Sailing on Sharona

Posted from Palermo, Sicily, Italy.

English translation

לפני הכל כדאי להודיע שהפעם אני  (ליאור) הוא הכותב. כמובן שזה בלתי אפשרי עבורי להתקרב לרמת הכתיבה של שרון, אז מראש אני מודיע: עמכם הסליחה 🙂 .  אך בכל זאת כמה מילים מהקפטן?..:) קשה מאוד לכתוב בלוג בתקופה שכזאת. אנחנו כל הזמן ״צמודים״ לחדשות, קוראים ובולעים כל פיסת מידע. חושבים כל הזמן על המשפחה, על החברים ועל כל העם. נקרע ליבנו מדברי הבלע והשנאה שאנו פוגשים בפייסבוק או בתגובות לכתבות באינטרנט. אבל בכל זאת, אולי ממש מעט מעט של אסקפיזם, ניקח אתכם איתנו קצת לטייל עם הסירה ואולי בכך נרגיש שתרמנו משהו, שסייענו לכם קצת ולו אם גרמנו לכם קצת לחייך. אז אני אתחיל עם קצת תמונות מהתקופה האחרונה

הנה עידו שמתאמן על קשרים והוא ממש קרוב לבצע קשר מוט

חלות ליום שישי עם אבא

בתום שיט קופצים עם אמא לשחות בעגינה. הדינגי קשורה לסירה

ארוחת ערב שנמשכת ונמשכת ונמשכת ונמשכת,,,,,,,,

רונה בונה את המגדלור הגבוה בתבל

בוקר טוב לרונה

לילה טוב עידודו (על דלת המיטב תמונות של מילה ואלי החברות הטובות) בוקר

שרון ברכבת התיירים בקורפו ( אל תצחקו!;-/ זה גדול;)

הנה אי מקבוצת האיוניים ביוון. זהו הכפר המקסים Kioni באי Ithaka

שרון ואני נחים לרגע קט. רגלים נפוחות מצעידה בבריכת דגי הפדיקורב ב-Lefkada

שיעורי נהיגה ראשונים (רונה למדה להבדיל בין ימין לשמאל)  תמונות מהאי המדהים Corfu

אז ככה… סגרנו שלושה וחצי חודשים של חיים ו(חוסר) שיגרה על הבית המתנדנד שלנו. אז מאחר ואני לא מרבה לכתוב אנצל את הבמה כדי לפרט מעט נתונים ומספרים למעוניינים: בשלושת החודשים שטנו כ 1400 מייל (כ 2700קילומטר). כשליש מרחק עשינו עם מפרשים ושני שליש עם המפרש הראשי שקוראים לו: מנוע. עברנו מטורקיה ליוון בים האגאי, משם דרך המפרץ הסרוני (אתונה) מפרץ קורינט, מפרץ פטרה לים האיוני. באיים של הים האיוני נהננו מאוד. המזג אוויר היה הרבה יותר טוב. ביקרנו ב Ithaki, Kastos, Kalamos, Meganisi, Lefkas, Paxos, Corfu, ונפרדנו מיוון ב Othonoi.   … משם עברנו לאיטליה בקפיצות ארוכות עד למסינה שבסיציליה. במסינה נחנו מעט במרינה ויצאנו לטייל בסיציליה עם רכב ששכרנו,לאחר מכן יוצאים אל עבר האיים האייולים מצפון לסיציליה ואז מתוכנן לחצות לסרדיניה.



כאשר קנינו את הסירה אמר לנו המוכר: לשוט בעולם זה בעצם לתקן את הסירה שלך במקומות יפים. אני חושב הרבה על המשפט הזה ועל כמה שהוא נכון. זה התחיל עם חווית תיקונים מאוד לא נעימה בטורקיה של כמה שבועות. בהמשך היינו צריכים לתקן שוב את מתפיל המים ש״תוקן״ בטורקיה, להחליף את משאבת הקירור של המקררים, לישר את העוגן שהתעקם מעגינה בסלעים, לתקן את הדינגי, והרשימה עוד ארוכה (יש לנו באמת רשימה ארוכה של דברים לתקן), ולא משנה כמה תעבוד- הרשימה תישאר כזו: ארוכה.

הנה למשל תיקון בלתי צפוי: רוח בעוצמה גבוהה משכה את הסירה, ומאחר והיה תקוע בתוך סלע התעקם העוגן לחלוטין. באי קורפו מצאנו בעל מקצוע אדיר שתיקן לנו את העוגן בעבור מחיר סביר ביותר.

מדי פעם אני מנסה את מזלי בדיג. יש לי סיפור ארוך עם דיג. אני חולה על זה, אבל המזל לא הכי האיר לי פנים עד לאותו יום… שעליו אספר עכשיו. יש לנו פורפרה שמחוברת לסירה וכשאנו שטים אני מוריד כחמישים מטר חוט דיג עם דג מדומה. לא הצליח לנו. מספרים שהים התיכון לא מלא בדגה.  אבל בשיט מיוון לעבר איטליה האיר לנו המזל וסוף סוף -כשכולם ישנו- שמעתי את הצליל שאני כל כך אוהב: ׳טררררר טרררררר טררררר׳. וואו דג!! המלחמה איתו היתה קשה. 10 קילו של טונה נלחמת. היה קשה להוציא אותו מהמים לבד. אבל לבסוף הוא נחת על הסיפון בעל כורחו. לאחר הניקוי (גם של הסיפון) העברתי את הטונה לפריזר שלנו. אז כרגע יש לנו לא רק בשר, אלא גם טונה חמודה שחולקה למנות של פילה. טעים טעים טעים!!

אני גם רוצה לשתף אתכם בכמה חוויות לא הכי שגרתיות שארעו לנו:
לדוגמא: כאשר יצאנו ממפרץ פטרה אל עבר הים האיוני החלטנו לשוט למפרץ ושמו: Pera Pighadi באי Ithaka ולהשאר שם כיומיים. ידענו שתהיה רוח מערבית יחסית חזקה והמפרץ הזה מוגן באופן מושלם מהרוח הזאת. הגענו,  ובאמת נהננו מאוד מהחוף, מהמים הצלולים ומהטבע הפראי. בלילה הראשון היו באמת רוחות מערביות. המפרץ הגן עלינו באופן מושלם אך הרוחות היו יחסית חזקות. בלילה השני עגנה לידינו יאכטה ועליה משפחה נחמדה מקרואטיה, היא עגנה כ -30 מטר מאיתנו. בערך בשעה 10 בלילה כשעדיין נושבות רוחות ערות שרון ואני יושבים בקוקפיט ומקשקשים לנו. פתאום אני שם לב שהסירה לידינו מתחילה לשוט לה. אף אחד לא נמצא אצלה בחוץ. חושך מוחלט בסירה, והיא שטה. מתרחקת. בחוץ והיא מתרחקת ומתרחקת. למזלה כיוון השיט היה אל עבר הים ולא אל הסלעים שהיו מרחק 50 מטרים ממנה. היה חושך מוחלט והמשפחה הנחמדה לא שמה אפילו לב שהם כבר רחוק מאוד מהמקום שעגנו. אנחנו חושבים איך אפשר לעזור? לקחנו פנס גדול ואת צפצפת הערפל. צפצפנו חזק באמצע הלילה והארנו גם עם הפנס לעבר הסירה. בשלב מסוים, אולי כשהסירה כבר הייתה 300 מטר רחוקה מאיתנו, שמנו לב שמישהו מחזיר לנו הבהוב של פנס מהסירה. הכל טבע וחושך מוחלט ואנחנו עוזרים להם לעגון ומראים להם את הים בעזרת פנסים ענקיים. הסקיפר לא הפסיק להודות לנו, הם זרקו עוגן שוב. ייעצתי להם הפעם לזרוק קצת יותר שרשרת… בבוקר הם סיפרו לנו שהם באמת כמעט ישנו ולא שמו לב בכלל שהם שטים להם בעל כורחם עד שהבת ראתה את הפנס שלנו ושמעו את צפצפת הערפל.

וגם: ״אורחים חדשים הגיעו״:)

לפני כמה ימים זרקנו עוגן בכפר שנמצא באי Lipari (הגדול מבין האיים האיוליים הצפוניים לסיציליה). כל האיים באיזור הם הרי געש חלקם פעילים. היות והאיים רובם הרים תלולים, קשה לפעמים למצוא מים לא עמוקים כדי לעגון. לאחר חיפושים וסיבובים זרקנו לבסוף את העוגן בעומק של 20 מטר עם 60 מטר שרשרת. הלכנו לישון כשעוד כחמש יכטות עוגנות לידנו. בבוקר בשעה תשע אני כולי עוד ישן ומציץ דרך חלון השירותים החוצה ומה אני רואה?-  כל סירת מנוע קטנה שכתוב עליה ״pilot” כחמש מטר ממני. חשבתי לעצמי, מה עשינו לא בסדר? זאת משטרת החופים? לאחר כמה שניות של התעוררות הסתכלתי קצת שמאלה ולא האמנתי למה שני רואה. שררררון ! קראתי, יש לנו פה עיר 50 מטר מלפנינו. לא להאמין אבל אנית נוסעים ענקית עוגנת כמה כמה מטרים לפנינו וזה נראה ממש לא נחמד. האיש הנחמד על ה ״pilot” ביקש/הציע לי למצוא מקום עגינה אחר. הוא יעזור לי… העברנו לפחות שעתיים וארבע נסיונות עד שמצאנו מקום חדש. כך זה גם בים. הגדולים והחזקים תמיד לוקחים את זכות הקדימה…

דייג ב Messina strait
המעבר בין סיציליה ליבשת של איטליה ידוע בזרמים החזקים וברוחות הצפוניות הערות שבו. בחודשי הקיץ עוברים באיזור הזה הרבה דגי חרב וטונה גדולים. הדייגים משתמשים באיזור זה בשיטת דייג מאוד ייחודית ועתיקה כדי לתפוס את דגי החרב הגדולים. הם בנו סירות דייג עם תורן גבוה. שם למעלה יושבים עד שלושה אנשים ומחפשים עם משקפות את דגי החרב הישנים. שרון טוענת כל הזמן: ״חבורת משועממים״ ואני דווקא נפעם משיטת הדיג הזו. כשהם רואים דג, הם מכוונים את הסירה ומתקרבים לאט לאט. דייג אחר יוצא דרך הגשר הארוך אל מחוץ לסירת הדייג ותופס את הזג בעזרת זריקת צלצל גדול. פשוט מדהים לראות איך הסירות האלה מסתובבות ותופסות דגים בשיטה ייחודית רק לאיזור הזה.

viva Italia, עוברים לאיטליה

כששכרנו רכב בסיציליה עברנו ליד הר הגעש : האתנה . עלינו עד למעלה, וזו היתה חוויה מדהימה.

שרון עוד תספר יותר בפוסט הבא, אבל באי Vulkano שהוא אחד מן האיים האיוליים גילינו חופים עם חול פודרה חלק חלק ושחור כפחם. זה היה ממש מוזר בהתחלה.

תיפוס ( אני לבדי)  על הר הגעש באי Vulkano

בשעות הבוקר המוקדמות, בעודנו יושבים לארוחת בוקר בקוקפיט הגיעו דייגים איטלקים לסיור בין הסירות העוגנות ומכרו מן השלל, רכשתי לנו ארבעה דגים ובאותו ערב אםינו אותם בתנור עם שמן זית ושום.

מן המראות שחולפים על פניך בדרך לעגון באי  Lipari

לא היה לנו קל. הרוחות היו חזקות והכיוון התחלף בכל כמה שעות מה שהצריך החלפת מקום עגינה בבוקר , בערב ואפילו פעם אחת באמצע הלילה.

הגענו גם לאי Stromboli. שם עלינו עם מונית חשמלית לגובה של 400 מטר עד למסעדה שצופה על התפרצות הר הגעש ששמו כשם האי (סטרומבולי) עידו כל הזמן שאל ״ההר מתפוצץ?״ מכנים את ההר הזה המגדלור העתיק ביותר, והוא באמת מיוחד כל כך מכיוון שהוא כל הזמן פולט ומתפרץ במינונים רגועים יחסית. חווייה מדהימה הייתה לצפות בזה. בדרכנו למעלה חלפנו על פני פיאצה קסומה עם תצפית אל עבר המקום בו עגנו.

בדרך פגשנו גם פיראטים 🙂 ועידו הכין את כלי הלחימה.

הפוסט יצא לי מבולבל וארוך אבל לפחות ׳מיקמתי׳ אתכם במקום בו אנו נמצאים: איטליה, ושרון בטח תכתוב שוב בקרוב (אני מקווה) משום שהמצב בארץ הוציא ממנה כל חדווה לכתוב. שמרו על עצמכם ואל תשכחו יש לנו ארץ נהדרת.

Posted from Kerkira, Peloponnisos Dytiki Ellada ke Ionio, Greece.

English translation

מוקדש באהבה לחלי ויוסי, הורים, סבא וסבתא מדהימים ושייטים מצטיינים.
מוקדש גם לקארין אבן חיים, חברתנו הטובה והנפלאה, ילדת יום ההולדת. את כל הזמן בליבנו. מזל טוב!

וביום חמישי (12.6) בבוקר התעוררתי מוקדם מן הרגיל. הכנתי לעצמי כוס קפה, יצאתי אל הקוקפיט והבטתי שבעת רצון בסירה הנוצצת מניקיון. כמה רגעים לאחר מכן הרגשתי ליטוף בעורפי, זה היה ליאור שהצטרף אלי ושאל (או שפשוט קבע),מתרגשת?, מאוד מאוד, עניתי לו ויצאתי לבדי אל הרציף. יאללה שיבואו כבר, דיברתי לעצמי בקול, והבטתי אל עבר שער הברזל, תובעת במבטי הנוקב מן המונית של הוריי להזדרז ולהגיע כבר. סבלנותי פקעה מזמן, ואני בלתי נסבלת לסביבה, טוב… מי יכול להאשים אותי? אבא ואמא שלי בדרך, נמצאים מרחק לגימת אוזו מאיתנו!! אנו חיים כבר כמעט חודשיים לבדנו בסירה, מנותקים מהכל, והנה פתאום ״דיירים חדשים״ מגיעים לסירה, כן, כן, ממש כמו בבית האח הגדול.

