Posted from Katapola, Egeo, Greece.

בכל יום שעבר, הפכה עבורינו ׳שרונה׳,יותר ויותר, בית חם, אך הדרך לחיות חיי אנשי ים אמיתיים, החיים על סירה, הייתה רחוקה. למעשה, התנהלנו, ביום-יום שלנו, כמעט כמו כל תייר ממוצע (שיוצא לחופשה על יאכטה), ובלי שום ספק הרגשנו כולנו, שהגיעה העת לשנות את המצב. אחרי הכל אנחנו לא בחופשה, אלא אנשים שחיים על סירה, ומי שחי על סירה חי אחרת לחלוטין מכל מי שחי על היבשה. ליאור חלם (ואף למד) את סגנון החיים הזה משך שנים, אז התהליך כל כך טבעי לו, גם עידו מאושר מהמצב. אבל לרונה ולי זה לא קל. רונה מתגעגעת הבייתה; לגננת האהובה,דניס ולחברתה הטובה, מילה. אני נמצאת בשלבי ״קריז״ מתקדמים מהתמכרותי הגדולה: תוכניות טלויזיה. ליתר דיוק תוכניות טראש. להיות יותר ספציפים? האח הגדול, המעושרות וכיוצא באלה.

אנחנו עוזבים את העיר Marmaris וממשיכים מערבה, אך הפעם יוצאים למפרצים. חיים בטבע. זהו זה! (קבענו)- לשבוע הקרוב אין עגינה במרינות או בכל מקום אחר עם חיבור למים וחשמל, מקטינים (כמעט לאפס) את הביקורים במסעדות, מתחילים במשמעת מים (גם אם יש לנו מערכת להתפלת מים- אי אפשר להשתמש במים כמו שמשתמשים בבית. פשוט אי אפשר).

לאחר שיט נינוח של 30 מייל הגענו למפרץ מקסים ושמו Bozukkale. שם הורדנו עוגן. הכנו לעצמנו ארוחת ערב טעימה, וישבנו ארבעתנו בקוקפיט וסעדנו את ליבנו מוקפים בירח ובכוכבים, ובים. מסביבנו עגנו יאכטות נוספות, את חלקן כבר הכרנו מעגינות אחרות. כל אחת בשקט שלה, כל אחת וסדר היום שלה. לנו יש ילדים אז הכל אצלנו מתנהל אחרת.

מאוחר יותר הכנו את הדינגי, והורדנו אותה למים. ביום שלמחרת יצאנו לסיור רגלי בשמורה הסמוכה, ושם פגשנו איש בעל צבע עור אדום כאינדיאני ועיניים תכולות יותר מן הים. חמסה שמו. הציע לנו משהו לאכול ולא יכולנו לסרב. ישב עמנו לשולחן וסיפר בגרמנית גבוהה מצוינת על החיים, על המסעדה שלו, על אחיו, מוסטפא (״בבת עיני״). ״הוא בעל המסעדה הטובה ביותר בבוץ- בורון״ סיפר בגאווה חמסה. “זהו כפר מקסים, אתם חייבים לשוט לשם״ אמר. עיניו התכולות היו מהפנטות אל טובות, ומבטו נח כל הזמן ברוגע על רונה ועידו. ושני הקטנים, למן הרגע הראשון כרתו,ללא מילים, עם אדון חמסה ברית ידידים, טיפסו על ברכיו, התרוצצו מסביבו, ואיימו להבהילו מבעד לחומת לבנים רעועה. לא רבים הם אלה שהוציאו מגרונם של ילדיי צחוק כה משוחרר ומתגלגל כפי שגרם להם חמסה- איש טורקי טוב ונעים הליכות, שגם הוא, כמו טורקים רבים אחרים שפגשנו כאב את הסכסוך הטורקי-ישראלית החדש השקט והבלתי נתפס שנוצרה. סיפר לנו חמסה כי ישראלים רבים נהגו לבקר במפרץ שלוואת מסעדתו, אך בשנים האחרונות פחתו ופחתו המבקרים הישראלים, והוא מה יעשה?סיפר גם על ביל גייטס. בעיניים בוהקות, סיפר כיצד ביקר במסעדתו בקיץ האחרון, וכיצד וביקש לאכול שוב ושוב את מנת ה- ADana המפורסמת של חמסה. איש חכם וגאה אדון חמסה, איך פירש נכון את החיוך שלי (שאכן היה די סקפטי למשמע הסיפור על העדפתו הגאסטרונומית של מר מייקסופט) וחיש הביא מן הדלפק המתקלף שבמסעדה תמונה ממוסגרת שלו ושל ביל גייטס מחובקים, ועל השולחן הadana המדוברת של אדון חמסה.

