Posted from Cagliari, Sardinia, Italy.
מוקדש בתודה לסיניורה אדה בולוטין
חודש מרץ 1990, בוקר יפה של תחילת האביב. אני מחליטה להבריז מבית הספר (אני עושה את זה לא מעט), אני עולה על אוטובוס מספר 25 בבת-ים וכעבור 20 דקות אני כבר בדיזינגוף סנטר. אני צעירה וסקרנית כמו שרק בת 16 יכולה להיות, קונה לעצמי שוקו ולחמניה (שרידים אחרונים של מנהגי ילדות) ומזדנגפת לי בהנאה צרופה (כמה גאה הייתי לומר את המילה הזו: ׳מזדנגפת׳), ולפתע טיפות של גשם כבדות נוחתות על עיני ומרטיבות לי את הלחמניה. אני נכנסת בזריזות לאחת החצרות של הבניינים ברחוב דיזינגוף, צפוף הבניינים, ומוצאת לעצמי מכסה בכניסה מקורה לבניין וגם מדרגה קטנה לשבת עליה. אני מוציאה מן התיק חפיסת סיגריות שולפת אחת ומדליקה. שואפת ממנה בעונג תוך תירגול של הוצאת העשן בצורת טבעות, ואז אני פתאום רואה אותה מולי. את סיניורה אדה בולוטין, המורה שלי לאיטלקית, בידה האחת סל גדול בידה השניה צרור מפתחות עם מפתח אחד אחוז בין האצבע לאגודל, מוכן לנעיצה, והיא מביטה בי בתימהון בעיני התכלת שלה. אני מהלחץ נכנסת לקוצר נשימה ומתחילה להשתעל בטירוף, אני מביטה סביבי חסרת אונים כשאני מבינה שאין לי להיכן להימלט, הסיגריה נופלת לי על הריצפה הנקיה של הבניין, ואני מתחילה להבין שהמסתור הנעים שמצאתי לעצמי, ביום ההברזה שלי מבית הספר, הוא דווקא בכניסה לבנין של המורה לאיטלקית שלי. האישה שלא מוכנה לדבר עם אף אחד מתלמידיה בשפה שאינה איטלקית.
היא אמרה רק שלוש מילים: ״בונג׳ורנו, סיניורינה שרון״ ועלתה לה במדרגות בזריזות, מותירה אותי ואת פי הפעור בחלל הכניסה. ברחתי משם, ורצתי מיד לתחנות האוטובוס, עליתי על האוטובוס הראשון חזרה הביתה לבת ים. כל היום הזה הייתי מדוכאת מבואעסת ומבוהלת ממה שמחכה לי למחרת בבית הספר, הייתי על הכוונת של המחנכת שלי וידעתי שמחר עושים לי לינץ׳, שזהו זה, מזמינים כאן הורים ופותחים בפניהם את טירוף ההברזות של הילדה כולל הרגלי העישון בחדרי מדרגות בדיזינגוף. למחרת הגעתי לשעת האפס (היסטוריה עם המחנכת שלי) והיא לא אמרה לי מילה על ההברזה (כנראה עוד לא הספיקו להתעדכן המכשפות, חשבתי לעצמי) ואחרי כן בשעה שמונה בדיוק, בצעדים איטלקיים נמרצים נכנסה סיניורה אדה בולוטין אל הכיתה, היא חיכתה במפתן הדלת עד שאחרון התלמידים יעמוד לכבודה, חיפשה אותי בעיניה. מצאה אותי, ולא להאמין, היא קרצה לי, ממש כך. היא הורתה לכולנו לשבת בבקשה. התיישבתי באושר שהגיע עד לקצות אצבעותיי, ופתחתי את ספר האיטלקית שלי. מרגע זה הקשבתי קשב רב בשיעורי האיטלקית, הכנתי שיעורים, שיננתי מילים להכתבות, ועל כך אני מודה לך סיניורה אדה בולוטין, שלא הלשנת על ההברזה שלא סיפרת על הסיגריות, שראית בי בת אדם לפני תלמידת תיכון, שהבנת את מה שכמעט אף אחד אחר לא הבין, ונכון להיום, תודה לך ושהפכת לי את הביקור באיטליה כעת עם משפחתי לכל כך מעניין משום שיכולתי לדבר ( אבל ממש!) עם כל האנשים שפגשתי ועשיתי זאת!
