Posted from Peloponnisos Dytiki Ellada ke Ionio, Greece.

English translation

זה זמן מה שלא עידכנו את הבלוג. לאלו מכם שתהו מדוע, נגיד בקצרה שחווינו לא מעט טלטלות (נפשיות ופיזיות) הן כמשפחה והן כאינדיבידואלים. לכבוד אלו מכם, המתקשים להבין כיצד יתכן הדבר, ערכנו תרגיל קטן בשיטת הדימיון המודרך, אז קדימה -עיצמו את העיניים. כעת דמיינו לכם סירה. היא שטה. אתם בתוך הסירה. דמיינו ים, דמיינו גלים, דמיינו חיסכון במים, דמיינו ניתוק מטלויזיה, דמיינו געגועים להורים לאחים ולחברים, דמיינו מקלחת פיצפונת פיצפונת, דמיינו אינטרנט אחת לארבעה ימים במקרה הטוב, דמיינו שהכל זז ומתנדנד מסביבכם (גם כלי האוכל וגם הספרים) דמיינו את עצמכם שם, מצחצחים שיניים, הכל נופל, הכל צפוף, דמיינו שני ילדים חמודים מתעוררים, אל יום חדש שבו אתם הגננת, החברים שלהם והמורים, הקטנצ׳יק שלכם ( שנמצא בגיל ההתבגרות הראשון והקשה; שנתיים וארבעה חודשים) בדיוק החליט להתחיל בגמילה מחיתולים ואתם מריחים ריח חריף מאוד ( שוב בחילה)של מס׳ 2 ברחבי הסירה (לכו עכשיו ותחפשו באיזו נישה בחר הקטנטן להתייחד עם עצמו ולשחרר בעונג את המטען)ותוסיפו עוד נתון אחד: כולכם טיפוסים מאוד מאוד דרמאטיים, ומזה חודשיים אתם מתנהלים -כל ארבע הנפשות- במרחב ציבורי של 15 מטרים בלבד. אז מה היה לנו כאן?- לא פחות מדרמה יוונית בכיכובה של משפחת קידר.

אבל אפילו הדרמות שלנו החווירו למול אלה שהים האגאי הצליח לייצר. כמה הפתעות. כמה מיסתורין, מקלדת האייפד לא תוכל להכיל את החוויות המוזרות שהים הזה והרוחות החיות בו, כבעלות בית, סיפקו לנו. התחזית משתנה בהפרשים של שעתיים, וסופה יכולה להגיע ואין זכר לה (או למימדים שלה) בעדכון ה- navtex של הבוקר. הגענו לאי naxos (האב הגאה של האיים הקיקלאדיים) בסביבות השעה אחת בצהריים, ובאיחור אופנתי של שעה אחרינו ( בדיוק כשאכלנו קבב בפיתה) הגיעה גם סופה, שבשום תחזית לא היה לה זכר בשעות הבוקר ( בוודאי שלא במימדים אליהם היא הגיעה). כיסאות ושולחנות המסעדה עפו לכל עבר. ארזנו אל חיקינו את הקטנים ורצנו אל עבר המרינה. שם התרחשה אנדרלמוסיה שלמה. הייתי לחלוטין המומה לחזות בשידור חי בכוח האימתני, כמעט אלים, של הרוח והמים. כיצד התנגשו בעוצמה אדירה סירות במשקלים של 17 טונות (ואף יותר) שרק ה- fenders ( בלוני גומי שקשורים לסירה לכל אורכה ואמורים להגן עליה) מונעים את ההנתנגשות העוצמתית הזו. הכנסתי מהר את הילדים אל תוך הסירה, הנחתי מולם שני פאזלים, ויצאתי החוצה. אל הקוקפיט, כמו מהופנטת שבתי אל היורה, לצפות במראה המאיים הזה. כמו ילדה קטנה, הכמהה ״להנות״ מן הסבל שבאימת רכבת השדים בלונה פארק. הפנדרים של שרונה נלחצו אל אלה של הסירה השכנה לנו, ונראו שעומדים בכל רגע להתפוצץ. הגלים היו גבוהים והתנודות של סערה אמיתית בתוך המרינה (8 בופור הכריזו ביום שלמחרת) הרימו סירות מעלה ומטה לצדדים לקדימה לאחור ובמהירות של 50 קשר. שרונה עלתה, ירדה והתנגשה בשכנתה האומללה ונחבטה בעוצמה שוב מהפנדרים של שכנתה ששוקלת גם היא לפחות 20 טונות, איזו התנגשות איזה פחד טירוףףףףףףףףף!!!!! סירות בנמל החלו מתנפצות אל הרציפים משום שהעוגן לא החזיק ( בנמלים היוונים נקשרים מקדימה בעוגן בלבד, אין מורינג), גשם זלעפות מתחיל. בתוך רגע אני נמלטת אל תוך הסירה וליאור נשאר בחוץ. הוא נשאר בחוץ עם עוד סקיפר גרמני, בעל סירת קאטאמארן, שחי לו באי נקסוס כבר 7 חודשים, הספקתי לצלם אותם עוד בשלבים הראשונים לפני שהסערה הגיעה למימדיה.

