רגעים של אהבה, כמו ב- ׳La Javanaise׳
******************************
עשרה חודשים שלא נפרדנו מהילדים, אפילו לא לרגע אחד קטן. הם תמיד ביחד איתנו, ואנחנו תמיד איתם. ליאור אמנם חצה את האוקיינוס, וכך זכה לשלושים ימי רווקות נטולי ילדים ו/או אישה, אבל הוא ואני?- כבר עשרה חודשים שלא ישבנו יחדיו לבד במסעדה, עשרה חודשים (יותר מהיריון;) שלא אחזנו יד ביד בקולנוע, וגם לא שתינו כוסית יחדיו באיזה בר (והאמינו לי שזה קשה, משום שתרבות הברים כאן בקאריביים מאוד מזמינה). מיותר לציין שגם לא נפשנו לנו יומיים בצימר (כי אין בנמצא סבא וסבתא שישמרו), וגם לא שוטטנו לנו ביחד- סתם וללא תכלית באיזה רחוב- כי כפי שאמרתי… לא היינו – הוא ואני- כבר עשרה חודשים שנינו לבד.
והנה… פתאום זה קרה, כשליאור ׳חטף׳ אותי, באי פיצפון ושמו ׳sandy island’, דחס אל תוך כף ידי המבולבלת משקפת ושנורקל ואחז בנחישות בכף ידי השניה, תוך שהוא מוביל אותי אל הים, ומודיע לתמיר (בנו הבכור, שהגיע אלינו לחופשה מהאוניברסיטה) מבלי להמתין להסכמתו: ״אני לוקח את שרון לצלול איתי לכמה רגעים. שים עין על הילדים״. וכך…נעלמנו שנינו, אוחזים יד ביד, אל תוך הטורקיז של הים. לא הבטנו אחורה, התעלמנו מן המבט ההמום של תמיר וגם מהצעקה של רונה המזועזעת (׳אבא ! אמא! לאן אתם הולכים?!׳), ובתיאום מושלם שקענו שנינו אל תוך המים הצלולים, מניעים את גופנו לאט ובעדינות…שוחים בהרמוניה כשניים שהיו לאחד, שנינו לא מרפים מאחיזת הידיים, מביטים יחדיו בשדה האלמוגים הנפלא, בדגי התוכי הצבעוניים, בדגים הכחולים הענקיים, בסרטנים הורדרדים ובקונכיות הצחות מלובן, והיינו כך לרגע אחד, שנמשך כאורך שדה האלמוגים היפיפה, רק שנינו, הוא ואני…. שוחים… שקטים … וטבעות המתכת שעל אמותינו (בהן קידשנו האחד את השני לפני מספר שנים) נצמדות האחת לשניה.
ובדממה הזו, כשרחש הנשימות המוכר לנו כל כך, הוא הצליל היחיד המלווה את הרגעים הללו, נזכרתי בשירו של סרג׳ גינזבורג: ״ La Javanaise״, ואיך כתב סרג׳ (התרגום הוא שלי) ש- ׳אהבנו האחד את השני כאורכו של של השיר הזה׳ (Nous nous aimions Le temps d’une chanson), כך גם ליאור ואני, אהבנו את עצמנו, ואחד את השני, כאורך שדה האלמוגים,,, כאורך זמן הצלילה שלנו.
ויצאנו שנינו מן המים, בשקט, לא אומרים דבר, צועדים (עדין אוחזים ידיים) אל עבר הילדים, שרצו אלינו שניהם מרחוק בספרינט שיכול להתחרות במרקו הרץ אל עבר אמו האבודה, וכבר לא היינו אותו הזוג שהיינו כמה רגעים לפני כן. כי חווינו (בדרך שיכולנו לאפשר לעצמנו, בנסיבות חיינו) אינטימיות זוגית אמיתית, וידענו שנינו, שאנטימיות יכולה להימשך כאורך שיר, כאורך מדרון או כמו במקרה שלנו- כאורכו של שדה אלמוגים, אבל היא שם. תמיד. דרושים לה רק שניים שמעוניינים.
׳ככה זה כשיש שניים׳
***********************
הם נראים נפלא, ולמרבה ההפתעה (כן, הטלתי ספק), הם גם מאוד נוחים. נתקלנו בהם בביקורנו באי סנט וינסנט הקטן (Petit St.Vincent) או כפי שמכנים אותו כולם: PSV, שהוא אי פיצפון, שכולו בעצם מלון בוטיק נפלא וקסום, ללא טלפונים וללא אינטרנט. הנופשים נהנים בו מחופשה מפנקת אך לחלוטין מנותקת. (נא לא להתבלבל עם האי סנט וינסנט הגדול- שבו אגב צולם הסרט ׳שודדי הקאריביים׳). האי הזה הזכיר לי כיצד לפני יותר משלושים שנים…. כאשר הייתי בת שמונה לערך, נסעו הוריי לבדם לחופשה באילת, במקום שהם קראו לו ׳מועדון הים התיכון׳ (כשעוד היה ממוקם במלון ׳לרום׳ הישן והסגפני), ובחופשה הזו-כך סיפרו לי הוריי (ששבו מהחופשה כמו זוג היפי מאוהב)-אין טלפונים בחדרים, אין טלוויזיה, אין שירות חדרים ולא משלמים בכסף עבור הקוקטייל כי אם בחרוזים יפים וצבעוניים. אני זוכרת היטב את אותה פעם, בה לקחו גם את אחי ואותי למועדון לחופשה, וכיצד לנצח יהיה המועדון הזה, הישן (לפני שהעתיק את מקומו לחוף- Coral Bffeach), חרוט בליבנו כחופשה אמיתית, כזו שמתנתקים בה מחיי היום יום, כזו שקונים בה אספרסו בעבור שני חרוזים לבנים ולונג איילנד איס טי תמורת חמישה כתומים. אז מה קרה לנו בעצם שהחלטנו כל הזמן, אפילו בחופשה, רק “להתחבר”?