אז אספר לכם קצת מחוויותינו באיטליה. איטליה תמיד ריגשה אותי, ותמיד חשתי חיבור עמוק אליה (ליליאנה שהיא כמו אמא שניה עבורי וגם האמא של החבר הכי טוב שלי, גיא מנצור, החדירה בי המון מאיטליה וגרמה לי לאהוב אותה בכל ליבי), אבל הפעם זה היה שונה מביקוריי הקודמים. שפע הזמן הזה שיש לך בטיול מסוג זה בצירוף העובדה הדי אקזוטית (שהדליקה את האיטלקים, בלשון המעטה) שזוג עם שני קטנטנים מגיע ויורד מסירה, גרר אחריו מפגשים קסומים עם העם הכה סימפטיקו הזה. והילדים?… כמה מהר התחברו אל השפה, עידו לפעמים ממש חוזר מילים שמלצר אומר לנו במסעדה, הוא ממש מאוהב בשפה, וגם אנחנו, איך אפשר שלא?
כשהגענו לאיטליה חצינו את מיצר מסינה (כשחוצים את הדרך/מיצר הזו מבינים מה מרגיש גור חתולים המבקש לחצות את כביש דרך נמיר בערב חמישי) עמוסת האוניות והספינות והגענו לעיר מסינה, שם השארנו את שרונה במרינה ויצאנו עם אוטו ששכרנו לטיול בין שלושה ימים. ביקשתי מלונות הכי מפנקים וקיבלתי ביג טיים! למשל מלון בוטיק מדהים ומומלץ מאוד בעיר נמל בדרום מזרח סיציליה ושמה: Siracusa סירקוזה. אך, אוי לבושות שעשו לנו הילדים;) הם התנהגו כמו הילדים של סאלאח שבתי (בסצנה שהם פולשים לדירת השיכון ומלטפים את הקירות ומדליקים ומכבים עשרות פעמים את מתגי החשמל-זוכרים?) הם נגעו בכריות הספות בלובי, נשכבו, סידרו מחדש, לחצו על כל כפתור שראו, נשכבו על ריצפת השיש (רונה: ״שיואוו אמא הריצפה קרה ונעימה בואי תשכבי לך גם, תתקררי קצת״) הזמינו את כל המעליות של הלובי (עידו) ממש בושות. פתאום קלטנו שכבר כמעט ארבעה חודשים הילדים חיים בסירה ומנותקים מבתי מגורים ובכלל מחיי ציוויליזאציה על יבשה רגילים, הם קפצו על המיטות במלון, התרגשו מן היציבות (״אמא, החדר במלון וגם המיטות לא זזות. כלום לא זז״) הם נפעמו מן היופי, אבל מעבר לכל התברר שהגעגוע הגדול ביותר של הקטנים היה לאמבטיה , כן… אמבטיה (אפשר להבין אחרי המקלחות הקצרות והצפופות בסירה), אז הם קיבלו אמבטיה של נסיכים ולא יצאו ממנה שעתיים, וכמובן שאי אפשר שלא להתייחס לסבונים מתוצרת בולגרי במלון (יא סאלאם;) ולבריכת ה- Never Ending המושלמת.