אדון חמסה הוא ללא ספק דוגמא מייצגת של הטורקי הטוב והממוצע שפגשנו בביקורינו הרבים בטורקיה, ובפרט בביקור הזה של פתיחת המסע שלנו. הטורקי הממוצע הוא חם, נעים הליכות, שש לעזור ובעיקר: אוהב ילדים. לא ראינו ולא פגשנו תופעה שכזו. עם שכל כך אוהב ילדים, כל כך חם כלפיהם, נלהב מהם ודורש בשמחתם ובשלומם. להסתובב עם שני ילדים קטנים ברחובות בטורקיה זה כמו הסתובב עם שארלוט גינזבורג בשאנז אלזה. באמת! התופעה הזו של איש זקן מתהלך בכבדות ברחוב, והנה הוא מוציא מכיסו חופן סוכריות, ממולל אותן בכף ידו העייפה, ומוסר לכל ילד ממתק, היא תופעה שעדיין קיימת בטורקיה.

חזרנו לסירה בדינגי שלנו ונהנינו מן השקט, ומן הטבע, מן הרוגע ומרחש המים, ובכלל מזמן איכות אחד עם השני. כשחיים על סירה, הדברים נעשים לאורך זמן, כל פעולה שהיא לחיצת כפתור בחיים ביבשה ובבית, על סירה היא אופרציה מורכבת ואיטית. חיים אחרת לגמרי. חיים לאט יותר. אין לך מה ולמה שתמהר. למשל הדינגי- שהיא בעצם האוטו שלנו, יש לחברה לחבלים, להשתמש בכוח של מנוע המפרש כדי להוריד אותה למים ( אי אפשר להורידה בעצמנו היא כבדה). לאחר מכן יש להרכיב לה את המנוע. זה לוקח זמן.

.
גם את פינת הזולה שלנו (סככה מצלה, ומזרונים המכסים על כל גב הסירה) כל אימת שעוזבים מפרץ ושטים, צריך לאסוף הכל ולקפל, ובעת העגינה שוב פורקים ומסדרים מחדש- זה דבר שלוקח זמן. ויש עוד מלא דוגמאות, שלבטח בהמשך יעלו בהקשרים אחרים.

נפרדנו מאדון חמסה ובארבעת הימים שלאחר מכן נשוט 22 מייל ל-BOzbourun. כפר פשוט וחביב עד מאוד. המבקרים בו הם מעטים, והם בעיקר שייטים, כמונו, החיים על יאכטות. מראה מלבב יש לשייטים, החיים על סירתם ושטים כך שנים ארוכות. הם שזופים במידה, זוהרים עד מאוד בעיניהם, מלבושיהם פשוטים, אך מאוד מאוד איכותיים, ומאוד נקיים. השייטים נראים לי כעת יפים באותו אופן שבו נראו לי יפים, בילדותי, גולשי הגלים הזהובים בבת ים.

כעבור יומיים נעזוב את בוצבורון ונשוט 24 מייל נוספים לכפר Datca. בדרכנו, יהיה מזג האוויר אפרורי עד אשר נחלוף מתחת לשבר ענן ויעבור זעם. לרגע אחד פחדתי אך שתי דקות לאחר מכן כבר לא. ואז שוב יצאה השמש, וצפינו באימונים לתחרות רגטה – היה מלבב נפש ועין

כך נראה שבר הענן מהסירה מהסירה ( מלחיץ קצת נכון? אבל זה לא היה כל כך נורא).

בשני המקומות נעגון עם עוגן בלבד הרחק מן היבשה, ובכל פעם שנרצה להגיע לעיר עצמה נשוט בדינגי. ב- Datca נספיק, לגמרי במקרה, לפגוש בשוק המקומי שמתקיים פעם אחת בשבוע. השוק ריחני וצבעוני מתבלינים, גבינות, זיתים נהדרים והכי הכי!!! הבורקס (בורקע, כלשון הטורקים). הבצק פריך טעים ונימוך בפה והשילוב של הגבינות עם התרד הוא מושלם. כמה פשוט כך טעים. ערכנו קניות והעמסנו את הדינגי בכל טוב לסירה.

בסירה בישלנו את ארוחת הערב, וברגע האחרון נזכרנו ששכחנו לקנות לחם, אז הבנים (ליאור ועידו) שטו עם הדינגי וקפצו למאפיה להביא לנו לחם. עידו לא נרגע מן השיט הקצרצר הזה, שארע כשהוא כבר לבוש בפיג׳מה ולאחר מקלחת . טוב,,, נו באמת,,, אפשר להבין אותו, נכון? יש דבר מרגש יותר לילד מסירת מנוע נוסעת ושקית עם לחם לאמא? כמה התרגש והתגאה בשקית הלחם שהביא עמו מהסירה. כמה שמח למסור לי את ככר הלחם הזו.

