Posted from Kerkira, Peloponnisos Dytiki Ellada ke Ionio, Greece.

English translation

מוקדש באהבה לחלי ויוסי, הורים, סבא וסבתא מדהימים ושייטים מצטיינים.
מוקדש גם לקארין אבן חיים, חברתנו הטובה והנפלאה, ילדת יום ההולדת. את כל הזמן בליבנו. מזל טוב!

וביום חמישי (12.6) בבוקר התעוררתי מוקדם מן הרגיל. הכנתי לעצמי כוס קפה, יצאתי אל הקוקפיט והבטתי שבעת רצון בסירה הנוצצת מניקיון. כמה רגעים לאחר מכן הרגשתי ליטוף בעורפי, זה היה ליאור שהצטרף אלי ושאל (או שפשוט קבע),מתרגשת?, מאוד מאוד, עניתי לו ויצאתי לבדי אל הרציף. יאללה שיבואו כבר, דיברתי לעצמי בקול, והבטתי אל עבר שער הברזל, תובעת במבטי הנוקב מן המונית של הוריי להזדרז ולהגיע כבר. סבלנותי פקעה מזמן, ואני בלתי נסבלת לסביבה, טוב… מי יכול להאשים אותי? אבא ואמא שלי בדרך, נמצאים מרחק לגימת אוזו מאיתנו!! אנו חיים כבר כמעט חודשיים לבדנו בסירה, מנותקים מהכל, והנה פתאום ״דיירים חדשים״ מגיעים לסירה, כן, כן, ממש כמו בבית האח הגדול.

וממש כמו דיירי ״הבית״ גם אנו מתנהלים בתוך ריתמוס שיצרנו בעצמנו, מתקוטטים ומתפייסים, צוחקים ובוכים, נשכבים לנו בשעה מסוימת בפינה אחת ומאוד מסוימת, אוכלים את ארוחת הבוקר בשולחן ההוא, אך לכבוד ארוחת הערב נתיישב סביב לשולחן הזה, הטלויזיה תידלק בשעה ההיא, ואת הסירה מתנפחת של עידו (״זה הדינגי שלי ושל רונה״) נמלא במי מלח דווקא כעת כי השמש מסוכנת אחר כך, ומכבסים ומבשלים ומתקנים, וחיינו רצופים במיני פעולות פשוטות לעיתים סיזיפיות, שזר לא יתן עליהן את הדעת כלל, ואילו עבורינו הן מהות היום-יום, והנה מגיעים להם דיירים נוספים אל תוך הבית, אופס,,, סליחה… אל הסירה ( נכנסתי חזק לאח הגדול, מה?) והם לא אחרים מאשר ההורים שלי, וההתרגשות היא בשיאה. אני מחייגת את המספר הסלולרי שלהם, אבא שלי עונה, אנחנו ממש קרובים אליכם, הוא אומר בקולו השמח, והלב שלי דופק, והגעגועים מציפים את ליבי, חונקים את גרוני והדמעות זולגות בלי שום סיבה, אולי זה הגעגוע אולי העייפות, ואני צועדת אל עבר שער הברזל של הרציף, והמונית מגיעה, והנה יוצאים שניהם ממנה מחוייכים ויפים ואנחנו מתחבקים שלושתינו. וצועדים מחובקים על הרציף, ונעצרים ליד שרונה. רונה ועידו מסתערים על סבא וסבתא האהובים וכן… גם על המתנות המקסימות. ואיך אומר השיר,,, ?….. love is in the air

מסלול חיי ובחירות שעשיתי אילצו את הוריי, לא אחת, לארוז מזוודות ולטוס כדי לבקר אותי, (לימודים באנגליה, מגורים בשוויץ, וכעת חיי בסירה), אך המפגש הזה גרם לי לפרצי צחוק בלתי נשלטים. זה היה כה מצחיק לראות את הוריי עולים על כבש הסירה, חולצים נעליים, ומתכופפים פנימה אל תוך הסירה בולעים בעיניהם כל פריט וכל מתקן, שהיו להם כה זרים. ערכנו להם סיור בסירה, ״וזה החדר שלכם״, אמרתי בקול רם כמי שמדגישה את הכבוד הגדול שחלקנו להם כאשר הענקנו להם את הסוויטה שלנו:)