הטיול בעיר סירקוזה וסביבתה כלל ארוחות נפלאות ( וגם במחירים שפויים יחסית לחודשי יולי אוגוסט) תצפית מושלמת למעגן סירות מרהיב וביקור במערה עצומה ומפורסמת, שצורתה אוזן של חמור, ושמה: האוזן של דיוניסוס, מערה מלאכותית בה נכלאו אסירים פוליטים על ידי הרודן דיוניסוס, ובעזרת איכויות קוליות שבמערה ואקוסטיקה פלאית הצליחו הרודן וחייליו להאזין לדברי האסירים (גם אם אתה לוחש באוזנו של חברך בקרקעית המערה יוכל מי שנמצא למעלה ומחוץ למערה לשמוע כל מילה באופן ברור ומפורש, העוצמה מתגברת כלפי מעלה) טיילנו במערה החשוכה והצוננת, והילדים מאוד התרשמו ממנה, ובעיקר מן האקו שנלווה לשירתם: ״שבת בבוקר יום יפה,,״
בסמוך למערה נמצא תיאטרון יווני ששומר להפליא, נכנסנו ונהננו מכל המערות הקטנות הסמוכות לו, ובאופן כללי אי אפשר להישאר אדשים למול החותם התרבותי שהותירה יוון על העיר סירקוזה. אני בעיקר התרגשתי מן התפאורה העומדת ומוכנה לאופרה Aida ( אאידה) שנועדה להיות מוצגת שם, באיצטדיון היווני המופלא הזה, ביום שלמחרת. ביררתי ולא נותרו כרטיסים, כמה הצטערתי. היש מקום מושלם מאיטליה לראות אופרה? נו… באמת,,,, יש דבר כזה? אבל זוהי בדיוק איטליה, כשתחלוף על פני חנות הבשר אתה עשוי לשמוע נעימה מן ה- לה טראויאטה, האופה במאפייה המקומית בכפר יכין לכבודך לחם בצורת לב, סתם כי הוא חושב שהמשפחה שלך יפה, ובעצם כמעט כל מקום הוא פוטנציאל לרומנטיקה, לכייף גדול ולתרבות.
באיים האיאוליים שהינו כמעט 3 שבועות, מסתבר שזהו אחד מיעדי התיירות הפופולארים והיוקרתיים של האיטלקים. בשלוש השבועות האלה ראינו אולי עוד ארבע סירות שאינן איטלקיות, שילמנו 4 יורו לבקבוק מים מינרלים, ובקושי שמענו שפה אחרת מאיטלקית. אלה איים בהם מבלים האיטלקים בחופשה, ויש לומר שהם עושים זאת בהנאה גדולה, ובמלא שיק. הם אוכלים טוב, מעשנים מלא סיגריות, משתזפים, ליתר דיוק נכווים, עם שמן (wtf?) שיזוף, הם לוגמים להם בירות, יין וגם גראניטה (מעין ברד בטעמים מיוחדים מאוד. הגראניטה הטובה ביותר- לפי דעתם של איטלקים מאוד מביני עניין שפגשנו- היא זו המוגשת במסעדה Alfredo באי Salina) אך האי היפה מכולם הוא ללא ספק פנראה panarea, רחובות מרוצפי אבן צפופים ובצידיהם בתים מרהיבים ופסטוראלים מלאי אופי ואומנות, צימחייה פראית ומטופחת, בונגוביליות גפנים ועצי סברס ועליהם סברסים בשרניים כתומים ומתוקים מדבש (מזכיר מאוד את הבית בסרטו של ברנארדו ברטולוצ׳י ׳לגעת ביופי׳ על אף שצולם בטוסקנה), נעים בכביש בעזרת מוניות קטנות וחשמליות, טועמים ריסוטו פירות ים ונהנים ממראה של מפרץ מושלם ופסטוראלי. המקום המושלם פשוט לשכור בו בית למשפחה ולנוח בו עשרה ימים. זו חוויה מטורפת לכל מבוגר ולכל ילד.