שנדליר
***********
נברשת בכניסה לבר. ענפים טבעיים (אפילו לא נצבעו), ישר מן העץ, שנשזרו, כפי שהם, לכדי גוף תאורה. ובמילים אחרות: כל מה שאיקאה מייצרת מפלסטיק – אנשי הקאריביים בונים מהטבע;) ערסל
***********
פשוט ערסל. וכל מילה נוספת מיותרת, משום שהערסל הספציפי הזה הוא כל מה שערסל צריך להיות, וכל אחד ואחת מאיתנו-ללא יוצא מן הכלל- זקוק בחיים שלו לערסל כזה.
בגד ים
****************
בגד ים לגבר, הדפס כחול -לילה (מתוצרת הבוטיק של האי ׳מוסטיק׳- זוכרים את הפוסט על השיק במוסטיק?).
מדפי תצוגה
*****************
גזע עץ שלם, שחוברו לו פלטות (בוטצ׳ר) עץ, המשמשות כמדפים לתצוגת פריטים מחוץ לבוטיק של האי PSV.
איחסון
**************
קופסת תכשיטים עשויה צדף והפנים קטיפה שחורה ואלגנטית.
ארנק פייטים קטן לאישה (קרם הגנה קטנטן, מראה וקדימה- לים)
דלת
***************
כשאני רואה דלתות כאלה אני תמיד חושבת על השיר של דילן ״דפוק דפוק על דלתות האל״.
קפה מעל (וגם מול) המים
****************************
אני משתדלת לא להעלות את תמונות הקיטש (הכה סטנדרטיות) של הקאריביים, חרף הפיתוי, שכן זה הכי קל להוציא קולות התפעלות מתמונות של חול לבן, דקלי קוקוס וים טורקיז (ומשהו קל, כבר אינו חלק מהיום יום שלי, כזכור;)… ובכל אופן- תמונות כאלה כבר ראיתם, ותמצאו בשפע בכל מגזין, אך הפעם לא יכולתי להתאפק. זה היה כל כך יפה ומזמין.
גוזניק קאריבי
*****************
בלון זכוכית כחול ובו עששית קטנה, ארוז כולו ברשת דייגים שחורה, ותלוי על עץ.
והשעה המדויקת היא……
******************************
שעון מחובר לעץ על אם הדרך. השעה כעת היא אחת עשרה ושבע עשרה דקות. השעה כעת היא אחת עשרה ושבע עשרה דקות,,, השעה כעת היא אחת עשרה ושבע עשרה…..
יוגה
******************
פינת הדק המוצלת ליוגה. הכל כבר יש, לא נותר אלא לפצוח ב- ״אוםםםם……….״.
קומזיץ
***************
מתקן קומזיץ. רק להביא גיטרה, מצת, ענפים, תפוחי אדמה ומרשמלו (אבל אני עדין מעדיפה את הגרסה השמרנית, שכוללת ישיבה על האדמה והמון המון לכלוך וכייף).
שם פס
***************
חולצת פסים היא אובססיה עתיקת יומין בחיי. וזה תמיר שלנו. בחולצת פסים אפור לבן.
שלושה
********************
וכמו בכל אהבה ״כשזה זה,, זה זה״ כך גם השלישייה הזו. הילדים שלי מאוהבים באחיהם הגדול והוא בהם.
דמיון
********************
אני מאוד אוהבת לצלם את ליאור ותמיר, כי לשניהם -גנטית/ יש בדיוק את אותן תנועות. הם תמיד מסתובבים לאותו כיוון כשאני קוראת להם מרחוק, ותמיד ׳שולחים׳ הצידה את אותה הרגל. הגנטיקה שבתנועה תמיד מפליאה אותי.
בוקר טוב ממושאהובה. !!!! את מכירה את זה שאת רואה סרט צרפתי ומרגישה מאוהבת ? אז זה מה שקרה לי . יש אהבה יש חיים . כל אהבה . . לילדים גבר לאשה , לאלמוגים ולשירים וכל אחד ימשיך כירצונו
תמיד מעוררת בי התפעלות! תמיד.
איזה כיף שאת פה!
נשיקות
שירלי