למדנו מהסקיפר הגרמני (שהיה נראה לי הרבה יותר ויקינגי מאשר גרמני) ערבות הדדית של ימאים מהי. איך קפץ מסירה לסירה (רוב הסירות היו בודדות.ללא בעליהן) ועשה כל שביכולתו להגן על הסירות, הבטנו בו קופץ, נחבל, קושר ומאבטח חבלים שנפרמו מאחיזתם, איך הוסיף וסידר פנדרים שנפלו, כיצד ניגש לעוגנים ושחרר עוגן למי שלא הוריד מספיק. למדנו מהאיש הזה הרבה. שהימאים הם כמו משפחה ושהים הוא קטן. כן! שמעתם נכון. הים הוא קטן וכולם נפגשים, ולכן כולם ערבים זה לזה. לא מצאנו סקיפר שמתעסק בסירה שלו בלבד בסערה. כולם עזרו לכולם ובעיקר לסירות הלא מאויישות. באותו רגע נדמה היה ששרונה, קרולינה, ביג בלו ולונלי -לגונה אינן סתם סירות, אלא בני אנוש. כמה מפתיע היה לגלות שיש בנו אמפטיה אנושית כלפי גוף מפלסטיק. לא מדובר כאן בבני אדם חומריים, הסקיפרים האלה הם לרוב אנשים צנועים מאוד המסתפקים בשטח מחייה צנוע ודל, במעט בגדים ובמעט חפצים, ובכל זאת הסירה עבורם היא מעל לכל. היא אינה חומר, כי אם בת לוויה של ממש- ולכן חל על הסירות – פלסטיק או אלומיניום או ברזל- החוק: לא מפקירים פצועים בשטח!

ולאחר הדרמה שעמה נפתח ביקורנו באי נקסוס, פנינו לסיבוב בעיר נקסוס, ברחובות הצרים של העיר העתיקה, הבטנו באישה השופכת דלי מים בתום שטיפת הריצפה, חלפנו על פני חנות יצירות מחימר וליד חנות טהורה ונפלאה שכולה פריטים ומוצרים לבית העשויים כותנה לבנה צחורה ואיכותית. אם וביתה היפות ממששות את הבד, מריחות את ציפות הכריות המעוטרות ריקמה צהובה וירוקה של שני עלים ודובדבן קטן, ונראה כי השתיים בוחנות את הנדוניה הקרבה.

צעדנו ברחובות הצרים שהיו מלאים במסורת ישנה וטובה, ונפלטנו בטבעיות, השמורה למי שמטייל לו ברחוב ללא ציפיות גדולות, לארוחה נפלאה במסעדה, שהיא אינה אלא סוכת גפנים צוננת ונהדרת.