1509
באי וולקנו הכרנו גבר איטלקי מבולוניה, ושמו פיליפה Philipe, מורה לפיזיקה בבית ספר תיכון, המבלה את חופשתו בשיט על קטמרן קטנטנה ששמה smart-kat. הוא טייל בין כל האיים האיוליים על הסירונת הזו ובשעות ערב נוהג הוא להעלותה אל החוף, ובין רגע נהפכת היא לאוהל נעים וקטן. על הקט הקטנטנטה סוחב הוא מעט בגדים, מים, לחם וכמה פירות וירקות. חזות של ספוטאי, שיט אמיתי. לראשונה ראינו את הברנש בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כאשר התפלשנו לנו בחולות השחורים שבאי וולקנו, אז ליאור הבחין בsmart-kat של פיליפה מגיעה אל עבר החוף, וכמו שתי נשמות תאומות התחברו ליאור והפיליפה הזה ( אפילו הילדים הבחינו שנרקמה כאן מערכת יחסים מיוחדת בין השניים,שכן מיד שאלו אותי: גם החבר של אבא בא איתנו?), ממש צעדו זה לזרועותיו של האחר ולא הפסיקו להתפעל ולהתקנא במה שהאחר עושה.
הזמנו את פיליפה לארוחת ערב בשרונה ( הוא התאהב בטחינה ובסלט קצוץ ישראלי/ ערבי:) כעבור כמה שבועות נפגשנו שוב באי פיליקודי, כאשר כולנו בדרכנו חזרה לסיציליה, והזמנו אותו שוב לארוחת ערב, והפעם בתפריט: דג טונה שליאור דג, מבושל בירקות, עםקארי וחלב קוקוס על מצע של אורז (״הוא מטגן את האורז?״ שאל פיליפה בתדהמה) הוא לא חדל להחמיא לבישול של ליאור (ליאור עף;) וישבנו לנו בקוקפיט, ליאור פיליפה ואנוכי, נרות קטנים מרצדים, בקבוק יין טוב, פיליפה בקושי׳ mother׳ יודע לומר, זאת אומרת בקושי מדבר אנגלית, ואין לי מושג איך ישבנו איתו כל כך הרבה שעות ( טוב האיטלקית שלי הייתה פסז;) ושוחחנו, וסיפרנו, ושאלנו ובעיקר התנהלנו כמו חברים טובים, ״כי לאהבה אין מדינה?״ וואללה,,, ממש כך.
האיים האיוליים היו באמת חווייתיים, החול השחור והרי הגעש, ריחות הגופרית החריפים והאנשים היפים, אך עלי לציין שכעבור זמן מה חשתי עייפות פיזית של ממש מן השיוט בין האיים הללו. אין כמעט מפרצים מוגנים וכיוון הרוח מתחלף באופן תדיר (כנראה גם חוסר מזל בתקופה בה שהינו), ולעיתים נאלצנו להחליף מקום עגינה יותר מפעמיים ביממה וזה היה פשוט מעייף ואותי באופן אישי ממש עיצבן. כמו כן- האיטלקים ידועים בנהיגה פרועה לא רק בכבישים כי אם גם בים וכשעגנו בכניסה לאי ליפארי עם עוגן, כל היום, ועד שעות הלילה הקטנות, חלפו על פנינו סירות מנוע עוצמתיות שהקפיצו את הסירה וזה הרגיש ממש כמו לגור על ה- high way. הם שטים באופן כל כך לא מתחשב, פעם אפילו צרחתי על אחד עם סירת מנוע שממש טס צמוד אלינו וגרם לילדים כמעט ליפול מהדינגי (cant u c we have baby here?!) עד כדי כך שפחדנו לצאת עם הילדים עם הדינגי, הסירות חלפו על פני הדינגי וטילטלו אותה, וכשהגענו לסירה פשוט לא הצלחנו להעביר את הילדים מן הדינגי לסירה בירכתיים כי נדחפנו בגלל גלי הסירות ממש אל מתחת לשרונה, פשוט העדפנו להעלות אותם מהצד (להרים אותם למעלה זה היה קשה יותר אך בטוח יותר), שמחתי במובן הזה לעזוב את האיים האיוליים ולהמשיך הלאה, אבל לא לפני שצפינו במופע הזיקוקים של הר הסטרומבולי שבאי סטרומבולי;)
המשכנו בדרכנו, עם השיגרה שלנו ועם החיים שלנו, ועצרנו בעיר מקסימה ושמה: cefalu (צ׳פלו), עליה קיבלתי המלצות חמות משתי שייטות בפורום של נשים השטות בעולם, וההמלצות הוכיחו את עצמן, משום שמדובר בעיר קטנה מקסימה ותוססת, המכילה תיירות איטלקית ואירופאית של מיליונים. המרינה, בה עגנו הייתה נהדרת ומדוגמת. בסמוך למרינה, ממש מעבר לרציםים, שוכן חוף ים ראוי לרחצה נקי וזך, ובו מי נהר המתמזגים עם הים והופכים אותו לקר ומתקתק וממש מחיה נפש בחום הסיציליאני המטורף (כמו בתל אביב), כאשר ליאור היה עסוק בלנקות את חוץ הסירה מן החולות השחורים של האיים האיוליים, סחבק העמיסה את הילדים על הדינגי, ושטנו לנו לחוף בעזרת המשוטים. הילדים התרגשו מן השיט עם משוטים עם אמא (עידו: ״אמא את בטוח יודעת לשוט? אני: ״ מתוק שלי אני השטתי סירות בירקון כשאתה עוד היית בש׳ש״), הילדים השתוללו והתרגשו מן הזרימה של הנחל הקפוא אל תוך הים, ואני מבינה את הרגשתם היטב, משום שבילדותי גם אני מאוד התרגשתי ממים מתוקים פוגשים מים מלוחים.
האיטלקים נופשים בעיר הזו ואירופאים אחרים, העיר תוססת ודוקקת, חיי הלילה בשיא הזוהר, והודעות בכל העיר על לילה לבן, בימות בידור בכל פינת רחוב, מאהלי פסטות ופיצה להנאת המשתתפים, בלוני פינגוונים ענקיים ( רונה ועידו קיבלו גם כן, הם כל כך גדולים שכעת אנו 6 בסירה ביחד עם הבלונים שלהם) ואנו מגלים כאן דרך מיוחדת מאוד לאכול גלידה: לחמניית בריוש חתוכה באמצע כמו סנדוויץ׳ ובתוכה דוחפים גלידה. לא טעמנו את זה, תמיד כשראינו את זה כבר היינו אחרי ארוחה, ולא יכולנו לדחוס דבר כזה. אבל זה נראה משהו טעים מאוד, אנו מטיילים טיולים רגליים ארוכים, עד שעות הלילה המאוחרות, כן,,, ביחד עם הילדים כמו כל האיטלקים, כוסית בליני בשקיעה, קפיצה לקתדרלת צ׳פלו הבנויה בסגון רומנסקי סיציליאני, המפורסמת שבמרכז העיר, התבוננות בכנסיית סנטו סטפנו הכה יםה, ופרידה מן המקום היפה הזה, אנחנו שטים אל לפאלרמו, המצויה מרחק של כ- 35 מייל מצ׳פלו.