וממש כמו דיירי ״הבית״ גם אנו מתנהלים בתוך ריתמוס שיצרנו בעצמנו, מתקוטטים ומתפייסים, צוחקים ובוכים, נשכבים לנו בשעה מסוימת בפינה אחת ומאוד מסוימת, אוכלים את ארוחת הבוקר בשולחן ההוא, אך לכבוד ארוחת הערב נתיישב סביב לשולחן הזה, הטלויזיה תידלק בשעה ההיא, ואת הסירה מתנפחת של עידו (״זה הדינגי שלי ושל רונה״) נמלא במי מלח דווקא כעת כי השמש מסוכנת אחר כך, ומכבסים ומבשלים ומתקנים, וחיינו רצופים במיני פעולות פשוטות לעיתים סיזיפיות, שזר לא יתן עליהן את הדעת כלל, ואילו עבורינו הן מהות היום-יום, והנה מגיעים להם דיירים נוספים אל תוך הבית, אופס,,, סליחה… אל הסירה ( נכנסתי חזק לאח הגדול, מה?) והם לא אחרים מאשר ההורים שלי, וההתרגשות היא בשיאה. אני מחייגת את המספר הסלולרי שלהם, אבא שלי עונה, אנחנו ממש קרובים אליכם, הוא אומר בקולו השמח, והלב שלי דופק, והגעגועים מציפים את ליבי, חונקים את גרוני והדמעות זולגות בלי שום סיבה, אולי זה הגעגוע אולי העייפות, ואני צועדת אל עבר שער הברזל של הרציף, והמונית מגיעה, והנה יוצאים שניהם ממנה מחוייכים ויפים ואנחנו מתחבקים שלושתינו. וצועדים מחובקים על הרציף, ונעצרים ליד שרונה. רונה ועידו מסתערים על סבא וסבתא האהובים וכן… גם על המתנות המקסימות. ואיך אומר השיר,,, ?….. love is in the air

מסלול חיי ובחירות שעשיתי אילצו את הוריי, לא אחת, לארוז מזוודות ולטוס כדי לבקר אותי, (לימודים באנגליה, מגורים בשוויץ, וכעת חיי בסירה), אך המפגש הזה גרם לי לפרצי צחוק בלתי נשלטים. זה היה כה מצחיק לראות את הוריי עולים על כבש הסירה, חולצים נעליים, ומתכופפים פנימה אל תוך הסירה בולעים בעיניהם כל פריט וכל מתקן, שהיו להם כה זרים. ערכנו להם סיור בסירה, ״וזה החדר שלכם״, אמרתי בקול רם כמי שמדגישה את הכבוד הגדול שחלקנו להם כאשר הענקנו להם את הסוויטה שלנו:)

הסברנו להם את ׳העשה ואל תעשה׳ של הסירה (״ובשום אופן אסור לזרוק נייר טואלט אל תוך השירותים, הכל זורקים לפח!״), מדדנו להם את חליפות ההצלה שלהם (״אני לא צריך למדוד״ מרד אבא שלי, אבל בסוף שכנעתי, והוא בחיוך מדד. התאים לו בול), שאלו היכן המקרר, מיד פתחנו (״יוסי!!! תראה זה כמו בקיוסקים של הילדות שלנו״ קראה אמי בהתרגשות), ויצאנו להסתובב בפיראוס.

המרינה של פיראוס היא בהחלט משהו שלא פוגשים בכל יום, והאוניות והיאכטות העוגנות בה הן עניין שראוי להקדיש לו בלוג שלם. העיר עצמה עמוסה לעייפה בחנויות יפות, בתי אופנה, בתי קפה, מבשלות בירה, מסעדות יוקרה או כאלה למזון מהיר וכן בטברנות מזמינות, אבל הזיכרון העוצמתי ביותר שהותירו בי העיר ותושביה דווקא קשור בתרבות הנהיגה שלהם. המכוניות חלפו על פני במהירות לא הגיונית לכביש עירוני, אף כלי רכב לא אפשר לי ולשני ילדיי לחצות את הכביש. עמדתי על מעבר החציה והמתנתי בסבלנות דקות ארוכות, ממתינה למכונית שתגאל אותי מן ההמתנה עם הקטנים, אך לאל. המוניות האיצו כשראו אותי, האוטובוסים העצומים חלפו על פני בבוז ובדהרה והמשאיות לחצו על דוושת הגז דווקא בהגיעם אל מעבר החציה. אף אחד לא עצר ולא נתן לי לעבור. הבטתי אל תוך כלי הרכב, ביקשתי ללכוד את עיני יושביי המכוניות אך לשווא, חיפשתי מבט של אישה, נהגת שהיא אמא, חיכיתי שתבחין במצוקתי ותעצור לי, אבל גם הנשים דהרו מעל פני בגסות ובאלימות. כמויות של מכוניות ואף אחת לא עוצרת אף אחת לא מאטה. התושבים כועסים, זועמים על ממשלתם ועל מצבם. הם פגועים והדבר ניכר בנהיגתם הפרועה והאלימה, ובאדישותם למצוקתה של אישה עם שני פעוטות, המנופפת להם בחמסין הבלתי נסבל, ומבקשת שיאפשרו לה לעבור את הכביש.

בערב סעדנו כולנו בטברנה, השוכנת ממש על המים של הנמל, הסמוך למרינה, ושמה: ״ארבעה אחים״(לציין four brothers לנהג המונית זה מספיק). מקומיים המליצו לנו על המסעדה, ובאמת שלא סעדו בה תיירים מלבדנו. הקלמרי בטיגון עמוק היו מושלמים ובשרניים, השרימפסים מתוקים ונפלאים, הסרדינים עשויים על הגריל בטעם מושלם ומעט מפוחם שרק הוסיף להם ארומה של אש ואדמה, ועוגת אגוזים מתוקה ומושלמת (קינוח יווני מסורתי, שאת שמו שכחנו) הייתה סיום מדהים לארוחת פתיחה מפנקת. שוחחנו על החיים והתעדכנו אחד עם השני במה שעבר עלינו עד כה. ההורים סיפרו לי על האחיינים המתוקים שלי נויה וזיו, ורונה בלעה כל מילה כאשר סיפרו לה על זיו ועל הצלחתו בבית הספר ועל נויה הקטנה,שחגגה זה עתה יום הולדת 3 (הקטנים האלה הם שעון החול שלנו- איך שהזמן עף) החשבון ששילמנו היה רחוק מאוד מלהיות זול, אבל כולנו סיכמנו: אחת מסעודות הדגים הטובות שאכלנו.

כעבור יומיים שיחררנו חבלים ומורינג ונפרדנו מן המרינה ומפיראוס. כיוונו את המצפן אל עבר עיירה ושמה אגינה (Aigina). הדהימו אותנו הוריי מן המהירות בה נכנסו לחוויית השיט, מן ההירתמות לעזור מן ההנאה שבללגום בירה על הספסל שבירכתיי הסירה תוך כדי שיט, מן החיסכון במים, מן ההצעה לסייע בכל הזדמנות (אנשי ים אמיתיים). אמי חשה במעט בחילה, וההקלה באה לה בעזרתו האדיבה של תפוח ירוק וחמוץ מאוד. זה מאוד עוזר אז תזכרו לפעם הבאה שאתם עולים על סירה ואתם קצת רגישים- תפוח גדול ירוק וחמוץ בתיק;)

הגענו ל- Aigina,עיירה מתוקה, שהזכירה לי במעט את נהריה הייקית של ילדותי, אולי בגלל כרכרות הסוסים המתוקות (כאב לנו על הסוסים וליאור לא הסכים שנרכב עליהם) אולי בגלל הגלידריות ובתי הקפה הקטנים, השוכנים בצמוד לנמל, אבל אם נעסוק רגע בשיט ובסירות חשוב להבהיר שאנחנו לא נמליץ לבעלי סירות לעגון בנמל של Aigina, אלא אם כן אין לכם כוונה לעזוב את הסירה, ותמיד יהיה מי שישהה על הסירה וישמור עליה. למדנו שנמל Aigina הוא אינו אלא ״סלט עוגנים״. כמעט כל סירה שעוזבת ומרימה עוגן, משחררת, על הדרך, ארבעה עוגנים של שכנותיה. הנה אנו שעזבנו את שרונה שלנו למשך שעתיים בלבד, נדהמנו כששבנו למצוא את שרונה כמעט מתנפצת אל הרציף (לא מתאים נזק שכזה בכלל), והיא עומדת לה כך ללא עוגן. למרבה המזל הרוח הייתה אחורית לסירה ולא קדמית.

ב- Aigina ביקרנו בחוף ים מדהים, (עליו המליץ לנו מלצר שהכרנו בפיראוס שהוא יליד Aigina),המזכיר מאוד את חופי אילת של שנות השמונים, ובפרט את זה של רפי נלסון. המלצר, כך הסתבר, הוא החבר הטוב של בעל המקום, קלוד. אז מצאנו את המקום בקלות ומהרנו לצנן את גופנו העייף מן המסע במי הים הקרים והצלולים, שתינו בירה קרה שהגיש לנו קלוד הצרפתי (במבטא צרפתי: איי ליב אין גריק אולרדי 25 יירס, איי מריי טו גריק וומן סו איי אם גריק, אה בון, מייבי אלסו אה ליטל ביט פרנץ׳) בעל המסעדה, אישתו של קלוד היא יווניה והבשלנית של המקום. אני טעמתי מתבשיליה (המוסקה אלוהית) וכל היתר אכלו שוב דגים מעולים.

בשעות הערב נהננו לנו אחד מחברתו של השני בקוקפיט,ושתינו לנו כוסית לחיים לסיום היום הנפלא, שלא ברור איך הגיע כה מהר לסיומו (בכל יום אמרתי להוריי שזה לא ברור איך קמים בבוקר ובפעם הבאה שמביטים בשעון השעה היא כבר שש בערב, ובפעם שלאחריה שתביטו בשעון תהיה השעה כבר עשר וחצי בלילה), כי החיים בטבע ובסירה מזמנים שפע של פעולות, פעילויות, ומטלות לבטים והפתעות שהופכים את הזמן לחסר משמעות וללא רלבנטי.

למחרת אנו שטים אל עבר תעלת קורינתוס- תעלה מרהיבה ביופיה וואורכה 6.3 ק״מ. תעלת קורינתוס היא בהחלט אטרקציה הנדסית/ תיירותית מרהיבה ביופיה, וגם מי שאינו שט יכול להינות מן המראה ולצפות בתעלה למעלה, משני הגשרים העצומים שנמתחו מעלה, בין שתי גדות התעלה (אנשים על הגשרים צפו במשט הקטנטן שלנו ונופפו לנו לשלום). שילמנו כ- 350 € כדי לעבור בתעלה! תעלה זו ידועה כהתעלה היקרה ביותר בעולם על פי חישוב למייל, אבל בכך חסכנו לעצמנו כ- 200 מייל במסע. מי התעלה צבעם טורקיז וירוק אזמרגד, וזאת בגלל אבן הגיר של קירותיה. בכל פעם נפתחת התעלה לכיוון אחד בלבד (רוחבה 25 מ׳), וכך המתנו כשעתיים עד לפתיחת הציר לכיוון שלנו, ו״זכינו״ להיות הסירה הראשונה בשיירה.

בתום חציית התעלה, שטנו והורדנו עוגן בסמוך לכפר קטן ושמו elyki, אמי סיפרה לנו, בעת שישבנו כולנו על הדינגי, שבילדותה הייתה זמרת יווניה מפורסמת ששמה היה אליקי, וזמזמה לנו את הנעימה של המוכר מבין שיריה, אמרתי לה, ״יפה מאוד״, ומיד אחר כך חשבתי לעצמי שאולי אזכה גם אני, יום אחד, לבלות בחופשה עם רונה ועידו וילדיהם, ואולי אספר להם גם אני, שפעם מזמן הייתה זמרת מפורסמת ושמה היה ביונסה או אולי ריהאנה, ואולי אזמזם להם גם אני איזה שיר אחד משיריהשל המולאטית, והם יאמרו לי בפיזור דעת ״יפה מאוד״ כפי שאמרתי אני לאמי, ומיד חיבקתי אותה, את אמא שלי.

בכפר הזה, אליקי, היו שתי מסעדות בלבד, הצמודות אחת לשניה, ושתיהן ריקות מאדם, בפתחו של בית ישבה אישה לבושה שחורים (אלמנה, חשבתי לעצמי) וחנות מכולת קטנה וחשוכה, ובה מוכרת חייכנית ונרגשת מן האורחים שבאו מן הים, נותנת לטעום זיתים שחורים מחבית פח. שקט וריק הרחוב הסמוך לים, ובכל זאת התחושה היא של חיים ולא של עזובה. שאלנו אדם אחד שעבר, והתבונן בנו ארוכות ללא כל מבוכה, באיזו מבין שתי המסעדות כדאי לנו לשבת, והוא הצביע , ללא היסוס, כמעט בפקודה, אל עבר זו הימנית, שלא הייתה שונה או יפה משכנתה, ושם ישבנו כולנו, נהנים מצזיקי מדהים, חצילים עם גבינת פטה, יין לבן.

אט אט התמלאה המסעדה כדי מחצית. עידו ורונה פגשו באח ואחות, ושמם מריה ותום, כמה התאהבו השניים בשניים שלי, כמה אהבה ומשחק מרתק התרחש שם בין שני זוגות האחים, לעיתים שני בנים לבד לעיתים שתי בנות לבד, לעיתים כל הארבעה, מריה ותום ביקשו תמונה למזכרת לפני שעזבו, וגם אנחנו צילמנו, רונה בכתה כשעזבו השניים, וסבא יוסי אמר לה ברגישות שזה בסדר להיות עצובה, ושזה באמת עצוב להיפרד. כך אמר וחיבק.