הסברנו להם את ׳העשה ואל תעשה׳ של הסירה (״ובשום אופן אסור לזרוק נייר טואלט אל תוך השירותים, הכל זורקים לפח!״), מדדנו להם את חליפות ההצלה שלהם (״אני לא צריך למדוד״ מרד אבא שלי, אבל בסוף שכנעתי, והוא בחיוך מדד. התאים לו בול), שאלו היכן המקרר, מיד פתחנו (״יוסי!!! תראה זה כמו בקיוסקים של הילדות שלנו״ קראה אמי בהתרגשות), ויצאנו להסתובב בפיראוס.

המרינה של פיראוס היא בהחלט משהו שלא פוגשים בכל יום, והאוניות והיאכטות העוגנות בה הן עניין שראוי להקדיש לו בלוג שלם. העיר עצמה עמוסה לעייפה בחנויות יפות, בתי אופנה, בתי קפה, מבשלות בירה, מסעדות יוקרה או כאלה למזון מהיר וכן בטברנות מזמינות, אבל הזיכרון העוצמתי ביותר שהותירו בי העיר ותושביה דווקא קשור בתרבות הנהיגה שלהם. המכוניות חלפו על פני במהירות לא הגיונית לכביש עירוני, אף כלי רכב לא אפשר לי ולשני ילדיי לחצות את הכביש. עמדתי על מעבר החציה והמתנתי בסבלנות דקות ארוכות, ממתינה למכונית שתגאל אותי מן ההמתנה עם הקטנים, אך לאל. המוניות האיצו כשראו אותי, האוטובוסים העצומים חלפו על פני בבוז ובדהרה והמשאיות לחצו על דוושת הגז דווקא בהגיעם אל מעבר החציה. אף אחד לא עצר ולא נתן לי לעבור. הבטתי אל תוך כלי הרכב, ביקשתי ללכוד את עיני יושביי המכוניות אך לשווא, חיפשתי מבט של אישה, נהגת שהיא אמא, חיכיתי שתבחין במצוקתי ותעצור לי, אבל גם הנשים דהרו מעל פני בגסות ובאלימות. כמויות של מכוניות ואף אחת לא עוצרת אף אחת לא מאטה. התושבים כועסים, זועמים על ממשלתם ועל מצבם. הם פגועים והדבר ניכר בנהיגתם הפרועה והאלימה, ובאדישותם למצוקתה של אישה עם שני פעוטות, המנופפת להם בחמסין הבלתי נסבל, ומבקשת שיאפשרו לה לעבור את הכביש.

בערב סעדנו כולנו בטברנה, השוכנת ממש על המים של הנמל, הסמוך למרינה, ושמה: ״ארבעה אחים״(לציין four brothers לנהג המונית זה מספיק). מקומיים המליצו לנו על המסעדה, ובאמת שלא סעדו בה תיירים מלבדנו. הקלמרי בטיגון עמוק היו מושלמים ובשרניים, השרימפסים מתוקים ונפלאים, הסרדינים עשויים על הגריל בטעם מושלם ומעט מפוחם שרק הוסיף להם ארומה של אש ואדמה, ועוגת אגוזים מתוקה ומושלמת (קינוח יווני מסורתי, שאת שמו שכחנו) הייתה סיום מדהים לארוחת פתיחה מפנקת. שוחחנו על החיים והתעדכנו אחד עם השני במה שעבר עלינו עד כה. ההורים סיפרו לי על האחיינים המתוקים שלי נויה וזיו, ורונה בלעה כל מילה כאשר סיפרו לה על זיו ועל הצלחתו בבית הספר ועל נויה הקטנה,שחגגה זה עתה יום הולדת 3 (הקטנים האלה הם שעון החול שלנו- איך שהזמן עף) החשבון ששילמנו היה רחוק מאוד מלהיות זול, אבל כולנו סיכמנו: אחת מסעודות הדגים הטובות שאכלנו.