הגענו לפלרמו, ואחרי זמן כה ממושך במקומות קסומים ופאסטוראליים חטפנו סתירה אורבנית מטונפת לפרצוף. ראשית כל אנו וגופינו התרגלו לקצב של חיי טבע ופתאום שאון מכוניות חולף על פנינו, כעבור חצי שעה פיהקנו כולנו ורצינו לחזור לישון בסירה, אבל יותר מכך- המרינה היא פשוט מי ביוב, כאב לי על שרונה שנאלצה לעמוד במים ( אם אפשר בכלל לכנות את זה ׳מים׳) המטונפים האלה, אבל לא הייתה ברירה. היינו חייבים לתקן נזילה רצינית מהמנוע והבנו ששם יש טכנאי רציני, שלמרבה ההפתעה מסוגל דבר אנגלית (עד לאותו רגע כל הטכנאים לא יכלו לתקשר איתנו ולא הסכמנו בשום אופן לתת את התיקון המורכב הזה במנוע מסוג וולוו שמצריך הזזת המנוע כולו לאדם שלא יכול לתקשר איתנו), וההמלצות התבררו כנכונות. שהינו בפאלרמו בגלל התיקונים 6 ימים יותר מדי, אבל זכינו להכיר במהלך הזמן הזה אנשים חמים ונפלאים, ובעיקר את המשפחה המחזיקה במרינה הקטנה הזו nautica galizzi (אנטוניו, גבריאלה, סטאניסלאו) שנהגו בנו כבני משפחה, לקחו אותנו בכלי הרכב שלהם לחופים כייפים, סיפרו על המאפייה (היום כבר אין ׳דגים׳ גדולים) לקחו אותנו לסעוד במסעדה סיציליאנית אוטנטית (״הגדולים של המאפיה אהבו לשבת שם״) קנו לרונה ולעידו בגדים ומתנות, עזרו לנו לרכוש זוג אופנים הפתעה לרונה לכבוד יום הולדתה הקרב ובא, והראו לנו את האנדארטה שהוקמה לזכר חלליהם התמימים של המאפיה.
הזמן דוחק בנו, עלינו להגיע לסרדיניה משום שתמיר, בנו הבכור של ליאור והאח הגדול של רונה ועידו אמור להגיע לשם בעוד כמה ימים. עזבנו את פאלרמו ולפנינו מסע של 36 שעות, אני כותבת את הבלוג הזה במשמרת הלילה שלי בשיט לסרדיניה, גלים בגובה 2 מטר בגב הסירה נראים כאילו עומדים לטרוף אותנו, ואני משקשקת, אבל השמים היפים זרועי הכוכבים וכן שביל החלב שמעולם לא נראה ברור יותר מפצים על הקושי. יש לי בחילות, קשה לי בים הפתוח, ואני ממתינה שיגיע תורי ללכת לישון. עוברים ימים לא קלים כאן של דאגה לארצנו ודאגה לכם משפחתי וחברים שלי, ואני כל כך מקווה שעוד יבוא שלום עלינו, שעוד יבוא שלום עלינו ועל כולם,,, סאלאם!
ש. ל. ו. ם.
מקווה שיום אחד יתפרסם היומן המקסים הזה כספר משגע ואוכל להציג לך אותו לחתימה. גרמת לי לצער על שמעולם לא קרצתי לך. לו רק ידעתי אם התפלחת, אבל היית כזאת תלוית עיניים תמימות…………
חלקתי איתך את שבחי סיציליה שהעלו בי את זכרונותי מביקורי בה שהיה מוצלח ומרתק. ומה ששייך לסטרומבולי – כשיום אחד תחושי באדמה מוצקה מתחת לרגלייך בבית הקבע הלא מתנדנד שלך, לכי לאיזה מועדון המשאיל קלאסיקה של סרטים וחפשי את “סטרומבולי” הקלאסי, בכיכובה של אינגריד ברגמן היפהפיה האיכותית של נעורי וניצור לנו חוויה משותפת. לא על המים (זקנתי כנראה) אבל ………בלב.