הגישו לנו מיד מים קרים וכד עשוי פח ובו יין לבן צונן אף הוא וטעים כל כך. לצידו הניחו גבינה, המזכירה במראה את הפטה היוונית) והמלצר החביב הזהיר ״היא חריפה מאוד״, ובאמת הייתה מלוחה כפטה וחריפה יותר מסחוג, והטעם היה מפתיע אך מושלם. מוזר- חשבתי לעצמי- מעולם לא טעמתי ממרח חריף וצבעו לבן.

חוף ים

כעבור שלושה ימים, ולאחר שנחנו ושחינו בחופים ( עמוסי התיירים) של נקסוס, שטנו לעבר האי פרוס paros, שם עגנו משך יומיים במפרץ מבודד ורגוע, אליו היה סמוך חוף ים מקסים עם חול פודרה. שטנו אל החוף עם הדינגי. לצערנו שכחנו את המצלמה, אז צילומים מן החוף למזכרת אין לנו, אבל לעולם לא נשכח את אלינה וכריסטינה שתי אחיות מקסימות בנות שש וחמש, אשר הפכו ברגע חברות לרונה ועידו, ואף לא את אימן הצנומה אך הגיבורה, שברחה שבוע לפני כן ביחד אתן מאתונה, הרחק מאביהן האלים, שהפר צווים של בית משפט, ליאור נסע לסירה והביא לכולנו בירות קרות (״מיתוס״- בירה יוונית, מעולה!) וישבנו כולנו נהנים מצילו של האורן הנטוע כך באמצע החוף, וצחקנו צחוק בריא כשנזכרנו כולנו בסרט ״החתונה היוונית שלי״ (ככה בדיוק מגדלים אותנו הכל שם אמת) דיברנו אתן על החיים ביוון (‘לא קל. הממשלה מושחתת׳) על המשכורות (׳רעב. מרוויחים 350 יורו בחודש, עובדים גם בחינם׳) ועל מקרקעין (וילה מדהימה השוכנת מול הים באי הזה עולה להשכרה 300 יורו) עצוב לא?

בסירה אנו מרבים לאכול ירקות ופירות, כל מה שאנו קונים מתחסל כה מהר. כל יומיים אנו קונים 3 מלונים עשרה תפוחים וארבע בננות. דבר לא נשאר, וירקות זו הנפתעה הגדולה.לכל האמהות שרוצות שילדיהם הסרבנים יטרפו צלחת סלט עמוסת ירקות יש לי עצה אחת: תחיו על הים:) הים פותח את התיאבון ומעלים את הבררנות.

אנו מתקדמים לעבר האי syros ( שהיוונים מבטים אותו כמו sira)השיט לשם קשה מאוד. אנו לומדים להכיר תופעה, שנפגוש עוד בהמשך. מלבד העובדה שכיוון הרוח הוא לפנים (זה לא אשמת הרוח אלא אשמת המסלול שלנו;) היא מאוד חזקה 25 קשר, וופתאום ברגע אחד היא קופצת ל- 32 ו36 קשר למשך 10 דקות, ואז שוב יורדת ושוב עולה. לא כייף לשוט כך. אנו מגיעים עייפים לנמל של האי סירוס.

האי סירוס, הוא מקסים. הוא בעל כל האלמנטים והתכונות להפוך ולהיות אי תיירותי, ובכל זאת הוא אינו כזה כלל. אם יש תיירות הרי שהיא פנים. המסעדות נהדרות, חנויות הבשר כה מזמינות, בכיכר העיר מוכרים זרעים להאכיל יונים תוקפניות, רונה ועידו מפחדים מן היונים המתפסות להם על האף היד והראש, רונה כבר בוכה בשלב מסוים ולעידו חבר יווני חדש שהכיר בחנות הגלידה המדהימה (טעם פינקולדה- שלמות!- מאפה הביאו לי את הפינה קולדה הזה? הכי אייטיז, הכי מגניב) הקטנים משתוללים בככר העיר, ואנחנו מחפשים לקנות מנורה דקוראטיבית לקוקפיט. כן ,,, כן,,, אני רוצה אור כחול ונעים בקוקפיט, ולא מעניינים אותי הלדים (leds) של ליאור ואני לא אסביר כאן מה זה לדים כי זה לא מעניין בכלל.

