנו ללא יוצא מן הכלל), בשעה תשע יצאו ליאור תמיר ועידו (שהתעקש להיצטרף) לשדה התעופה של מנורקה. נשיקות. חיבוקים. דמעות (רונה ואני). והנה הוא נסע, בחזרה לשוויץ, אל המדינה שבה ארוזים כל חיינו בקרטונים ושם נמצא כרגע ביתנו. הוא טס אל עבר התחלה חדשה כסטודנט באוניברסיטה. גם אני, כשהייתי בת 20, עליתי על מטוס ונסעתי ללמוד באוניברסיטה, כמה צעירה הייתי, כמה צעיר הוא. בהצלחה תמירי! תעשה כמיטב יכולתך! אוהבים אותך! מחכים לך עם שרונה בקאריבים. תבוא!!
את חוויותינו מן האי איביזה יכולתי לפרוש על פני לא פחות משלושה פוסטים שונים. האי איביזה, שמשום מה איזכור שמו אוטומאטית העלה אצלי (ובטח גם אצל רבים מכם) קונוטאציות של מסיבות טכנו-האוס, סמי הזייה ובלונדיניות בריטיות בנות 20 עם צלקות אקנה טריות על הפרצוף מקיאות לעיני כל באמצע חוף קסום. ובכן, רבותיי, התבדיתי. האי איביזה הוא הרבה יותר מזה! ואיך לא יהיה כאשר מדובר בנקודת המפגש של כל ההיפים וההיפיות האירופיים במהלך כל שנות השבעים. התמזל מזלינו לעגון עם שרונה במפרץ Cala Binirras, שבו התקיים פסטיבל תופים שהותיר את ארבעתנו עם פה פעור. מדובר בסשן תופים איכותי ביותר (ואנחנו לא בדיוק מאנשי התופים, ובכל זאת מוסיקה טובה וקצב איכותי אנחנו כן יודעים להעריך) שנמשך 30 שעות רצופות. הכל החל בתחילת שנות התשעים, עת התקבצה קבוצת מתופפים ותפפה שעות על גבי שעות כמחאה נגד המלחמה בעיראק, ומאז המשיכה וממשיכה המסורת. פעם בשנה סשן תופים משעות אחר הצהרים המוקדמות עד לזריחה. הבטנו בכמות האנשים היפים שהגיעו לפסטיבל, שרועים על החוף, מסתובבים עם וסט זעיר לגופם, נשים צעירות בתחתון זעיר ומגפי בוקרים. אי אפשר היה להוריד את העיניים מן הנשים (מצעירות ועד זקנות!) כולן היו רעננות ומאוד יפות. מה היה שם? קסם? רובן שזופות, ושדיהן חשופים ויפים כל כך, מי שכבר היה לבוש הרי שעשה זאת בלבוש זרוק ומנימליסטי אך איכותי ונקי. שתינו שם המון בירות, הירחתי את הריח הזה, של הסיגריות האקזוטיות מסביבנו, הבטנו בקוקטית שמתאמצת להחזיק חישוק על מותניה, והבטנו באחר שנושף אל הדי ג׳ורידו, היה פשוט מופלא. חלום. לא מאמינה שראיתי את זה לא מאמינה שזה קיים למרות שיש לי תמונות וראיות חותכות לקיומו של היום המדהים הזה, איכשהו מרגיש לי שזה היה חלום קסום.
צעדנו כך שעתיים, והיה לנו קסום בעצם כמו ׳מסע לוקיישנים׳ לסרט איטלקי. כל סימטה בה עברנו הרגשנו שראינו בסרט של פליני, כל כיכר הייתה מוכרת לנו מסרטיו הנפלאים של טורנאטורה, כל מרפסת הזכירה לנו את סרטיהם של מיכלאנג׳לו אנטוניוני ו- ברטולוצ׳י.טיילנו והרגשנו שנינו שהתמזל מזלנו לטייל כך ושאנחנו באמת חיים בסרט:) בשעות הערב יצאנו לסעוד באחת מן המסעדות המדהימות שבעיר הזו (באמת שכל אחת נפלאה מקודמתה) ונהנינו מצדפות ביין לבן (אני) ומטורטאליני במילוי ריקוטה ופיטריות כמהין (ליאור) וכמובן, איך לא, יין איטלקי. אוכלים עם הידיים מריחים שוב עם בוא ערב את בוא הסתיו, בעיקר עם הרוח הצפונית שהגיעה לביקור. 
למחרת יצאנו לטייל בעיר המקסימה הזו וביזבזנו די הרבה זמן על התארגנות על טלפון ספרדי ( בכל מדינה אנו קונים חבילת שיחות ואינטרנט לאותה מדינה), תמיר הסתובב קצת בין החנויות וגם אני ופגשנו לצהרים, היה לכולנו כייף מאוד ומצחיק. 