ביום שלמחרת יצאנו אל עבר כפר קטן ושמו הקסים אותי מיד: גאלאקסידי (Galaxidi), וזו הייתה ״התחנה״ האחרונה של הוריי בשיט עמנו טרם יעזבו אל עבר אתונה למשך 3 ימים נוספים. גם בגאלאקסידי זכינו לארוחות טעימות ונפלאות מן המטבח היווני, שאט אט החל מקבל מן הארומה וההשראה האיטלקית ככל שהתקרבנו לאיטליה, סלט שכולו מוגש בסלסילה העשויה גבינת פרמזן, כה טעים, ושוב דגים דגים דגים ויין, הרבה יין!

היינו שישה על הסירה שרונה. סבא סבתא, אבא אמא רונה אחת ועידו אחד, חיינו יחדיו בסירה, בישלנו ואפינו לחם, טבלנו כדורי שוקולד בקוקוס, קפצנו למים, ירד עלינו גשם, וחצינו תעלה, וגמענו בצוותא סך הכל 180 מייל. לכולנו הייתה זו חוויה שלא תישכח, ולרונה ועידו המפגש הזה היה גם תיזכורת שסבא וסבתא הם שלהם ויהיו שלהם תמיד גם כשמטיילים קצת בעולם.

הוריי כתבו לנו מכתב מאוד מרגש, שבתחילה חשבנו לפרסם במלואו כאן (כבלוג בפני עצמו), אבל חשבתי על זה קצת, והמכתב כל כך אישי ופרטי, והוא שלי, אז רק מעט ממנו אפרסם ואת היתר אני משאירה לנו.

״נוני ליאור רונה ועידו יקרים ומתוקים שלנו!!!
בגלל שאתם לא חיים בישראל,הפגישות שלנו מרוכזות כמו תמצית של החיים.בפרק זמן קצר אנחנו דוחסים נשיקות ריחות מידע צחוקים שיחות פיטפוטים השתוללויות.. והמסע איתכם לא ישכח לעולם.זכינו שהזמנתם אותנו לקחת חלק במסע שלכם ולחלוק את החוויה המיוחדת הזאת של שייט בין מים לשמים. זוג צעיר שמזמין את ההורים (לא חברים) לשבוע-בסירה. באמת ליאור ונוני, אתם אנשים מיוחדים.אוהבים איכפתיים ומכניסי אורחים. צמודים צמודים24/7 דאגתם לנו לתנאי אלים (יוון? מיתולוגיה?)החדר והמקלחת הכי טובים בסירה,אספרסו,בלינצ׳ס,שניצלים… לתת לי לשבת במושב שיש בו הכי פחות בחילות,לקלוט אותי בחצי עין ולהגיש לי תפוח חמוץ…לשתות בחופשה בירה או ערק-כולם יכולים, אבל אנחנו שתינו אחרי עגינה במפרץ טורקיזי וקסום של אליקי. שחייה במים הצלולים איתך ועם רונה ששחתה כמו דג כשהיא חגורה ״הצלות חגורה״… לשוט מלב המפרץ בדינגי אל מסעדה קטנה וכחולה,כשירח עולה על מי המפרץ ועידו תר אחרי מגדלורים… רגעים שקטים ונוגים כשרונה מבקשת מסבא לשחק בברבי ולהתעורר בבוקר עם רונה במיטה שאומרת:״סבתא, בואי נשוחח על מה חלמת? … החודשים חולפים, נוני, הנכדים גדלים, ואת וליאור מתמקצעים ואוספים ניסיון לאוקינוס, והכל תוך כדי לחיות את החיים, לבשל, לכבס,לתקן דינגי או מיתקן התפלה. אתם מגדלים את הילדים ואת עצמכם באותה העת, אתגר מיוחד במינו לקחתם על עצמכם ואתם ׳מרימים׳ אותו כמו גדולים כמו כחולים. בעומק נפשי ואצילות. באהבה והדדיות בקשר האהבה(כך הצבע הכחול מסמל) ״שוטי שוטי ספינתי״-השיר שהתחבב על רונה ועידו בשיט הזה-מלווה את בירכותנו אליכם אהובים שלנו. להתראות יוון. להתראות לשמים ולים הכחולים להתראות לסירות הלבנות וקצף הגלים להתראות ילדים שלנו יקרים״.

ובנימה זו של אהבה, וברקע הבשורות העצובות על ירי רקטות לעבר ערי ובתי ישראל, אנו מתפללים לשקט מהיר בארצנו מולדתנו, מתפללים לשלומכם, מתפללים שאלוהים ישמור על כולכם, על הלבנים על השחורים על השמנים על הרזים על אשכנזים וספרדים על הצעירים על הזקנים על היהודים ועל הערבים, שאלוהים ישמור עליכם, אמן!

אם מעניין לכם לדעת היכן אנו נמצאים בכל רגע נתון, כל שעליכם לעשות הוא ללחוץ כאן: http://www.marinetraffic.com/en/ais/details/ships/269189000

Posted from Peloponnisos Dytiki Ellada ke Ionio, Greece.

English translation

זה זמן מה שלא עידכנו את הבלוג. לאלו מכם שתהו מדוע, נגיד בקצרה שחווינו לא מעט טלטלות (נפשיות ופיזיות) הן כמשפחה והן כאינדיבידואלים. לכבוד אלו מכם, המתקשים להבין כיצד יתכן הדבר, ערכנו תרגיל קטן בשיטת הדימיון המודרך, אז קדימה -עיצמו את העיניים. כעת דמיינו לכם סירה. היא שטה. אתם בתוך הסירה. דמיינו ים, דמיינו גלים, דמיינו חיסכון במים, דמיינו ניתוק מטלויזיה, דמיינו געגועים להורים לאחים ולחברים, דמיינו מקלחת פיצפונת פיצפונת, דמיינו אינטרנט אחת לארבעה ימים במקרה הטוב, דמיינו שהכל זז ומתנדנד מסביבכם (גם כלי האוכל וגם הספרים) דמיינו את עצמכם שם, מצחצחים שיניים, הכל נופל, הכל צפוף, דמיינו שני ילדים חמודים מתעוררים, אל יום חדש שבו אתם הגננת, החברים שלהם והמורים, הקטנצ׳יק שלכם ( שנמצא בגיל ההתבגרות הראשון והקשה; שנתיים וארבעה חודשים) בדיוק החליט להתחיל בגמילה מחיתולים ואתם מריחים ריח חריף מאוד ( שוב בחילה)של מס׳ 2 ברחבי הסירה (לכו עכשיו ותחפשו באיזו נישה בחר הקטנטן להתייחד עם עצמו ולשחרר בעונג את המטען)ותוסיפו עוד נתון אחד: כולכם טיפוסים מאוד מאוד דרמאטיים, ומזה חודשיים אתם מתנהלים -כל ארבע הנפשות- במרחב ציבורי של 15 מטרים בלבד. אז מה היה לנו כאן?- לא פחות מדרמה יוונית בכיכובה של משפחת קידר.

אבל אפילו הדרמות שלנו החווירו למול אלה שהים האגאי הצליח לייצר. כמה הפתעות. כמה מיסתורין, מקלדת האייפד לא תוכל להכיל את החוויות המוזרות שהים הזה והרוחות החיות בו, כבעלות בית, סיפקו לנו. התחזית משתנה בהפרשים של שעתיים, וסופה יכולה להגיע ואין זכר לה (או למימדים שלה) בעדכון ה- navtex של הבוקר. הגענו לאי naxos (האב הגאה של האיים הקיקלאדיים) בסביבות השעה אחת בצהריים, ובאיחור אופנתי של שעה אחרינו ( בדיוק כשאכלנו קבב בפיתה) הגיעה גם סופה, שבשום תחזית לא היה לה זכר בשעות הבוקר ( בוודאי שלא במימדים אליהם היא הגיעה). כיסאות ושולחנות המסעדה עפו לכל עבר. ארזנו אל חיקינו את הקטנים ורצנו אל עבר המרינה. שם התרחשה אנדרלמוסיה שלמה. הייתי לחלוטין המומה לחזות בשידור חי בכוח האימתני, כמעט אלים, של הרוח והמים. כיצד התנגשו בעוצמה אדירה סירות במשקלים של 17 טונות (ואף יותר) שרק ה- fenders ( בלוני גומי שקשורים לסירה לכל אורכה ואמורים להגן עליה) מונעים את ההנתנגשות העוצמתית הזו. הכנסתי מהר את הילדים אל תוך הסירה, הנחתי מולם שני פאזלים, ויצאתי החוצה. אל הקוקפיט, כמו מהופנטת שבתי אל היורה, לצפות במראה המאיים הזה. כמו ילדה קטנה, הכמהה ״להנות״ מן הסבל שבאימת רכבת השדים בלונה פארק. הפנדרים של שרונה נלחצו אל אלה של הסירה השכנה לנו, ונראו שעומדים בכל רגע להתפוצץ. הגלים היו גבוהים והתנודות של סערה אמיתית בתוך המרינה (8 בופור הכריזו ביום שלמחרת) הרימו סירות מעלה ומטה לצדדים לקדימה לאחור ובמהירות של 50 קשר. שרונה עלתה, ירדה והתנגשה בשכנתה האומללה ונחבטה בעוצמה שוב מהפנדרים של שכנתה ששוקלת גם היא לפחות 20 טונות, איזו התנגשות איזה פחד טירוףףףףףףףףף!!!!! סירות בנמל החלו מתנפצות אל הרציפים משום שהעוגן לא החזיק ( בנמלים היוונים נקשרים מקדימה בעוגן בלבד, אין מורינג), גשם זלעפות מתחיל. בתוך רגע אני נמלטת אל תוך הסירה וליאור נשאר בחוץ. הוא נשאר בחוץ עם עוד סקיפר גרמני, בעל סירת קאטאמארן, שחי לו באי נקסוס כבר 7 חודשים, הספקתי לצלם אותם עוד בשלבים הראשונים לפני שהסערה הגיעה למימדיה.

למדנו מהסקיפר הגרמני (שהיה נראה לי הרבה יותר ויקינגי מאשר גרמני) ערבות הדדית של ימאים מהי. איך קפץ מסירה לסירה (רוב הסירות היו בודדות.ללא בעליהן) ועשה כל שביכולתו להגן על הסירות, הבטנו בו קופץ, נחבל, קושר ומאבטח חבלים שנפרמו מאחיזתם, איך הוסיף וסידר פנדרים שנפלו, כיצד ניגש לעוגנים ושחרר עוגן למי שלא הוריד מספיק. למדנו מהאיש הזה הרבה. שהימאים הם כמו משפחה ושהים הוא קטן. כן! שמעתם נכון. הים הוא קטן וכולם נפגשים, ולכן כולם ערבים זה לזה. לא מצאנו סקיפר שמתעסק בסירה שלו בלבד בסערה. כולם עזרו לכולם ובעיקר לסירות הלא מאויישות. באותו רגע נדמה היה ששרונה, קרולינה, ביג בלו ולונלי -לגונה אינן סתם סירות, אלא בני אנוש. כמה מפתיע היה לגלות שיש בנו אמפטיה אנושית כלפי גוף מפלסטיק. לא מדובר כאן בבני אדם חומריים, הסקיפרים האלה הם לרוב אנשים צנועים מאוד המסתפקים בשטח מחייה צנוע ודל, במעט בגדים ובמעט חפצים, ובכל זאת הסירה עבורם היא מעל לכל. היא אינה חומר, כי אם בת לוויה של ממש- ולכן חל על הסירות – פלסטיק או אלומיניום או ברזל- החוק: לא מפקירים פצועים בשטח!

ולאחר הדרמה שעמה נפתח ביקורנו באי נקסוס, פנינו לסיבוב בעיר נקסוס, ברחובות הצרים של העיר העתיקה, הבטנו באישה השופכת דלי מים בתום שטיפת הריצפה, חלפנו על פני חנות יצירות מחימר וליד חנות טהורה ונפלאה שכולה פריטים ומוצרים לבית העשויים כותנה לבנה צחורה ואיכותית. אם וביתה היפות ממששות את הבד, מריחות את ציפות הכריות המעוטרות ריקמה צהובה וירוקה של שני עלים ודובדבן קטן, ונראה כי השתיים בוחנות את הנדוניה הקרבה.

צעדנו ברחובות הצרים שהיו מלאים במסורת ישנה וטובה, ונפלטנו בטבעיות, השמורה למי שמטייל לו ברחוב ללא ציפיות גדולות, לארוחה נפלאה במסעדה, שהיא אינה אלא סוכת גפנים צוננת ונהדרת.

הגישו לנו מיד מים קרים וכד עשוי פח ובו יין לבן צונן אף הוא וטעים כל כך. לצידו הניחו גבינה, המזכירה במראה את הפטה היוונית) והמלצר החביב הזהיר ״היא חריפה מאוד״, ובאמת הייתה מלוחה כפטה וחריפה יותר מסחוג, והטעם היה מפתיע אך מושלם. מוזר- חשבתי לעצמי- מעולם לא טעמתי ממרח חריף וצבעו לבן.