ובינתיים הרוח הדרומית החזקה, שהפכה לסערה דרומית, מבהילה את כל השייטים מן השיטוטים בעיר אל הסירות שלהם. כולם שוב מתעסקים בסירות, הגלים כה גבוהים, הרוח חזקה ואינה יציבה, בקושי רב אנו מצליחים להיכנס אל הסירות העולות ויורדות, וכשהצלחנו הבנו שזהו. אי אפשר לרדת מן הסירה.

היינו סגורים (לשיטת ליאור) וכלואים (לשיטתי) בסירה משך 38 השעות הבאות. למזלנו יש לנו הכל: אוכל חלב מים, אבל מצב רוח טוב היה חסר, אני התעצבתי. זה הרגיש לי שזה יותר מדי בשבילי. ריבונו של עולם ! – אמרתי לעצמי- מה אני עושה כאן?!?!?! זה לא בשבילי! איך מצאתי עצמי, פאשיניסטה בורגנית, פורח (לא פרח פורח!) בת ימי מצוי מטולטלת וחווה מחלת ים בעת שאנו בכלל קשורים לרציף ולא זזים מטר?!?! גאד דאמאט! צעקתי בקול, מה זה כאן?!?! היה לי רע. רונה ניגשה אלי ביום שלמחרת כששכבתי במיטה והסירה מיטלטלת וכולי ייסורי מחלת ים ( ואנחנו עודנו קשורים, זה הובהר, נכון?), היא קראה לי בקולה המתוק ״אמא,,,אמא,,,אמא״ פקחתי עיניים ומיד חזר לי החיוך כשראיתי אותה כך לבשה כה יפה וענודה בתכשיטי פלסטיק מתוקים, ואז הבנתי שהכל בסדר. יכולים לקחת לי את התיק היפה, יכולים לקחת לנו את הטלויזיה, יכולים לנתק אותי מהחברים, אבל את הסטייל אף אחד לא יוכל לקחת לנו;)

כעבור שלושה ימים, וכשמזג האוויר אפשר זאת ( יחסית) עזבנו את סירוס. שוב שיט קשה, אבל כל הסבל נעלם כלא היה עת הורדנו את העוגן באי ושמו kythnos במפרץ מדהים ביופיו ששמו fikiadha. אני אפסיק לקשקש ואתן לתמונות לעשות את שלהן:

לאלו מכם השייטים- תרשמו את המקום הזה לפניכם ושוטו אליו. עם החברה, עם המשפחה הכל טוב כל כך יפה שם. באמת. יש לי דמעות כשאני כותבת את זה. נוף ימי במלוא הדרו. כשהגענו לשם ראינו מחזה שלא רואים בכל יום ( ליאור מיד אמר: ״שיואוו!!!! אני ראיתי תמונה של המקום הזה איפושהו ממש במקרה אתמול!!״) הים שבמפרץ מופרד ומחולק לשני חלקים על ידי רצועת חוף שרוחבה כמאה מטרים. חול פודרה לבן מדהים, תופעה לא ברורה. ליאור הציע לטפס להר הסמוך, שלושתינו איחלנו לחייל בהצלחה בדרכו מעלה אל ההר ונזרקנו לנו בחול המדהים והשתכשכנו במים הקפואים. ליאור צילם אותנו מלמעלה.