כעבור יומיים שיחררנו חבלים ומורינג ונפרדנו מן המרינה ומפיראוס. כיוונו את המצפן אל עבר עיירה ושמה אגינה (Aigina). הדהימו אותנו הוריי מן המהירות בה נכנסו לחוויית השיט, מן ההירתמות לעזור מן ההנאה שבללגום בירה על הספסל שבירכתיי הסירה תוך כדי שיט, מן החיסכון במים, מן ההצעה לסייע בכל הזדמנות (אנשי ים אמיתיים). אמי חשה במעט בחילה, וההקלה באה לה בעזרתו האדיבה של תפוח ירוק וחמוץ מאוד. זה מאוד עוזר אז תזכרו לפעם הבאה שאתם עולים על סירה ואתם קצת רגישים- תפוח גדול ירוק וחמוץ בתיק;)

הגענו ל- Aigina,עיירה מתוקה, שהזכירה לי במעט את נהריה הייקית של ילדותי, אולי בגלל כרכרות הסוסים המתוקות (כאב לנו על הסוסים וליאור לא הסכים שנרכב עליהם) אולי בגלל הגלידריות ובתי הקפה הקטנים, השוכנים בצמוד לנמל, אבל אם נעסוק רגע בשיט ובסירות חשוב להבהיר שאנחנו לא נמליץ לבעלי סירות לעגון בנמל של Aigina, אלא אם כן אין לכם כוונה לעזוב את הסירה, ותמיד יהיה מי שישהה על הסירה וישמור עליה. למדנו שנמל Aigina הוא אינו אלא ״סלט עוגנים״. כמעט כל סירה שעוזבת ומרימה עוגן, משחררת, על הדרך, ארבעה עוגנים של שכנותיה. הנה אנו שעזבנו את שרונה שלנו למשך שעתיים בלבד, נדהמנו כששבנו למצוא את שרונה כמעט מתנפצת אל הרציף (לא מתאים נזק שכזה בכלל), והיא עומדת לה כך ללא עוגן. למרבה המזל הרוח הייתה אחורית לסירה ולא קדמית.

ב- Aigina ביקרנו בחוף ים מדהים, (עליו המליץ לנו מלצר שהכרנו בפיראוס שהוא יליד Aigina),המזכיר מאוד את חופי אילת של שנות השמונים, ובפרט את זה של רפי נלסון. המלצר, כך הסתבר, הוא החבר הטוב של בעל המקום, קלוד. אז מצאנו את המקום בקלות ומהרנו לצנן את גופנו העייף מן המסע במי הים הקרים והצלולים, שתינו בירה קרה שהגיש לנו קלוד הצרפתי (במבטא צרפתי: איי ליב אין גריק אולרדי 25 יירס, איי מריי טו גריק וומן סו איי אם גריק, אה בון, מייבי אלסו אה ליטל ביט פרנץ׳) בעל המסעדה, אישתו של קלוד היא יווניה והבשלנית של המקום. אני טעמתי מתבשיליה (המוסקה אלוהית) וכל היתר אכלו שוב דגים מעולים.

בשעות הערב נהננו לנו אחד מחברתו של השני בקוקפיט,ושתינו לנו כוסית לחיים לסיום היום הנפלא, שלא ברור איך הגיע כה מהר לסיומו (בכל יום אמרתי להוריי שזה לא ברור איך קמים בבוקר ובפעם הבאה שמביטים בשעון השעה היא כבר שש בערב, ובפעם שלאחריה שתביטו בשעון תהיה השעה כבר עשר וחצי בלילה), כי החיים בטבע ובסירה מזמנים שפע של פעולות, פעילויות, ומטלות לבטים והפתעות שהופכים את הזמן לחסר משמעות וללא רלבנטי.