חוף ים

כעבור שלושה ימים, ולאחר שנחנו ושחינו בחופים ( עמוסי התיירים) של נקסוס, שטנו לעבר האי פרוס paros, שם עגנו משך יומיים במפרץ מבודד ורגוע, אליו היה סמוך חוף ים מקסים עם חול פודרה. שטנו אל החוף עם הדינגי. לצערנו שכחנו את המצלמה, אז צילומים מן החוף למזכרת אין לנו, אבל לעולם לא נשכח את אלינה וכריסטינה שתי אחיות מקסימות בנות שש וחמש, אשר הפכו ברגע חברות לרונה ועידו, ואף לא את אימן הצנומה אך הגיבורה, שברחה שבוע לפני כן ביחד אתן מאתונה, הרחק מאביהן האלים, שהפר צווים של בית משפט, ליאור נסע לסירה והביא לכולנו בירות קרות (״מיתוס״- בירה יוונית, מעולה!) וישבנו כולנו נהנים מצילו של האורן הנטוע כך באמצע החוף, וצחקנו צחוק בריא כשנזכרנו כולנו בסרט ״החתונה היוונית שלי״ (ככה בדיוק מגדלים אותנו הכל שם אמת) דיברנו אתן על החיים ביוון (‘לא קל. הממשלה מושחתת׳) על המשכורות (׳רעב. מרוויחים 350 יורו בחודש, עובדים גם בחינם׳) ועל מקרקעין (וילה מדהימה השוכנת מול הים באי הזה עולה להשכרה 300 יורו) עצוב לא?

בסירה אנו מרבים לאכול ירקות ופירות, כל מה שאנו קונים מתחסל כה מהר. כל יומיים אנו קונים 3 מלונים עשרה תפוחים וארבע בננות. דבר לא נשאר, וירקות זו הנפתעה הגדולה.לכל האמהות שרוצות שילדיהם הסרבנים יטרפו צלחת סלט עמוסת ירקות יש לי עצה אחת: תחיו על הים:) הים פותח את התיאבון ומעלים את הבררנות.

אנו מתקדמים לעבר האי syros ( שהיוונים מבטים אותו כמו sira)השיט לשם קשה מאוד. אנו לומדים להכיר תופעה, שנפגוש עוד בהמשך. מלבד העובדה שכיוון הרוח הוא לפנים (זה לא אשמת הרוח אלא אשמת המסלול שלנו;) היא מאוד חזקה 25 קשר, וופתאום ברגע אחד היא קופצת ל- 32 ו36 קשר למשך 10 דקות, ואז שוב יורדת ושוב עולה. לא כייף לשוט כך. אנו מגיעים עייפים לנמל של האי סירוס.

האי סירוס, הוא מקסים. הוא בעל כל האלמנטים והתכונות להפוך ולהיות אי תיירותי, ובכל זאת הוא אינו כזה כלל. אם יש תיירות הרי שהיא פנים. המסעדות נהדרות, חנויות הבשר כה מזמינות, בכיכר העיר מוכרים זרעים להאכיל יונים תוקפניות, רונה ועידו מפחדים מן היונים המתפסות להם על האף היד והראש, רונה כבר בוכה בשלב מסוים ולעידו חבר יווני חדש שהכיר בחנות הגלידה המדהימה (טעם פינקולדה- שלמות!- מאפה הביאו לי את הפינה קולדה הזה? הכי אייטיז, הכי מגניב) הקטנים משתוללים בככר העיר, ואנחנו מחפשים לקנות מנורה דקוראטיבית לקוקפיט. כן ,,, כן,,, אני רוצה אור כחול ונעים בקוקפיט, ולא מעניינים אותי הלדים (leds) של ליאור ואני לא אסביר כאן מה זה לדים כי זה לא מעניין בכלל.

ובינתיים הרוח הדרומית החזקה, שהפכה לסערה דרומית, מבהילה את כל השייטים מן השיטוטים בעיר אל הסירות שלהם. כולם שוב מתעסקים בסירות, הגלים כה גבוהים, הרוח חזקה ואינה יציבה, בקושי רב אנו מצליחים להיכנס אל הסירות העולות ויורדות, וכשהצלחנו הבנו שזהו. אי אפשר לרדת מן הסירה.

היינו סגורים (לשיטת ליאור) וכלואים (לשיטתי) בסירה משך 38 השעות הבאות. למזלנו יש לנו הכל: אוכל חלב מים, אבל מצב רוח טוב היה חסר, אני התעצבתי. זה הרגיש לי שזה יותר מדי בשבילי. ריבונו של עולם ! – אמרתי לעצמי- מה אני עושה כאן?!?!?! זה לא בשבילי! איך מצאתי עצמי, פאשיניסטה בורגנית, פורח (לא פרח פורח!) בת ימי מצוי מטולטלת וחווה מחלת ים בעת שאנו בכלל קשורים לרציף ולא זזים מטר?!?! גאד דאמאט! צעקתי בקול, מה זה כאן?!?! היה לי רע. רונה ניגשה אלי ביום שלמחרת כששכבתי במיטה והסירה מיטלטלת וכולי ייסורי מחלת ים ( ואנחנו עודנו קשורים, זה הובהר, נכון?), היא קראה לי בקולה המתוק ״אמא,,,אמא,,,אמא״ פקחתי עיניים ומיד חזר לי החיוך כשראיתי אותה כך לבשה כה יפה וענודה בתכשיטי פלסטיק מתוקים, ואז הבנתי שהכל בסדר. יכולים לקחת לי את התיק היפה, יכולים לקחת לנו את הטלויזיה, יכולים לנתק אותי מהחברים, אבל את הסטייל אף אחד לא יוכל לקחת לנו;)

כעבור שלושה ימים, וכשמזג האוויר אפשר זאת ( יחסית) עזבנו את סירוס. שוב שיט קשה, אבל כל הסבל נעלם כלא היה עת הורדנו את העוגן באי ושמו kythnos במפרץ מדהים ביופיו ששמו fikiadha. אני אפסיק לקשקש ואתן לתמונות לעשות את שלהן:

לאלו מכם השייטים- תרשמו את המקום הזה לפניכם ושוטו אליו. עם החברה, עם המשפחה הכל טוב כל כך יפה שם. באמת. יש לי דמעות כשאני כותבת את זה. נוף ימי במלוא הדרו. כשהגענו לשם ראינו מחזה שלא רואים בכל יום ( ליאור מיד אמר: ״שיואוו!!!! אני ראיתי תמונה של המקום הזה איפושהו ממש במקרה אתמול!!״) הים שבמפרץ מופרד ומחולק לשני חלקים על ידי רצועת חוף שרוחבה כמאה מטרים. חול פודרה לבן מדהים, תופעה לא ברורה. ליאור הציע לטפס להר הסמוך, שלושתינו איחלנו לחייל בהצלחה בדרכו מעלה אל ההר ונזרקנו לנו בחול המדהים והשתכשכנו במים הקפואים. ליאור צילם אותנו מלמעלה.

השתקענו בחוף הזה למשך שלושה ימים. היומיים הראשונים היו שקטים ושלווים והיום האחרון, יום שבת, היה עמוס יאכטות יוקרה של יוונים. בעלי יאכטות מפוארות הובאו על ידי סירות מנוע נהוגות בידי איש צוות אל החוף וישבו ממש לידנו. בסירה נשים מבוגרות ושמורות בבקיני כחול רויאל, תיק ים של הרמס וכלב פודל קטן ולבן ששמו נאקסיס, אני באותו רגע צפיתי בסדרה מעושרות ( אבל אמיתי לא בטלוויזיה) ולא הייתה מאושרת ממני. הילדים חפרו בור ענק, עידו נפל לתוכו, רונה כיסתה את עידו בניסיון להעלימו, ליאור הציל את עידו, ואני לא יכולתי להפסיק לצפות במעושרות קוראות לצוות לאסוף אותן בבקשה ליאכטה לארוחת הצהריים שהשף הכין. עידו ניצל בעזרתו של ליאור, רונה התאכזבה והבטיחה לעצמה לנסות שוב בהזדמנות הבאה, ליאור ארז את כולנו לדינגי ושטנו חזרה לסירה. גם אנחנו אכלנו ארוחת שף, הוא הכין קציצות ברוטב עגבניות החוצפן. בפעם הבאה אני מפטרת אותו מה זה כאן? בשביל זה אני משלמת לך?.

אנו מתרגשים מאוד לקראת בואם של הוריי. סבא וסבתא של רונה. בלילה העוגן שלנו מאיים להשתחרר עקב רוחות מלטאמי חזקות מאוד, והחבל המאבטח את העוגן נקרע מעוצמת הכוח המופעל עליו. העוגן היה בסכנה שלא להחזיק, ופחדנו ללכת לישון כך, בסופו של דבר סטיב ג׳ובס היה האיש שהציל אותנו, משום שליאור מצא אפליקציה לאייפון ששמה: ankor alert ובכל תזוזה מעבר לרדיוס שקבענו הוא זימזם אזעקה. כך הצלחנו להעביר את הלילה הזה.

למחרת אנו שטים לעיר פיראוס, אני כבר שיכורה משיט ומזמזת לעצמי, בכניסה למרינה את השיר ״ האורות של פיראוס מזכירים את חיפה״ ו- וואללה… באמת מזכיר את חיפה. אנו עוגנים במרינה zea בפיראוס, וכבר באותו אחר הצהריים יוצאים לקניות בסופרמקט הענק הסמוך להעמיס את הסירה במצרכים, בירות, וודקה, פיצוחים וכל מה שניתן להעלות על הדעת- לקראת בואם של הוריי. אני מנקה את הסירה ( הניקיון זה נושא שראוי להקדיש לו פוסט שלם, אבל לא אני האדם לעשות זאת) ומכינה את החדר של ליאור ושלי להוריי. רונה אופה ביחד אתי עוגה, ואנחנו לא יודעים את דעתנו מרוב אושר. רונה באטרף, היא משגעת אותנו וסופרת את הימים, עידו עודנו בגיל שחיים את ״כאן ועכשיו״ אז ממנו יש לנו רוגע בתחום הסנטימנטאליה והגעגועים.

אנחנו קובעים עם הוריי שיקחו מונית למרינה ומוסרים להם את המקום המדויק בו אנו עוגנים, הבטן מקרקרת, וגם קצת חוששים, האם הם יסבלו בשיט? האם יחטפו הרבה מכות בברכיים ובמצח כפי שאני חטפתי אני? האם יסבלו מן השירותים המסורבלים, האם יקללו את הרגע שהגיעו לסירה? האם הגזמתי כשאמרתי להם לבוא ל-8 ימים בסירה? האם נצליח לחצות איתם את תעלת קורינתוס? איך נשרוד כולנו בסיר לחץ הזה , 54 פיט-15 מטר, ארבעה מבוגרים ושני קטנים?- על כל זאת ועוד נספר לכם בבלוג הבא.

עד אז רק חדשות טובות לכולכם 😉

Posted from Greece.

הימים הם ימים אחרונים של אביב. ריחות הפריחה אט אט מתפוגגים, ואנו, על הסירה, ״חיים ונושמים״ את מזג האוויר ממש כמו והיה אחד מאיתנו, ומסוגלים לחוש בכל שינוי שחל בו, ולו הקטן ביותר.
ובאמת… באותו בוקר, בו עזבנו את טורקיה, ויצאנו אל עבר הים הפתוח – הים האגאי- וכיוונו את מצפן הסירה מערבה, אל עבר הרפובליקה ההלנית (הלא היא יוון) היה זה הבוקר הראשון בו יכולנו לצאת להפלגה ללא כל סוודר או עליונית אחרת. חולצה קצרה בהחלט הספיקה. ואני הייתי הראשונה להכריז: בקרוב יגיע גנרל קיץ!

Google translate for English 

אם להודות באמת, חששתי מאוד מהכניסה אל הים האגאי. תקראו לי פרנואידית, אבל אני לא סומכת על ים, הקרוי על שם מלך יווני שהתאבד בקפיצה לים. פחדתי מאל הים פוסידון, שרחש לו שם תחתינו ( אולי הוא לא יאהב את שרונה, או שאולי הוא יאהב אותה קצת יותר מדי- אני יודעת מניסיוני שזה מסוכן עם גברים), אישה יווניה סיפרה לי בטורקיה, שמקובל להשליך פרחים אל הים האגאי לכבוד פוסידון, ברגע שנכנסים אליו, כמה כעסתי על עצמי שלא שמרתי מן הפרחים שרונה ועידו קטפו לכבודי, הייתי מקריבה אותם קורבן לפוסיידון רק שלא יכעס, שלא יתעצבן שיעזוב אותי ואת משפחתי במנוחה. חששתי עד מאוד מרוחות המלטמיס החזקות וממחלת ים קשה. בקיצור… הלך הרוח שלי היה פחד.

גם ליאור, כצפוי, לא חסך ממני את הדרמה, ובקולו הרם בישר לי, כבר בשעה הראשונה לשיט: ״ברוכה הבאה לים האגאי, שרוני. זה כבר ים פתוח. זה לא הבריכות הקטנטנות והמפרצונים האלה ששטנו בהם עד עכשיו״. שרונה תוכננה לשוט במקומות ובמצבים קשים ומפחידים יותר, וזה הרגיע אותי מאוד, ואכן שיט הפתיחה בים האגאי עבר לו די בנעימים. שמש חזקה. 23 קשר רוח (רוח חזקה) מכיוון צד- אחורי. 5 בופור. חצי מטר גלים אבל כיוונם היה בכיוון השיט, כך שכמעט ולא חשנו בהם. השיט עבר, ללא תקלות מיותרות ועם אפס בחילות. אבל בכל זאת, מה אומר לכם, הרגשתי משהו שונה בים הזה. מן אי שקט בתנודות שלו, מעין כאוס ( זו מילה יוונית -כאוס?), לא יודעת לומר… היה במפגש הזה,עם הים האגאי, משהו אחר ממה שחשתי עד כה. והנה, בחלוף 23 מיילים, הגענו לאי קלימנוס.

ממש הופתעתי (כמעט ונבהלתי) כשפנו אלי מן הרציף בשפה חדשה: ׳יא-סו! קאלימרה!׳ (שלום! בוקר טוב ביוונית) קרא אלי איש משופם. היה זה האחראי על הנמל באי Kalymnos (ברוב האיים היוונים אין מרינות מסודרות כפי שהורגלנו בהן בטורקיה או בספרד למשל. אנו עוגנים ביוון בנמל פשוט ועתיק, הדומה במראהו לנמל יפו).