אנו חיים על הסירה ובסירה גם יחד. מסביבנו ים ורק ים, הדינגי רובצת, ככלב שמירה שמנמן למרגלות ׳שרונה׳, ואנו חיים לנו את השיגרה שלנו בסירה, מקריאים את הסיפורים האהובים, מנסים להתקלח בזמן, ומשתדלים ללכת לישון מוקדם.

אנו מתכננים את המסע, בודקים סטטיסטיקה של כיווני הרוח ותחזית מזג אוויר וגם מתכוננים קצת לקראת מסענו ביוון ונערכים לים האגאי ורוחות המלטמי.

בסירה, אני גם מנסה ( על אף שמעולם לא התקבלתי לועדת הקישוט בכיתה) לעשות עם הילדים יצירות לכבוד חג השבועות, וללמד אותם שירי חג. ובכן.. בתיה עוזיאל כבר לא אהיה אבל עשינו זרים? עשינו סלסלות? – וואוו אני עפה על עצמי יותר ממעוף הציפור!

אבל המציאות טופחת לי בפנים. אנחנו לא באמת נמצאים בשיגרה, והפראיות שבחיינו נוגעת גם בילדיי, שהופכים פראיים בעצמם, ולא ממהרים לאחרונה להקשיב להוראותינו, ומתחצפים לא מעט. אני מקווה שנמצא את שגרת החיים המתאימה לנו, ובינתיים אני מבצעת נשימות סדירות כדי שלא להתפוצץ (זה לא תמיד מצליח) כי זה לא קל. להיות עם הילדים, ללא כל הפסקה, בתנאים של שיט בים, ללא כל מסגרות, ללא תמיכה של משפחה וללא סדר יום קבוע זה לא דבר פשוט, וזה ללא ספק האתגר הגדול ביותר שלנו.

למחרת בבוקר אנו נוסעים עם הדינגי לרבוץ קצת בחוף של Datca. בסמוך לחוף המקסים שמצאנו, סיפרו לנו זוג סקיפרים בריטים, מסתתרים להם מעינות מים מתוקים ( לא לחלוטין מתוקים) מקסימים הנשפכים לים, ילדים טורקים נהנו להשתובב במים המתוקים וילדיי צפו בהם. והסתפקו בכך.

והנה, כמעט חודש לתחילת המסע, ואנו בתחנה האחרונה שלנו בטורקיה: בעיר Bodrum.
אנו שטים 46 מייל לבודרום- נמל העזיבה שלנו. גם כאן נוריד עוגן ונעגון במרחק של כ- 400 מטר שיט בדינגי מן היבשה. בבודרום נבצע צ׳ק אאוט מטורקיה, ליאור יערוך כמה קניות הנחוצות מאוד לסירה, ואני אבלה עם רונה אחר הצהריים של כייף. בשעות אחר הצהריים ניפגש ארבעתנו לארוחת פרידה מטורקיה, וניסע להכין את שרונה לשיט ביד האגאי. ים לא קל לשיט. לפני עזיבה, אנו יושבים על דק הסירה שלנו, מקשיבים ללהיט ״happy״ מאחד המועדונים של בודרום, וניפרדים לשלום מריחות הכבש שבאוויר בכל טורקיה, מן החממים, ומריח הקפה הטורקי, מהחלבה, מהנרגילות, מן המפרצים הנהדרים, שנראה ואולוהים נתן את כל המפרצים לטורקיה. ניפרד מן העם הטורקי המקסים, מן הטחינה, מן המרינות המושקעות ומן העזרה, הלא מובנת מאיליה, שמושיטים לך כשאתה מגיע עם סירה לכל מקום( אין עוד מקום שכך עוזרים לך לקשור סירה- על כך תודה ממני שהעזרה לעיתים פשוט הציה אותי. תדה לכם טורקים נדבים מקרב לב). אנו מורידים את הדגל הטורקי מהתורן, ומחליפים בדגל יוון- לשם מועדות פנינו.

אין ספק שהחיים בסירה, והפשטות שיש בחיים האלה, מביאים איתם המון רגעים של עומק. של שיחות נפש עם הילדים. של שיחות ארוכות עם הילדים על נושאים רציניים. אנו לומדים להכיר את ילדינו באופן שלא יכולנו,ללא החיים האלה שאנו מנהלים. להקשיב לילד שלך, אבל באמת להקשיב לו, משך חצי שעה – 40 דקות מדבר, בלי שום הפסקה, ללא טלויזיה, ללא צלצול טלפון מחברה, ללא צפצוף הוואטס אפ, או דפיקה בדלת, בלי שום פגישה דחופה אצל רואה חשבון,ובלי התערבות של אף גורם – זו באמת חוויה מדהימה.

בפוסט הבא: המעבר ליוון, וגם: ליאור מספק הסברים להיווצרות החוב היווני בשוק האירופאי.