למחרת אנו שטים אל עבר תעלת קורינתוס- תעלה מרהיבה ביופיה וואורכה 6.3 ק״מ. תעלת קורינתוס היא בהחלט אטרקציה הנדסית/ תיירותית מרהיבה ביופיה, וגם מי שאינו שט יכול להינות מן המראה ולצפות בתעלה למעלה, משני הגשרים העצומים שנמתחו מעלה, בין שתי גדות התעלה (אנשים על הגשרים צפו במשט הקטנטן שלנו ונופפו לנו לשלום). שילמנו כ- 350 € כדי לעבור בתעלה! תעלה זו ידועה כהתעלה היקרה ביותר בעולם על פי חישוב למייל, אבל בכך חסכנו לעצמנו כ- 200 מייל במסע. מי התעלה צבעם טורקיז וירוק אזמרגד, וזאת בגלל אבן הגיר של קירותיה. בכל פעם נפתחת התעלה לכיוון אחד בלבד (רוחבה 25 מ׳), וכך המתנו כשעתיים עד לפתיחת הציר לכיוון שלנו, ו״זכינו״ להיות הסירה הראשונה בשיירה.

בתום חציית התעלה, שטנו והורדנו עוגן בסמוך לכפר קטן ושמו elyki, אמי סיפרה לנו, בעת שישבנו כולנו על הדינגי, שבילדותה הייתה זמרת יווניה מפורסמת ששמה היה אליקי, וזמזמה לנו את הנעימה של המוכר מבין שיריה, אמרתי לה, ״יפה מאוד״, ומיד אחר כך חשבתי לעצמי שאולי אזכה גם אני, יום אחד, לבלות בחופשה עם רונה ועידו וילדיהם, ואולי אספר להם גם אני, שפעם מזמן הייתה זמרת מפורסמת ושמה היה ביונסה או אולי ריהאנה, ואולי אזמזם להם גם אני איזה שיר אחד משיריהשל המולאטית, והם יאמרו לי בפיזור דעת ״יפה מאוד״ כפי שאמרתי אני לאמי, ומיד חיבקתי אותה, את אמא שלי.

בכפר הזה, אליקי, היו שתי מסעדות בלבד, הצמודות אחת לשניה, ושתיהן ריקות מאדם, בפתחו של בית ישבה אישה לבושה שחורים (אלמנה, חשבתי לעצמי) וחנות מכולת קטנה וחשוכה, ובה מוכרת חייכנית ונרגשת מן האורחים שבאו מן הים, נותנת לטעום זיתים שחורים מחבית פח. שקט וריק הרחוב הסמוך לים, ובכל זאת התחושה היא של חיים ולא של עזובה. שאלנו אדם אחד שעבר, והתבונן בנו ארוכות ללא כל מבוכה, באיזו מבין שתי המסעדות כדאי לנו לשבת, והוא הצביע , ללא היסוס, כמעט בפקודה, אל עבר זו הימנית, שלא הייתה שונה או יפה משכנתה, ושם ישבנו כולנו, נהנים מצזיקי מדהים, חצילים עם גבינת פטה, יין לבן.

אט אט התמלאה המסעדה כדי מחצית. עידו ורונה פגשו באח ואחות, ושמם מריה ותום, כמה התאהבו השניים בשניים שלי, כמה אהבה ומשחק מרתק התרחש שם בין שני זוגות האחים, לעיתים שני בנים לבד לעיתים שתי בנות לבד, לעיתים כל הארבעה, מריה ותום ביקשו תמונה למזכרת לפני שעזבו, וגם אנחנו צילמנו, רונה בכתה כשעזבו השניים, וסבא יוסי אמר לה ברגישות שזה בסדר להיות עצובה, ושזה באמת עצוב להיפרד. כך אמר וחיבק.

ביום שלמחרת יצאנו אל עבר כפר קטן ושמו הקסים אותי מיד: גאלאקסידי (Galaxidi), וזו הייתה ״התחנה״ האחרונה של הוריי בשיט עמנו טרם יעזבו אל עבר אתונה למשך 3 ימים נוספים. גם בגאלאקסידי זכינו לארוחות טעימות ונפלאות מן המטבח היווני, שאט אט החל מקבל מן הארומה וההשראה האיטלקית ככל שהתקרבנו לאיטליה, סלט שכולו מוגש בסלסילה העשויה גבינת פרמזן, כה טעים, ושוב דגים דגים דגים ויין, הרבה יין!