״קלימרה״ עניתי לגבר המשופם בחזרה, ״אפשר לעגון כאן?״ שאלתי, ״בוודאי״, ענה לי המשופם. נקשרנו לרציף. ליאור הוריד 40 מטר משרשרת העוגן. קפצנו החוצה לרציף ולחצנו יד לאדון המשופם. ״כאן מתחברים לחשמל ולמים״ -אמר המשופם כשהוא מצביע אל עבר עמוד בטון קטן המחובר לקרקע. ״יופי!״ -ענינו אנו יחדיו. ״ושם זו משטרת הנמל- לכו תעשו צ׳ק אין ליוון״ הסביר המשופם , ״נעשה צ׳ק אין ליוון, בטח!״ -ענינו אנו. ואז… שאלנו את המשופם: ״כמה עולה העגינה ללילה?״ ענה לנו המשופם : ״3 יורו״. חשבנו שלא שמענו טוב, אז שאלנו שוב: ״כמה?!״ והוא ענה שוב: ״זה עולה 3 יורו ללילה״. ובעצם, יצא שכבר בדקה הראשונה שלנו על אדמת יוון הצלחנו להבין איך היא בחובות כה כבדים בגוש היורו. איך הפכה פושטת רגל וחדלת פירעון. בטורקיה היו גובים מאיתנו ללילה עבור מקום כזה מינימום 100 יורו, ועוד היו מוסיפים לנו בחשבון עבור חשמל ומים, והנה אנו מגיעים למדינה שכבר מוכרת את אייה (!) כדי לשלם חובות והיא נותנת לבעלי סירות לעגון, להפעיל מזגנים בסירות או לכבס כביסתם בעלות של כ- 10 יורו (!!!) אנו עוד נפגוש הרבה מן ההתנהלות הזו ביוון. נפגוש הרבה מן האדישות היוונית לכסף או לחומר. נבקש חשבון במסעדה יוונית (בטורקיה, שיהיה ברור, בתוך 2 דקות קיבלת חשבון, שילמת וכבר השיבו משפחה חדשה על השולחן תוך כדי פינויו) וביוון אנו נמתין 20 דקות (זאת לאחר שנזכיר למלצר לפחות 3 פעמים) גם החשבון עצמו יהיה פרוטות.!

טוב… אז נחור לקלימנוס. הבטנו סביבנו והכל היה כל כך שונה מטורקיה. השפה הייתה ערבה יותר לאוזניי ( טוב זה לא קשה, לעומת השפה הטורקית), במקום פסלים של המדינאי והמנהיג הנערץ מוסטפא כמאל אטאטורק (שנמצאים בכל פינה ורחוב בטורקיה) פגשנו בקלימנוס את גוף האדם מפוסל כשהוא ערום ועריה בכל מדרכה וככר בעיר, את שאון המכוניות הטורקי החליפו כמויות אדירות של קטנועים. זקנים, צעירים, בזוגות או בשלשות- כולם על קטנועים, ומיותר לציין: כולם ללא קסדות.

אבל הבולט ביותר היה הצבע הכחול והרענן, שקישט כמעט כל תריס, דלת משקוף ומדרכה באי. הכחול הנפלא הזה, שזכרתי עוד מחופשתי ביוון מלפני 22 שנים. דבר לא השתנה כאן. הבתים עשויים טיח צבוע בסיד לבן, והחלונות כחולים. לעיתים טורקיז. כמה נגעה לליבנו המסורת האדריכלית הזו. כמה יפה בעינינו הסולידריות הארכיטקטונית הנחושה של העם הזה. היוונים. כיצד צעדנו ארבעתנו בשבילים הצרים ובסימטאות העתיקות של האי Kalymnos, ולעיתים פגשנו בית יפה ומטופח כשבצידיו עץ תאנה פרח הבונגביליה וגפן יפהפיה, ולעיתים גם פגשנו בית מוזנח ואף מט לינפול. שני הבתים עולמות שונים הם, אך לעולם תחבר בין שניהם הדקלרציה העיצובית: בית ולו חלונות כחולים. לנצח יהיה להם מן המשותף. לעולמים יהיו שניהם שייכים לאותה המשפחה. הכמירה את ליבנו, ואפילו התקנאנו, במסורת היוונית הזו. ונזכרנו שנינו כי גם לירושלים יש מן המסורת הזו. הבניה באבן הירושלמית. ואולי גם זה אחד מן ההסברים הנסתרים לאהבתינו הגדולה לירושלמים ולחברות אמיצה עם בני העירהמורכבת הזו? אולי.

ביום שלמחרת הגיעו לקלימנוס שני זוגות, השטים יחדיו על יאכטה אחת. הם הגיעו מוואנקובר קנדה (אכן! קנדה!!!). אנשים יפים, מחייכים ומשתפים. המליצו לנו לשוט לאי קטן במרחק 30 מייל. שם האי Levitha. אין באי דבר מלבד טבע ויופי רב ובית אחד בודד למשפחה אחת, הגרה באי בתקופת הקיץ. ״תוכלו לעגון במפרץ, שהוא אחד היפים״ המליצו לנו הקנדים, ״ואם יהיה לכם מזל..״ הוסיפו ״..בני המשפחה כבר התמקמו באי, ויבשלו לכם ארוחה נהדרת בטברנה שלהם, המרוחקת כ- 700 מטרים ממקום המעגן״. הבטנו ליאור ואנוכי אחת בשני, והיה ברור לנו לגמרי שלאי הזה –Levitha– מועדות פנינו. משום שעם כל הכבוד לחנויות של טומי הילפיגר והספוג המפורסם בקלימנוס וגם עם כל היופי שבמיטות השיזוף,המדוגמות בחופי הרחצה של קלימנוס, אי כמו Levitha הוא בדיוק מסוג המקומות שכדי לראותם יצאנו לשוט. מקום שרק לבעלי סירה גישה אליו. אין מעבורות. אין מכוניות. אין רשת טלפונים או אינטרנט. אין כלום!! טבע וטבע!! ומשפחה אחת עם בית וסירת דיג. אז אירגנו את הסירה מהר מהר לשיט, ולמחרת בבוקר שטנו ל Levitha. הרגשתי רע מאוד בדרכנו לשם. ממש ציפיתי להקלה המובטחת מההקאה אך היא לא הגיעה. סבלתי 5 שעות.

אבל הגענו לאי Levitha ויחד איתנו עוד כמה סירות. חייבת לציין שכל הסירות שעגנו שם הן סירות המשמשות בית לבעליהן. לא מצאנו במקום הזה ולו סירת צ׳ארטר אחת, ותהינו מדוע. המקום, כפי שהובטח לנו, מרהיב ביופיו ובפשטותו. מי המפרץ צבעם טורקיז וצלולים הם. קפצנו מן הסירה אל המים המדהימים האלה, הקמנו את פינת הזולה שלנו, הורדנו את הדינגי, אבל הפעם ( וכך כל הסירות נהגו) ללא מנוע מחובר לדינגי. כולם שטו עם משוטים בלבד. מעין הסכמה, בלתי מתואמת או מדוברת, שאף רחש מכני מיותר לא יפגע בשלמות הזו שהטבע הזה יודע לנפק וביד רחבה.

יצאנו ליבשה במסע רגלי. לגופנו הרטוב בגד ים בלבד וסנדלים, והקוצים מעקצצים בנו, הדבורים חגים סביבנו, כבשה עז ותיש מחפשים מרגוע תחת צילו של עץ או שיח, ורחש האבנים הקורעות תחת עומס כפות רגלינו. מצאנו את הטברנה. איש שזוף אחד ( הזכיר לי מאוד את ז׳אן רנו בתפקידו הבלתי נשכח כאנזו בסרט ׳הכחול הגדול׳) סבתא אחת עבת ירכיים וגדולת חזה ושני אחיו הצעירים של אנזו;) ״ הילדים עדין בבית הספר״ סיפר לנו.. ״הם יצטרפו בעוד כחודש ביחד עם הנשים״ חייכנו אליו והוא חייך בעיניו בלבד, אך שפתיו לא חייכו. ״רעבים?״ שאל ואנו הנהנו כולנו בחיוב (הילדים חוזרים על כל פעולה שאנו עושים:) ״יש לנו רק מנה אחת״,הודיע אנזו, ״טלה מבושל באוזו עם צ׳יפס וסלט״. קיבלנו בהכנעה מרוגשת את התפריט הכפוי. הגיעו המנות. סעדנו כולנו את ליבנו. על דבר אחד מיד נסכים- זה היה האוכל הכי טעים שטעמנו מתחילת המסע. שילמנו פרוטות ( מחיר של קוקה קולה בשוויץ) בעבור הארוחה הנהדרת הזו והנוף המושלם. האיש (כפיל אנזו) ליווה אותנו עד לשער העץ הלבן. הפעם חייך חיוך רחב. מקום קסום Levitha.

חזרנו הבייתה ( כלומר, לשרונה). אנו מטיילים במקומות שונים, ובכל פעם עוגנים במקום חדש, ולרוב שונה הוא מאוד מקודמו, ומיד מרגישים חלק מן המקום, וזאת הרבה בזכות הבית, שאנו מביאים עמנו לכל מקום. תמיד נחזור ארבעתנו לבית שלנו, עם ספריית הספרים, המוסיקה שלנו, צעצועים של ילדינו, נישן על מצעים שאנו קנינו, נבשל במטבח שלנו עם מוצריי יסוד שאנו בחרנו, ונכין לנו רשת להנחת הפירות והירקות כי הם מרקיבים לנו במקרר העמוק מדי.

לעיתים גם נדליק לנו נר רומנטי בקוקפיט (המרפסת שלנו), ובכל פעם נביט ממנו למראה אחר. כל פעם נשקיף על נוף חדש והשכנים גם הם יהיו חדשים. בערב זה הבטנו לשמים זרועי כוכבים וחגגנו ליאור ואני את יום הנישואין הרביעי שלנו. היינו שנינו יחדיו בקוקפיט. מחזיקים בכוסות עם הסממן האחרון, כך נדמה לי, לאישה התלאביבית שהייתי ( כוס וודקה גרייגוס עם רד בול). ליאור נטש את האוזו האהוב עליו לכבודי בערב זה והרמנו כוסית לחיים! יאסו!

אנו לחוצים בזמנים, ועלינו להגיע לאתונה די בקרוב, ולפגוש שם את הוריי, שישוטו איתנו כשבוע ימים, ויצטרפו אלינו לחציית תעלת קורינתוס אל עבר הים האיוני. לכן עזבנו, כעבור יומיים, את Levitha ושטנו אל אי מדהים, לא מוכר ולא כל כך מתויר, ושמו Amorgos, שגם הוא בן למשפחת הקיקלאדים (וכדי שלא אשכח להדגיש זאת, אעשה זאת כבר עכשיו: מומלץ מאוד!!!!).

עגנו בכפר ושמו Katapola. תושבי האי פשוטים ונעימים, ובולטת לעין אהבתם העזה לאי, עליו נולדו וכנראה בו ימותו. תמיד ריגשו אותנו מקומות זעירים ומנותקים. כאלה ששני השכנים בני החמש, המשחקים בחול יחדיו יהפכו ביום מן הימים לזוג נשוי. וAmorgos הוא בדיוק מסוג המקומות האלה. אתה מבחין במבטים שבני האי מחליפים ביניהם, כמו משפחה אחת גדולה (מה זה 1,000 תושבים, ביננו?) אנו צופים בירקן הזקן ( ממנו קנינו שני מלונים מתוקים מדבש ושקית נייר ובה 10 תאנים), המחבק אישה עייפת מראה וצעירת עיניים, שבאה לבקרו בחנות, כנראה חברה טובה משכבר הימים, בוודאי לא אישתו ( אני ממהרת לשפוט). הם סקרנים למראה משפחתנו יורדת הים:). שואלים אם באנו בסירה, חוקרים מהיכן הגענו, מבררים לאן מועדות פנינו, מתחקרים על המים בסירה ואיך ממתיקים את מי הים, שואלים אם יש לנו ילדים נוספים ( כנראה אנו נראים להם מבוגרים מדי עבור שני הקטנטנים האלה- ובצדק) ליאור ממהר לספר להם על בנו, תמיר, בן ה- 20, שבשוויץ המתעתד להתחיל השנה את לימודיו באוניברסיטה. הם נרגעים, כששומעים את ליאור, אבל אז מפנים את מבטם אלי. לי אין טענות הגנה. ״אני אמא זקנה״ אני אומרת להם. ״אין כמוני באי שלכם?״ ,אני שואלת בחיוך שובב, והם- אנשי האי הקטן כמעט בבהלה עונים לי בתקיפות : ״אוכי!״ (לא, ביוונית). כמה צחקתי. כמה הבנתי.

לו יכולנו, היינו נשארים ב-Amorgos שנה, אבל הסתפקנו בארבעה ימים בלבד, ובטיול שעשינו בתוך האי, ולשם כך שכרנו לנו רכב קטן. מה רבה הייתה ההתרגשות של הילדים מן האוטו.

כמה אושר מן הישיבה בצוותא בכיסאות הילדים המוגנים במושב האחורי, כמה נגעה לליבנו שמחתם מן המוסיקה שלהם (הכבש השישה עשר) שבקעה מן המכשיר באוטו, כמה נהנו הקטנטנים מן הנוף, המתחלף במהירות (רגע רואים הר, רגע ים, רגע בית) בעת הנסיעה באוטו, ובכלל אוטו -שלא כמו סירה-מעניק סיפוקים מיידיים ( אופס הנענו, אופס נסענו, אופס הגענו, אופס חנינו) וילדים הופכים נרגשים עד מאוד מסיפוקים מידיים, על כך אין חולק. לאחר נסיעה קצרה הגענו לכפר ושמו Chora. כפר מטופח, סמטאות מדהימות ביופיין, וכפי שאמרתי כל מטר רבוע הוא עדות לאהבת התושבים לאי שלהם. פחיות שימורי זיתים ושמן זית שנצבעו וצויירו בצבעי שמן והפכו אדניות לעציצים, סירה קטנה של דיג שנצבעה באהבה גדולה בצבעים של אושר.