השתקענו בחוף הזה למשך שלושה ימים. היומיים הראשונים היו שקטים ושלווים והיום האחרון, יום שבת, היה עמוס יאכטות יוקרה של יוונים. בעלי יאכטות מפוארות הובאו על ידי סירות מנוע נהוגות בידי איש צוות אל החוף וישבו ממש לידנו. בסירה נשים מבוגרות ושמורות בבקיני כחול רויאל, תיק ים של הרמס וכלב פודל קטן ולבן ששמו נאקסיס, אני באותו רגע צפיתי בסדרה מעושרות ( אבל אמיתי לא בטלוויזיה) ולא הייתה מאושרת ממני. הילדים חפרו בור ענק, עידו נפל לתוכו, רונה כיסתה את עידו בניסיון להעלימו, ליאור הציל את עידו, ואני לא יכולתי להפסיק לצפות במעושרות קוראות לצוות לאסוף אותן בבקשה ליאכטה לארוחת הצהריים שהשף הכין. עידו ניצל בעזרתו של ליאור, רונה התאכזבה והבטיחה לעצמה לנסות שוב בהזדמנות הבאה, ליאור ארז את כולנו לדינגי ושטנו חזרה לסירה. גם אנחנו אכלנו ארוחת שף, הוא הכין קציצות ברוטב עגבניות החוצפן. בפעם הבאה אני מפטרת אותו מה זה כאן? בשביל זה אני משלמת לך?.

אנו מתרגשים מאוד לקראת בואם של הוריי. סבא וסבתא של רונה. בלילה העוגן שלנו מאיים להשתחרר עקב רוחות מלטאמי חזקות מאוד, והחבל המאבטח את העוגן נקרע מעוצמת הכוח המופעל עליו. העוגן היה בסכנה שלא להחזיק, ופחדנו ללכת לישון כך, בסופו של דבר סטיב ג׳ובס היה האיש שהציל אותנו, משום שליאור מצא אפליקציה לאייפון ששמה: ankor alert ובכל תזוזה מעבר לרדיוס שקבענו הוא זימזם אזעקה. כך הצלחנו להעביר את הלילה הזה.

למחרת אנו שטים לעיר פיראוס, אני כבר שיכורה משיט ומזמזת לעצמי, בכניסה למרינה את השיר ״ האורות של פיראוס מזכירים את חיפה״ ו- וואללה… באמת מזכיר את חיפה. אנו עוגנים במרינה zea בפיראוס, וכבר באותו אחר הצהריים יוצאים לקניות בסופרמקט הענק הסמוך להעמיס את הסירה במצרכים, בירות, וודקה, פיצוחים וכל מה שניתן להעלות על הדעת- לקראת בואם של הוריי. אני מנקה את הסירה ( הניקיון זה נושא שראוי להקדיש לו פוסט שלם, אבל לא אני האדם לעשות זאת) ומכינה את החדר של ליאור ושלי להוריי. רונה אופה ביחד אתי עוגה, ואנחנו לא יודעים את דעתנו מרוב אושר. רונה באטרף, היא משגעת אותנו וסופרת את הימים, עידו עודנו בגיל שחיים את ״כאן ועכשיו״ אז ממנו יש לנו רוגע בתחום הסנטימנטאליה והגעגועים.

אנחנו קובעים עם הוריי שיקחו מונית למרינה ומוסרים להם את המקום המדויק בו אנו עוגנים, הבטן מקרקרת, וגם קצת חוששים, האם הם יסבלו בשיט? האם יחטפו הרבה מכות בברכיים ובמצח כפי שאני חטפתי אני? האם יסבלו מן השירותים המסורבלים, האם יקללו את הרגע שהגיעו לסירה? האם הגזמתי כשאמרתי להם לבוא ל-8 ימים בסירה? האם נצליח לחצות איתם את תעלת קורינתוס? איך נשרוד כולנו בסיר לחץ הזה , 54 פיט-15 מטר, ארבעה מבוגרים ושני קטנים?- על כל זאת ועוד נספר לכם בבלוג הבא.

עד אז רק חדשות טובות לכולכם 😉