היינו שישה על הסירה שרונה. סבא סבתא, אבא אמא רונה אחת ועידו אחד, חיינו יחדיו בסירה, בישלנו ואפינו לחם, טבלנו כדורי שוקולד בקוקוס, קפצנו למים, ירד עלינו גשם, וחצינו תעלה, וגמענו בצוותא סך הכל 180 מייל. לכולנו הייתה זו חוויה שלא תישכח, ולרונה ועידו המפגש הזה היה גם תיזכורת שסבא וסבתא הם שלהם ויהיו שלהם תמיד גם כשמטיילים קצת בעולם.

הוריי כתבו לנו מכתב מאוד מרגש, שבתחילה חשבנו לפרסם במלואו כאן (כבלוג בפני עצמו), אבל חשבתי על זה קצת, והמכתב כל כך אישי ופרטי, והוא שלי, אז רק מעט ממנו אפרסם ואת היתר אני משאירה לנו.

״נוני ליאור רונה ועידו יקרים ומתוקים שלנו!!!
בגלל שאתם לא חיים בישראל,הפגישות שלנו מרוכזות כמו תמצית של החיים.בפרק זמן קצר אנחנו דוחסים נשיקות ריחות מידע צחוקים שיחות פיטפוטים השתוללויות.. והמסע איתכם לא ישכח לעולם.זכינו שהזמנתם אותנו לקחת חלק במסע שלכם ולחלוק את החוויה המיוחדת הזאת של שייט בין מים לשמים. זוג צעיר שמזמין את ההורים (לא חברים) לשבוע-בסירה. באמת ליאור ונוני, אתם אנשים מיוחדים.אוהבים איכפתיים ומכניסי אורחים. צמודים צמודים24/7 דאגתם לנו לתנאי אלים (יוון? מיתולוגיה?)החדר והמקלחת הכי טובים בסירה,אספרסו,בלינצ׳ס,שניצלים… לתת לי לשבת במושב שיש בו הכי פחות בחילות,לקלוט אותי בחצי עין ולהגיש לי תפוח חמוץ…לשתות בחופשה בירה או ערק-כולם יכולים, אבל אנחנו שתינו אחרי עגינה במפרץ טורקיזי וקסום של אליקי. שחייה במים הצלולים איתך ועם רונה ששחתה כמו דג כשהיא חגורה ״הצלות חגורה״… לשוט מלב המפרץ בדינגי אל מסעדה קטנה וכחולה,כשירח עולה על מי המפרץ ועידו תר אחרי מגדלורים… רגעים שקטים ונוגים כשרונה מבקשת מסבא לשחק בברבי ולהתעורר בבוקר עם רונה במיטה שאומרת:״סבתא, בואי נשוחח על מה חלמת? … החודשים חולפים, נוני, הנכדים גדלים, ואת וליאור מתמקצעים ואוספים ניסיון לאוקינוס, והכל תוך כדי לחיות את החיים, לבשל, לכבס,לתקן דינגי או מיתקן התפלה. אתם מגדלים את הילדים ואת עצמכם באותה העת, אתגר מיוחד במינו לקחתם על עצמכם ואתם ׳מרימים׳ אותו כמו גדולים כמו כחולים. בעומק נפשי ואצילות. באהבה והדדיות בקשר האהבה(כך הצבע הכחול מסמל) ״שוטי שוטי ספינתי״-השיר שהתחבב על רונה ועידו בשיט הזה-מלווה את בירכותנו אליכם אהובים שלנו. להתראות יוון. להתראות לשמים ולים הכחולים להתראות לסירות הלבנות וקצף הגלים להתראות ילדים שלנו יקרים״.

ובנימה זו של אהבה, וברקע הבשורות העצובות על ירי רקטות לעבר ערי ובתי ישראל, אנו מתפללים לשקט מהיר בארצנו מולדתנו, מתפללים לשלומכם, מתפללים שאלוהים ישמור על כולכם, על הלבנים על השחורים על השמנים על הרזים על אשכנזים וספרדים על הצעירים על הזקנים על היהודים ועל הערבים, שאלוהים ישמור עליכם, אמן!

אם מעניין לכם לדעת היכן אנו נמצאים בכל רגע נתון, כל שעליכם לעשות הוא ללחוץ כאן: http://www.marinetraffic.com/en/ais/details/ships/269189000