בקצה הכפר ירדנו מן ההר בשביל, הקרוי שביל החמורים. וממש כמו שני חמורים, סחבנו כל אחד על גבו ילד ותרמיל גם יחד;) צעדנו ארוכות בדרכנו לעבר מנזר עוצר נשימה, החצוב בתוך הר (the monastery of virgin mary of hozoviotissa). רבות סיפרו לנו עליו, ואמרו שאם יהיה לנו מזל יחכו לנו הנזירים עם אוזו קר ולוקום. הנוף היה מדהים, אך החום היה קשה. כעבור שעה של מסע -וילדנו על גבנו -פגשנו במדריך טיולים שעשה את דרכו מעלה, והוא הזהיר אותנו מפני הדרך הארוכה ומאוד מאוד וקשה שעוד מצפה לנו, למרות שצעדנו דרך כה ארוכה, החלטנו להקשיב למדריך, והחלטנו לוותר. יש ויתורים כשמטיילים עם ילדים. אבל נהננו מהניסיון ומן הנוף המדהים והריח המשכר של אדמה רותחת וים כחול.

אבל אז הגענו לחוף ים צוקי שמאוד הזכיר לי במראה את ראש הנקרה של פעם, מהימים בהם מותר היה לשחות שם, וכשצה״ל לא השתלט על גן העדן הישראלי הזה. ירדנו אל החוף ירידה תלולה, ואת פנינו קיבל שלט האוסר נודיזם בחוף. המקום כל כך פראי טבעי וטהור שכפי הנראה גרם לרבים להתערטל, אז היוונים לא לקחו סיכונים מיותרים 🙂

החום היה כבד מנשוא. צל לא היה שם, ושמשיה שכחנו לקחת. אך ליאור מצא לנו מערה קטנה, בה מצאנו מסתור מהשמש הרותחת, ושממנה אפשר היה לצאת אל הים וגם לשחק ולהתפנק. הילדים בערו מחום וציננו אותם במי הים המדהימים והצלולים. הבטנו בחבורת אירופיים משתכשכים. הם וודאי שכרו להם בית יווני סמוך לחוף הזה וכך הם מבלים שבועיים, בחופשה כפי שחופשה צריכה להיות. המערה הקטנה הזו הזכירה לי את המערה הקטנה שהייתה בראש הנקרה, בחופשותיי עם הוריי, בילדותי המוקדמת. אז עשינו חופש אמיתי, לא נזקקנו ל״משרתים״ שיגישו לנו אוכל או יפנו אחרינו כדי שנרגיש חופש, לא נדרשו לנו הפעלות, ריקודים וצוות בידור שיבדר לנו את הערב. היה לנו חוף ים, מערה, סופר מרקט, בית הבראה ללון בו ולבשל לעצמנו, ונפשנו נחה שם ונפשה לה.

כעבור ארבעה ימים שטנו לאי Naxos ובדרכנו לשם נהרס לנו מד הרוח, ולא ידענו מה מצב הרוח בעת השיט. עבדנו רק על פי תחושה. בפוסט הבא נספר לכם על האי Naxos ועל הסופה החזקה (50 קשר רוח 9 בופור בסולם) שקיבלה את פנינו.

אבל בינתיים שזפו את העיניים בתמונות של ליאור, מתפס לגובה של 18.5 מטר על התורן של ׳שרונה׳ ומחליף חלק שהתקלקל במד הרוח. את הילדים הדרמה המסוכנת הזו הזו פחות עניינה או הרשימה והם העדיפו שחק מחבואים בתיק האיחסון של ערכת התיפוס לתורן.

וכמו כן- לא הספקנו לאחל לכם חג שבועות שמח כי לא היינו באיזור עם רשת, אז אנו מבקשים לאחל לכולכם חג שבועות שמח וטהור מאיתנו.

Posted from Katapola, Egeo, Greece.

בכל יום שעבר, הפכה עבורינו ׳שרונה׳,יותר ויותר, בית חם, אך הדרך לחיות חיי אנשי ים אמיתיים, החיים על סירה, הייתה רחוקה. למעשה, התנהלנו, ביום-יום שלנו, כמעט כמו כל תייר ממוצע (שיוצא לחופשה על יאכטה), ובלי שום ספק הרגשנו כולנו, שהגיעה העת לשנות את המצב. אחרי הכל אנחנו לא בחופשה, אלא אנשים שחיים על סירה, ומי שחי על סירה חי אחרת לחלוטין מכל מי שחי על היבשה. ליאור חלם (ואף למד) את סגנון החיים הזה משך שנים, אז התהליך כל כך טבעי לו, גם עידו מאושר מהמצב. אבל לרונה ולי זה לא קל. רונה מתגעגעת הבייתה; לגננת האהובה,דניס ולחברתה הטובה, מילה. אני נמצאת בשלבי ״קריז״ מתקדמים מהתמכרותי הגדולה: תוכניות טלויזיה. ליתר דיוק תוכניות טראש. להיות יותר ספציפים? האח הגדול, המעושרות וכיוצא באלה.

אנחנו עוזבים את העיר Marmaris וממשיכים מערבה, אך הפעם יוצאים למפרצים. חיים בטבע. זהו זה! (קבענו)- לשבוע הקרוב אין עגינה במרינות או בכל מקום אחר עם חיבור למים וחשמל, מקטינים (כמעט לאפס) את הביקורים במסעדות, מתחילים במשמעת מים (גם אם יש לנו מערכת להתפלת מים- אי אפשר להשתמש במים כמו שמשתמשים בבית. פשוט אי אפשר).

לאחר שיט נינוח של 30 מייל הגענו למפרץ מקסים ושמו Bozukkale. שם הורדנו עוגן. הכנו לעצמנו ארוחת ערב טעימה, וישבנו ארבעתנו בקוקפיט וסעדנו את ליבנו מוקפים בירח ובכוכבים, ובים. מסביבנו עגנו יאכטות נוספות, את חלקן כבר הכרנו מעגינות אחרות. כל אחת בשקט שלה, כל אחת וסדר היום שלה. לנו יש ילדים אז הכל אצלנו מתנהל אחרת.

מאוחר יותר הכנו את הדינגי, והורדנו אותה למים. ביום שלמחרת יצאנו לסיור רגלי בשמורה הסמוכה, ושם פגשנו איש בעל צבע עור אדום כאינדיאני ועיניים תכולות יותר מן הים. חמסה שמו. הציע לנו משהו לאכול ולא יכולנו לסרב. ישב עמנו לשולחן וסיפר בגרמנית גבוהה מצוינת על החיים, על המסעדה שלו, על אחיו, מוסטפא (״בבת עיני״). ״הוא בעל המסעדה הטובה ביותר בבוץ- בורון״ סיפר בגאווה חמסה. “זהו כפר מקסים, אתם חייבים לשוט לשם״ אמר. עיניו התכולות היו מהפנטות אל טובות, ומבטו נח כל הזמן ברוגע על רונה ועידו. ושני הקטנים, למן הרגע הראשון כרתו,ללא מילים, עם אדון חמסה ברית ידידים, טיפסו על ברכיו, התרוצצו מסביבו, ואיימו להבהילו מבעד לחומת לבנים רעועה. לא רבים הם אלה שהוציאו מגרונם של ילדיי צחוק כה משוחרר ומתגלגל כפי שגרם להם חמסה- איש טורקי טוב ונעים הליכות, שגם הוא, כמו טורקים רבים אחרים שפגשנו כאב את הסכסוך הטורקי-ישראלית החדש השקט והבלתי נתפס שנוצרה. סיפר לנו חמסה כי ישראלים רבים נהגו לבקר במפרץ שלוואת מסעדתו, אך בשנים האחרונות פחתו ופחתו המבקרים הישראלים, והוא מה יעשה?סיפר גם על ביל גייטס. בעיניים בוהקות, סיפר כיצד ביקר במסעדתו בקיץ האחרון, וכיצד וביקש לאכול שוב ושוב את מנת ה- ADana המפורסמת של חמסה. איש חכם וגאה אדון חמסה, איך פירש נכון את החיוך שלי (שאכן היה די סקפטי למשמע הסיפור על העדפתו הגאסטרונומית של מר מייקסופט) וחיש הביא מן הדלפק המתקלף שבמסעדה תמונה ממוסגרת שלו ושל ביל גייטס מחובקים, ועל השולחן הadana המדוברת של אדון חמסה.

אדון חמסה הוא ללא ספק דוגמא מייצגת של הטורקי הטוב והממוצע שפגשנו בביקורינו הרבים בטורקיה, ובפרט בביקור הזה של פתיחת המסע שלנו. הטורקי הממוצע הוא חם, נעים הליכות, שש לעזור ובעיקר: אוהב ילדים. לא ראינו ולא פגשנו תופעה שכזו. עם שכל כך אוהב ילדים, כל כך חם כלפיהם, נלהב מהם ודורש בשמחתם ובשלומם. להסתובב עם שני ילדים קטנים ברחובות בטורקיה זה כמו הסתובב עם שארלוט גינזבורג בשאנז אלזה. באמת! התופעה הזו של איש זקן מתהלך בכבדות ברחוב, והנה הוא מוציא מכיסו חופן סוכריות, ממולל אותן בכף ידו העייפה, ומוסר לכל ילד ממתק, היא תופעה שעדיין קיימת בטורקיה.

חזרנו לסירה בדינגי שלנו ונהנינו מן השקט, ומן הטבע, מן הרוגע ומרחש המים, ובכלל מזמן איכות אחד עם השני. כשחיים על סירה, הדברים נעשים לאורך זמן, כל פעולה שהיא לחיצת כפתור בחיים ביבשה ובבית, על סירה היא אופרציה מורכבת ואיטית. חיים אחרת לגמרי. חיים לאט יותר. אין לך מה ולמה שתמהר. למשל הדינגי- שהיא בעצם האוטו שלנו, יש לחברה לחבלים, להשתמש בכוח של מנוע המפרש כדי להוריד אותה למים ( אי אפשר להורידה בעצמנו היא כבדה). לאחר מכן יש להרכיב לה את המנוע. זה לוקח זמן.

.
גם את פינת הזולה שלנו (סככה מצלה, ומזרונים המכסים על כל גב הסירה) כל אימת שעוזבים מפרץ ושטים, צריך לאסוף הכל ולקפל, ובעת העגינה שוב פורקים ומסדרים מחדש- זה דבר שלוקח זמן. ויש עוד מלא דוגמאות, שלבטח בהמשך יעלו בהקשרים אחרים.

נפרדנו מאדון חמסה ובארבעת הימים שלאחר מכן נשוט 22 מייל ל-BOzbourun. כפר פשוט וחביב עד מאוד. המבקרים בו הם מעטים, והם בעיקר שייטים, כמונו, החיים על יאכטות. מראה מלבב יש לשייטים, החיים על סירתם ושטים כך שנים ארוכות. הם שזופים במידה, זוהרים עד מאוד בעיניהם, מלבושיהם פשוטים, אך מאוד מאוד איכותיים, ומאוד נקיים. השייטים נראים לי כעת יפים באותו אופן שבו נראו לי יפים, בילדותי, גולשי הגלים הזהובים בבת ים.

כעבור יומיים נעזוב את בוצבורון ונשוט 24 מייל נוספים לכפר Datca. בדרכנו, יהיה מזג האוויר אפרורי עד אשר נחלוף מתחת לשבר ענן ויעבור זעם. לרגע אחד פחדתי אך שתי דקות לאחר מכן כבר לא. ואז שוב יצאה השמש, וצפינו באימונים לתחרות רגטה – היה מלבב נפש ועין

כך נראה שבר הענן מהסירה מהסירה ( מלחיץ קצת נכון? אבל זה לא היה כל כך נורא).

בשני המקומות נעגון עם עוגן בלבד הרחק מן היבשה, ובכל פעם שנרצה להגיע לעיר עצמה נשוט בדינגי. ב- Datca נספיק, לגמרי במקרה, לפגוש בשוק המקומי שמתקיים פעם אחת בשבוע. השוק ריחני וצבעוני מתבלינים, גבינות, זיתים נהדרים והכי הכי!!! הבורקס (בורקע, כלשון הטורקים). הבצק פריך טעים ונימוך בפה והשילוב של הגבינות עם התרד הוא מושלם. כמה פשוט כך טעים. ערכנו קניות והעמסנו את הדינגי בכל טוב לסירה.

בסירה בישלנו את ארוחת הערב, וברגע האחרון נזכרנו ששכחנו לקנות לחם, אז הבנים (ליאור ועידו) שטו עם הדינגי וקפצו למאפיה להביא לנו לחם. עידו לא נרגע מן השיט הקצרצר הזה, שארע כשהוא כבר לבוש בפיג׳מה ולאחר מקלחת . טוב,,, נו באמת,,, אפשר להבין אותו, נכון? יש דבר מרגש יותר לילד מסירת מנוע נוסעת ושקית עם לחם לאמא? כמה התרגש והתגאה בשקית הלחם שהביא עמו מהסירה. כמה שמח למסור לי את ככר הלחם הזו.

אנו חיים על הסירה ובסירה גם יחד. מסביבנו ים ורק ים, הדינגי רובצת, ככלב שמירה שמנמן למרגלות ׳שרונה׳, ואנו חיים לנו את השיגרה שלנו בסירה, מקריאים את הסיפורים האהובים, מנסים להתקלח בזמן, ומשתדלים ללכת לישון מוקדם.

אנו מתכננים את המסע, בודקים סטטיסטיקה של כיווני הרוח ותחזית מזג אוויר וגם מתכוננים קצת לקראת מסענו ביוון ונערכים לים האגאי ורוחות המלטמי.

בסירה, אני גם מנסה ( על אף שמעולם לא התקבלתי לועדת הקישוט בכיתה) לעשות עם הילדים יצירות לכבוד חג השבועות, וללמד אותם שירי חג. ובכן.. בתיה עוזיאל כבר לא אהיה אבל עשינו זרים? עשינו סלסלות? – וואוו אני עפה על עצמי יותר ממעוף הציפור!

אבל המציאות טופחת לי בפנים. אנחנו לא באמת נמצאים בשיגרה, והפראיות שבחיינו נוגעת גם בילדיי, שהופכים פראיים בעצמם, ולא ממהרים לאחרונה להקשיב להוראותינו, ומתחצפים לא מעט. אני מקווה שנמצא את שגרת החיים המתאימה לנו, ובינתיים אני מבצעת נשימות סדירות כדי שלא להתפוצץ (זה לא תמיד מצליח) כי זה לא קל. להיות עם הילדים, ללא כל הפסקה, בתנאים של שיט בים, ללא כל מסגרות, ללא תמיכה של משפחה וללא סדר יום קבוע זה לא דבר פשוט, וזה ללא ספק האתגר הגדול ביותר שלנו.

למחרת בבוקר אנו נוסעים עם הדינגי לרבוץ קצת בחוף של Datca. בסמוך לחוף המקסים שמצאנו, סיפרו לנו זוג סקיפרים בריטים, מסתתרים להם מעינות מים מתוקים ( לא לחלוטין מתוקים) מקסימים הנשפכים לים, ילדים טורקים נהנו להשתובב במים המתוקים וילדיי צפו בהם. והסתפקו בכך.

והנה, כמעט חודש לתחילת המסע, ואנו בתחנה האחרונה שלנו בטורקיה: בעיר Bodrum.
אנו שטים 46 מייל לבודרום- נמל העזיבה שלנו. גם כאן נוריד עוגן ונעגון במרחק של כ- 400 מטר שיט בדינגי מן היבשה. בבודרום נבצע צ׳ק אאוט מטורקיה, ליאור יערוך כמה קניות הנחוצות מאוד לסירה, ואני אבלה עם רונה אחר הצהריים של כייף. בשעות אחר הצהריים ניפגש ארבעתנו לארוחת פרידה מטורקיה, וניסע להכין את שרונה לשיט ביד האגאי. ים לא קל לשיט. לפני עזיבה, אנו יושבים על דק הסירה שלנו, מקשיבים ללהיט ״happy״ מאחד המועדונים של בודרום, וניפרדים לשלום מריחות הכבש שבאוויר בכל טורקיה, מן החממים, ומריח הקפה הטורקי, מהחלבה, מהנרגילות, מן המפרצים הנהדרים, שנראה ואולוהים נתן את כל המפרצים לטורקיה. ניפרד מן העם הטורקי המקסים, מן הטחינה, מן המרינות המושקעות ומן העזרה, הלא מובנת מאיליה, שמושיטים לך כשאתה מגיע עם סירה לכל מקום( אין עוד מקום שכך עוזרים לך לקשור סירה- על כך תודה ממני שהעזרה לעיתים פשוט הציה אותי. תדה לכם טורקים נדבים מקרב לב). אנו מורידים את הדגל הטורקי מהתורן, ומחליפים בדגל יוון- לשם מועדות פנינו.

אין ספק שהחיים בסירה, והפשטות שיש בחיים האלה, מביאים איתם המון רגעים של עומק. של שיחות נפש עם הילדים. של שיחות ארוכות עם הילדים על נושאים רציניים. אנו לומדים להכיר את ילדינו באופן שלא יכולנו,ללא החיים האלה שאנו מנהלים. להקשיב לילד שלך, אבל באמת להקשיב לו, משך חצי שעה – 40 דקות מדבר, בלי שום הפסקה, ללא טלויזיה, ללא צלצול טלפון מחברה, ללא צפצוף הוואטס אפ, או דפיקה בדלת, בלי שום פגישה דחופה אצל רואה חשבון,ובלי התערבות של אף גורם – זו באמת חוויה מדהימה.

בפוסט הבא: המעבר ליוון, וגם: ליאור מספק הסברים להיווצרות החוב היווני בשוק האירופאי.

Posted from Datça, Mugla, Turkey.

Click here for Google translation

הרוח הייתה 20 קשר ו״שרונה״, הנהדרת שלנו, החליקה בזווית של 15 מעלות על פני הגלים המנצנצים, ופיזרה מאחוריה שובל של קצף לבן ומלוח בדרכנו מ Göcek ל-Marmaris. אבל לא העזנו להגיע ל Marmaris מבלי לעצור ולבקר פעם נוספת במפרץ קסום (מפרץ שלפני מספר שנים ביקרנו בו, ליאור ואני, בשיט תענוגות קסום ונטול ילדים, ואשר בסופו ליאור הציע לי נישואין). אז כעבור 35 מייל ( ו- 7 שעות) עגנו בחוף ״Maden Iskele״ שבמפרץ ״Ekinicik״. שערו בעיניכם את הקלישאה לגן עדן. הגעתם לאיזושהי תמונה בראש? ובכן… כך נראה המקום הזה. גן עדן טהור, מריק, מבריק מנצנץ וזורח. הים מבריק מניקיון ולכן צבעו כחול עמוק עמוק וצלול (אגב- הטורקים מאוד מקפידים עם הסירות על ניקיון הים שלהם, ויכולים, בלי שום בעיה, להטיל קנס של מינימום 1000 יורו אם יראו יאכטה שהוציאה צואה החוצה למפרץ ולא סגרה את מיכל איחסון הצואה שלה).

אז הזמנו מקום לארוחת הערב במסעדה המקומית (מסעדה מעולה ורחוקה מלהיות עממית וזולה), ובינתיים קילחנו מהר את הקטנטנים,התלבשנו חם, ויצאנו לטייל קצת ברגל. ביחד איתנו- בסביבות השעה 16:00- הגיעו יאכטות נוספות לעגון במקום, וכל השייטים יצאו מן הסירות אל הרציף לקשקש קצת עם קולגות, להחליף אינפורמציה על מקומות שווים באיזור, להתריע על סכנות או לעדכן קצת על הרוח ומזג האוויר הצפוי. אבל כל הסקיפרים שירדו לרציף לא הביאו עמם שום בשורה באותו אחר הצהריים, משום שכ-ו-ל-ם (!!!) ללא יוצא מן הכלל (!!) בהו בפה פעור ביאכטה מאוד מסוימת שהגיעה אף היא לבקר במפרץ.

זו לא הייתה סתם יאכטה. זה היה משהו יפה מאוד ועוצמתי מאוד. כולם פשוט עמדו ולא הצליחו להתיק את העיניים מהיאכטה המרשימה הזו, ועקבו בדריכות באנשי הצוות שלה, הרצים על הסיפון בברמודות כחולות וחולצות לבנות תואמות, הנושאות את שם היאכטה. לראות יאכטה שכזו, במרינה מאולתרת של משפחה טורקית קטנה במפרץ צדדי וקסום בטורקיה זה, מחזה שלא רואים כל יום. השייטים של היאכטות העוגנות נעמדו בסמוך למיני- טיטאניק הכחולה והבוהקת שעגנה שם, ודיסקסו: כמה עולה למלא טנק סולר שלה? (100,000$), כמה אנשי צוות יש לה? ( “מינימום 20״ ). אני בעיקר חיכיתי לגברת שעל היאכטה. לבעלת הבית. לאשת האוליגרך. חיכיתי לה כאילו והייתה אחותי האובדת. שתצא אל המרפסת, בפוזה של אויטה אולי. עם פנינים טובות על צווארה וחולצת ראלף לורן לבנה. זה הרי ברור כשמש (הפלגתי לי בדימיון) שהיא תבחין בי שם (איך אפשר שלא?) זה הרי אך טבעי (הפלגתי עוד בדימיונות) שהיא תתאהב בי במבט ראשון, ותזמין אותי לארוחת ערב שהשף הפרטי מגיש להם על הסיפון, וזהו… נמשיך את המסע מסביב לעולם ביחד איתם. עם האוליגרך ועם אישתו בעלת הפנינים ותיק הבירקין. גם ליאור לבטח יסכים- פינטזתי לעצמי- זה הרי כל כך נחמד לעשות סאונה באמצע האטלנטי צריך להיות מטורף כדי לא להסכים לזה. אבל הקול של ליאור (״שרון…שרוני…שרון״) העיר אותי מהחלום בהקיץ שלי, והזמין אותי לצעוד איתו ועם הילדים שלנו במעלה הגבעה אל המסעדה המעולה שבמקום. אחזתי בידו של ליאור ועלינו אט אט אל המסעדה כעבור 20 מטרים כבר שכחתי מ״מיני-טיטאניק״, והתיישבנו סעדנו את ליבנו, במטעמים משובחים. איך תמיד אומרים? סעודת מלכים? כן!! זה מה שזה היה! ללא שף פרטי, וללא אנשי צוות, אפילו בלי בייביסיטר לילדים, אבל בהחלט סעודה של מלכים. אז יצא שהיאכטה ״האוליגרכית״ הנהנתנית, שעגנה ליד כולנו, לימדה אותנו שגם בטיול כזה כמו שלנו, שכולו ברוח האסקפיזם, האינדיבידואליזם והמינימאליזם עדין אתה תחטוף אל תוך הפרצוף את הקאפיטליזם 😉

הלילה במרינה היה גשום וסוער יחסית. למחרת בבוקר יצאנו ל- Marmaris , ומה אומר לכם,,, היה לנו ים נוראי! סוער, נסער ומסחרר, וזאת רק בגלל הסערה של ליל אמש, והנורא מכל- הים העצבני הזה הגיע בחבילה אחת עם אפס!!! רוח. לא הייתה שום רוח דאמאט! (אין יותר מבאעס מים עצבני וסוער בלי שום רוח, שכן אז אי אפשר להוציא מפרשים, והסירה לא מקבלת זווית נינוחה, אלא שטה מעלה מטה מעלה מטה). הרגשתי פשוט רע, וגם רונה ועידו חשו תחושה מאוד לא נעימה, מה שהביא את שניהם- באופן כמעט אוטומאטי- להתכסות ולהתכרבל לשינה עמוקה עד הגעתנו ליעד (כל אחד מתמודד עם מחלת הים בדרכו. שינה היא אחת הדרכים) גם אני ישנתי. למרבה הפלא לא הקאתי.

כעבור 7 שעות הגענו למרינה Netsel ב- Marmaris. זרקתי חבל ראשון לרציף ( כל חבל של Amel שוקל לא מעט). ואז הנפתי את החבל השני, וזה היה רגע לא נעים… כי שמעתי קנאק !! כזה בגב התחתון שלי. בנקודה הרגישה שלי. בפריצת דיסק שלי. בשארית יכולתי קשרתי את הסירה וצלעתי אל תוך הסירה. ליאור כבר איבטח את הסירה לבד, ואני רותקתי למיטה בכאבים קשים שלא הרפו ממני שלושה ימים. לא היה לליאור קל להסתדר עם הקטנים לבד כל כך הרבה זמן כשאני בחוסר תפקוד מוחלט.

בסופו של דבר, מאחר ופשוט לא יכולתי לצאת מהסירה, הגיע לטפל בי הרופא של המרינה (שנראה כמו הכפיל של בועז שרעבי). הזריקות עשו את שלהן, וחזרתי לעצמי בתוך 24 שעות נוספות.הרופא סיפר לי שזו הפציעה הכי שכיחה אצל שייטים.

כשסוף סוף הצלחתי לצאת מהסירה יצאנו לטייל בעיר. הרגשתי צורך חזק לאכול אוכל טורקי טעים. חייבת לציין שאנחנו לא אוכלים במקומות בהם תיירים אוכלים, אלא עם המקומיים. ורק עם מקומיים. אם ראינו כמה פועלי בניין מטונפים מאבק ובטון סועדים במסעדת פועלים שעועית- שם נאכל. הפעם אכלנו במסעדה מופלאה. 7 נשים בכיסוי ראש הן בעלות המסעדה והבשלניות. האוכל הוא פשוט חווייה לחייך. אני ממליצה בחום לטעום את המנה הכל כך לא שגרתית של רביולי פיצפונים ורכים, ממולאים במעט – כדי נגיעה- של בשר בקר טחון, הכל תבול ביוגורט, שמן זית ותבלין שמו צ׳ובריצה ( כמו של הבולגרים למי שמכיר;) וכמובן, איך לא,- שום!!! שם המסעדה Maria ana.

ביום האחרון שלנו במרינה קפצו לבקר כמה חברים שוויצרים, שעשו חופשת שייט באיזור ( אחד מהם, פטריק, הוא תותח בתחרויות רגאטה וסקיפר בחסד). יצאנו לארוחת ערב ביחד, וזה היה נחמד לפגוש פנים מוכרות ולקבל נשיקה חמה כשאנחנו כבר בתוך המסע. ג׳וני דפ אמר פעם שכסף לא יכול לקנות לך אושר בחיים, אבל אתה יכול לקנות עם הכסף יאכטת מפרש ולשוט אל האושר.

בפוסט הבא נספר לכם על הקשר בין חמסה תכול העין, מוסטפה ובייל גייטס. עד אז שאו ברכה.

אז כפי שכבר הסברתי בפוסט הקודם, נמצאו בשרונה ( שם הסירה שלנו, למי ששכח) מספר ליקויים טכניים. היות והסירה אמורה להיות מוכנה לחציית האוקיינוס ובכלל לטיול מסביב לעולם, ברור שהתיקונים הם בראש סדרי העדיפויות שלנו. בלית ברירה נפרדנו בזריזות מן העיר פטיה, ומכל האנשים המקסימים שהכרנו שם, הוצאנו את כל המפרשים ( הייתה לנו רוח גבית מושלמת) ושמנו פעמנו לכיוון Göcek ( עיירה קטנה השוכנת גם היא במפרץ פטיה).

מדובר בשיט קצר מאוד, אבל מאחר ולא היה לנו למה שנגיע ל- Göcek עד ליום שני (תחילת שבוע העבודה), החלטנו לזרוק עוגן סמוך לאי קטנטן ושמו island Tersane, שנמצא כשעה וחצי שיט מגוצ׳ק, ובינתיים נבלה לנו בטבע ולא במרינה של עוד עיירה. אז באמת הורדנו עוגן, ואני שחיתי (שיואוו איזה מים קפואים אלה היו) וקשרתי את ירכתי הסירה לסלע ביבשה- וזה כדי לאבטח את שרונה באופן מושלם.

לאחר מכן הורדנו את הדינגי שלנו ( סירת גומי קטנה עם מנוע) ושטנו אתה ליבשה. הילדים פשוט ״עפו״ מרוב אושר. כשהגענו ליבשה קיבלה את פנינו משפחה טורקית חמודה שמתפעלת מסעדה קטנה וחווה קטנה עם מעט בעלי חיים ומעט מרעה. רוב יושביי הסירות שבמעגן מגיעים לארוחת ערב אצל בעלת הבית, ועל כן שוקדת כעת המשפחה על הכנת סלטים ( הטורקים הם אלופי המאזטים), סידור שולחנות ואפיית ככרות לחם. המקום מטופח, מי הים צלולים ותכולים, שולחנות מברזל,כיסאות מרופדים בכריות טורקיז רכות, אדמת חמרה, חלוקי נחל ותנור לחם גדול, שבמהלך הערב יוציא יותר מעשרים כיכרות יפים ( אני הפסקתי לספור בשלב מסוים) ומדורת אש ענקית במרכז רחבת השולחנות כדי להתחמם (קריר בערבים).

את פנינו קיבלה ילדונת מקסימה כבת ארבע (ביתה של בעלת הבית) ושמה ׳עזה׳ (כן. כשם העיר) עזה הציעה לקחת אותנו לטיול בחווה שלהם. רונה ועידו הלכו שבי אחרי ילדת הים הפראית והחברותית הזו. הם מדדו כל תנועה שלה, בדקו כל אבן בה היא בעטה והרימו אחריה מקלות. שני ילדיי העירוניים הופנטו על ידי נסיכת ים טורקית, מעין בילבי טורקיה, בעלת רעמת תלתלי דבש שלא חדלה מלדבר טורקית איתנו. היא גררה את כולנו לתפס על חומת לבנים שבורה, הציגה בפנינו את 7 התרנגולות, היא הזמינה אותנו אל הרפת ואף משכה את ידה של רונה והניחה את האצבע הקטנה של רונה בפיו של עז תינוק שינק אותה כמו והייתה פיטמת אמו. עידו ביקש לרכב על הטרקטור שעמד בסמוך לרפת וישב עליו כמחצית השעה, וכל זאת כשברקע המפרץ המקסים.

חזרנו לסירה, אכלנו את ארוחת הערב שלנו בסירה, ויצאנו לסיפון וחיכינו לשקיעה.

נשארנו יומיים ב- Tersane. ביום שלמחרת הגיעה הילדה עזה לשחק עם רונה ועידו בסירה שלנו ואנחנו ואכלנו את ארוחת הערב אצל משפחתה ולא בסירה.רוחות חזקות וגשם בוצי ירד על האי והסירה ( כלומר: הבית שלנו) התלכלכה כהוגן.

למחרת בבוקר, שתינו כוס קפה קטנה ויצאנו מיד לדרך לגוצ׳ק לתיקון הסירה. הסירה שלנו כבר שנים בטורקיה ויש לנו ניסיון מדהים ומצוין עם בעלי מקצוע טורקים, אך הפעם אתרע מזלנו ופגשנו באיש שאכל לנו את האיברים הפנימיים אחד אחד.  גמר לנו את הבריאות . רשלנויות הברזות מה לא  אז החוויה הפרטית שלנו ממש לא דוגמא מייצגת לעם הטורקי שתמיד קיבל אותנו בסבר פנים יפות, טרח עבורנו והשיא לנו עצות חכמות במולדתו.  אבל מה לעשות נפלנו על רמאי אחד, וזאת יש לומר הרים את מפלס העצבים והלחץ בסירה באופן משמעותי. הרגשנו לכודים. תקועים בגוצ׳ק, חסרי אונים. בסופו של דבר תוקנו חלק מהדברים והחלטנו שאת יתר הליקויים נתקן בדרך.החלטנו פשוט לעוף מגוצ׳ק. וכך עשינו. ברחנו משם כל עוד נפשינו בנו. יצאנו לים הפתוח, רוח צדדית חזקה. ארבעתנו  מאוהבים אחד בשני…מפרשים מלאים,,,ויצאנו לכיוו העיר השוקקת והיפה מארמאריס- על כך בפוסט הבא.

אז זה קרה סוף סוף. ביום שני (28.4.2014) בשעה 11:45 עמדנו ארבעתנו בכניסה לבית, שעד לאותו רגע היה ביתנו, וחיכינו למונית שתסיע אותנו אל שדה התעופה, אל עבר תחילת המסע שכל כך הרבה זמן נערכנו וחיכינו לו. וכמו כל פרידה, גם הפרידה שלנו הרגישה כאילו והיא נחלת הכל וחשנו כאילו כל העולם שותף לה ועצר מלכת בעטייה ולכבודה.

גם את הגשם המטורף, שהתחיל בשוויץ עוד בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום, ראינו כבכי רומנטי של שוייץ על עזיבתנו את גבולותיה. אבל כשנחתנו בטורקיה, בעיר דלמן (Dalaman) בשעה 23:00 בלילה קיבל את פנינו גשם זלעפות גם שם. לא ידענו אם לצחוק או לבכות, אבל בדבר אחד היינו בטוחים: הגשם הוא רק גשם והוא לא מסמל דבר מלבד: איזה באעסססה!!!!!!!!!! גאד דאמאט!!!!!
ליאור נאלץ לסחוב על גבו מהמונית ועד לסירה (מרחק של כ-300 מטר) שכולו ירידה תלולה 6 תיקים במשקל כולל של 150 קילו !! ובנוסף עגלות ילדים, אופנים וקורקינט. 8 פעמים הבנאדם טיפס גבעה תלולה וירד נוטף מים כשעל גבו תיקים כבדים מנשוא, הילדים נרדמו במונית, ונאלצנו לרוץ איתם על גופנו ולגונן עליהם מפני הגשם שהרטיב אותנו עד לשד עצמותנו. היאכטה הייתה קרה והיה צריך לסדר מיטות לשינה. הילדים בכו. היו רטובים, מלוכלכים ועייפים, וגם אנחנו המבוגרים היינו רעבים מאוד, עייפים מסחיבות וטלטלות של 12 שעות ובעיקר היינו חסרי סבלנות. אני התעקשתי להתקלח אבל ליאור אמר שאין מים חמים ושעדיף, מטעמי בטיחות, לא להתעסק בחיבור היאכטה לחשמל של המרינה כשגשם זלעפות בחוץ. אז נאלצתי לוותר על המקלחת, נכנסתי למיטה כועסת, עייפה ברמה שאי אפשר להירדם ובעיקר מוכת הלם מן הדרך המאוד לא סימפטית בה נפתח המסע שלנו. קיוויתי לקבלת פנים מעט יותר שמשית וחמימה, כיאה לפתיחה של מסע כזה. אבל זו הייתה הנחיתה שלנו: רטובה מאוד מעצבנת ועייפה מאוד.

ביום שלמחרת עסקנו כולנו בהתארגנות ופריקת 150 הקילו שסחבנו עמנו מהבית. היו בפריקת התיקים רגעים של נחת ( כמו למשל, כשהבנתי כמה חכם עשיתי כשהבאתי לילדים את צעצועי כלי המטבח שלהם, שכן שניהם מיד ׳העמידו׳ סירים לארוחת צהריים לכל הבובות והדובים שלהם) אבל גם היו רגעי מבוכה (כמו כשגיליתי שהבאתי לעידו לא פחות מ- 32 חולצות טי שירט wtf;) לא ברור מה עבר לי בראש, ואיך לא הבחנתי בכמות הזו בזמן שארזתי, אבל מלבד זאת באמת שארזנו חכם ומדויק.

בתוך מספר ימים הסירה הפכה לבית צף של ממש. להבדיל מביקורים קודמים שלי בסירה למטרות חופש, הפעם המצעים שכיסו את מיטותינו ושמיכותינו היו יפים מפנקים ותואמים, מפת השולחן מפלסטיק בפינת האוכל הייתה יפה ופרקטית מאוד וגם ארון הקסמטיקה שלי ( כן,,, קוסמטיקה מה לעשות!- יש כמה אנשים שטחיים שזה מעניין אותם ואני נכלל בהם) באופן שממש עשה חשק להיות סקיפרית מטופחת ונאה.
אבל אם נניח רגע לכל הפרטים הקוסמטיים ( בהם, כפי ששמתם לב, אני כל כך אוהבת להתעסק) ונעבור לרגע לבחון את המצב הטכני של הסירה (שהוא באמת קצת יותר חשוב, משום בלעדיו הסירה לא תשוט) אז התברר שהמצב לא היה כל כך מעודד כפי שסיפרתי על הפן הקוסמטי. לפני שהגענו לטורקיה הייתה הסירה בטיפולים מכנים שונים אצל בעל מקצוע שמתמחה בסוג הסירה שלנו ( Amel 54) אבל בפועל לא רק שהאדון לא ביצע את התיקונים, אלא שאף הרס וגרם ליאכטה ולמכשיריה נזקים. מיד כשהגענו התברר לליאור שהמנוע של המפרש הראשי פשוט נהרס, וגילינו עוד כמהתקלות טכניות מיאשות ומתסכלות. אז מרגע שהגענו היה ליאור מדוכדך ועסוק כל היום בניסיון לתקן את מנוע המפרש הראשי ועוד מיני תקלות, שהיינו בטוחים שסודרו ותוקנו. גם הרדיו ssb גלים קצרים שלנו (אסביר עליו בעתיד) לא הותקן בסירה כפי שהבטיחו לנו, והתברר שבעת שניסו לחבר אותו עשו לו נזק רציני ושלחו את הרדיו לתיקון בלונדון והוא בדרכו חזרה משם. בקיצור,,,אנחנו ממש מודאגים גם משום שאנחנו חוששים למצבו של הרדיו שעלה לנו לא מעט כסף, וגם משום שכל התקלות האלה מעכבות אותנו זמן נוסף בטורקיה ומפריעות לנו להתקדם ליוון כדי להספיק לחצות את הים ההגאי לפני תחילת עונת רוחות המלטאמי (אספר עליהן בהמשך) אבל התקלות הרבות כנראה יגרמו לנו לעיכובים ועלויות כספיות.נקווה שהעיכובים לא יהיו ממושכים וההוצאות תהיינה סבירות.
אבל בינתיים, אנחנו כאן בfetiye, ולמרות ״ההפתעות״ שחיכו לנו החלטנו לשמור על מורל גבוה, ואם אתה בfetiye שהיא עיר קסומה ומאוד ריחנית מתבלינים ותשוקתית מרצועת חוף מדהימה ולוקום מ- ו – ש- ל- ם!! אין דרך טובה יותר להרים את המורל מארוחת דגים טובה בשוק הדייגים של פטיה. אני אישית מעולם לא ראיתי את עצמי אדם של דגים. תמד הייתי אדם של בשר, אבל פטיה בהחלט שינתה את המצב מבחינתי. המבחר העצום של הדגים ופירות הים שמגיעים מהים (אפשר ממש לראות איך הדייגים מביאים את הסחורה לדוכנים תוך כדי אכילת הארוחה) והמסעדות הנהדרות השוכנות בצמוד לדוכני השוק מזכה את המבקר בחוויה נהדרת של רכישת הדגים או פירות הים בדוכן השוק והבאתם לאחת המסעדות שמקיפות את הדוכנים. הדגים מרהיבים, באיכות גהוהה ביותר בשלל גדלים. השוק נקי ומתוחזק היטב כך שאין ריח לא נעים של דגים טריים (למי שסובל מגועל ריחות , כמוני) וחוויית הארוחה שם היא עריבה לחיך ומרוממת נפש. שרימפסים ג׳מבו ברוטב עגבניות חמאה שום וצ׳ילי חריף, קלמרי בשום וצ׳ילי, ברבוניות וסרדינים מטוגנים בלימון ופלפל חריף,סלטים ירוקים טריים, מלא בצל ירוק, טחינה ערימות פטרוזיליה ופלפלים ירוקים חריפים צלויים בגריל וכמובן הraki (שהוא הגירסה המעודנת של העארק והאוזו) זו כבר חגיגה שלמה. אז ישבנו לנו משפחתנו הקטנה והחמודה, שולחן עמוס בכל טוב, אנשים שמחים סביבנו שלישיית טרבוקות מסתובבים בין השולחנות, ואוכל טעים בטירוף סביבנו, וקבענו: עם כל הכבוד למנוע שבור של מפרש, רדיו שניזוק ולא ברור מהו עתידו ומקומו- זה המסע שלנו, והוא לא נמדד ביום אחד, וגם לא בשבוע וגם לא בתקלות טכניות, שהן חלק בלתי נפרד ממסע על יאכטה- עכשיו אנחנו אוכלים ונהנים, והילדים שלנו מדלגים מאושר וצועקים maraba (שלום בטורקית) לכל עבר- ואוכלים לוקום שוקולד וקוקוס ( איך זה שאף פעם לא אהבתי לוקום?!?! זה דבר כל כך טעים וממכר).

Posted from Riehen, Basel-Stadt, Switzerland.

In one week we are flying! The big day.
The dream to sail exists since many years, we have planned everything concrete since about one year and now…. it becoming a reality and not only a dream. In the last weeks we are very busy with “closing” our life here and preparing the travel including organizing what we need (only if its must) to take for all the family. Read the rest of this entry >>