חיבוק גדול, נטול קריצה, לך וליקרים לך
ממני
טובה אהובה ויקרה כל כך! גרמת לי לבכות מהתרגשות. את תמיד הבטת בכל אחד מאיתנו בגובה העיניים גם כשהינו בני 8 אז לא היה לך למה שתקרצי בעינייך הטובות, זכרת שמו של כל אחד מתלמידי בית הספר ואפילו את שמות אחיו והוריו:) את הסרט סטרומבולי אזמין לי כבר בביקור הבא באוזן השלישית, ואני נבוכה שאפילו לא שמעתי עליו שכן אני חובבת קולנוע ידועה. ממש אשמח לראות אותך בביקורי בדצמבר. באמת בואי נעשה לנו מפגש? אוהבת שרון
לקרא אותך זה ליהיות באיטליה…… חוץ מריח הבזיליקום והשום הצלחת להעביר את כל החוויה. שמחה שאתם חוגגים את החיים מוסיקה צחוקים ואוטנטיות. נגנוב לגרוסמן את השם לספר שלך״מישהו לשוט איתו״- פיליפה….. …. הילדים מתוקים וקורעים באמבטיה. מחכה כבר שיבואו לנקות את המקלחת של סבתא . פגישה נהדרת עם תמיר ודש תמה מאיתנו . נשיקות מסבתא ג׳פטו
אמא אהובתי חיממת את ליבי כרגיל, ומישהו לשוט איתו בדומה למרוץ של אסף של גרוסמן הוא בהחלט שם שהתאהבתי בו. הגם שאין לע שום פרטנזיה להוציא כאן איזשהו ספר. יומן מסע שנותנת לכם זכות להציץ הו. יגמר המסע יגמר היומן. מתגעגעת ומחכה למפגש איתך לכבוד יום הולדתך נוני
אתם מדהימים כרגיל. יש לי משפחה אנשי העולם הגדול. מה שאני חולם ורואה בסרטים, לכם זאת המציאות. בקיצור, חלום רטוב, מזל שאתם על יאכטה. תמשיכו כך , מאושרים ותיכתבו לנובגלל שעצב הקינאה אצלי לא פועל מזמן. אוהב אתכם ,נשיקות לכולכם. אבא יוסי
אבא יקר וחמוד שלי, תודה על המילים המפרגנות והחמימית השמורות רק לך. אתה במחשבותינו מלא. אוהבים אותך מחכים להתחבק איתך בטירוףףףףףף אוהבת אותך מלא מלא מלא נוני ביתך
נוני המתוקה!!! אמא שלך הקריאה לנו את הבלוג על איי איטליה, ראינו איך הילדים חוזרים על המילים פבאיטלקית,שמחנו ונהנינו מההרפתקאות שאתם עוברים.שמחים שאתם נהנים תמונות ניפלאות ביחוד ההר געש המתפרץ. נשיקות מזל טוב לרונה ליום הולדתה הרביעי . ילדה גדולה כבר. עד מאה ועשרים . תודה על המתנה שקנית בשמינו זה משמח מאד אותנו .נשיקות לך לליאור לרונה ולעידו . תהנו כל רגע . דוגדוג ןמדלנצה
סבא וסבתא שלי- זה ברור לגמרי שרונה תקבל מתנה מכם. אתם הסבא וסבתא רבא שלה. היא שואלת עליכם הרבה ואוהבת אתכם. מחבקת חזק חזק. נתראה בקרוב
במיוחד לשרון לליאור ולילדים המתוקים
אם ליאור הוא הקפטן על הסירה אז מה שבטוח שאת שרון הקפטנית על הבלוגים
כבר ברור שהבלוג תפור לך כמו כפפה ליד וברור גם שבדומה לסירה המרקדת על הגלים את שטה על גלי הבלוג , אין ספק כישרון !!
כיף לעקוב אחר המקומות והנופים , זה רק מעורר את מיצי המסע…
אפרופו סטרומבולי , אני צפיתי בו מקרוב בשנת 1962 במסעי הראשון לשוויץ מאוניה טורקית בשם איסכנדרון גם אז ההר פלט לבה .
מזל טוב לרונה – אבקש לנשק אותה בשמי .
תמסרו ד”ש לתמיר החמוד בשמי שתפגשו אותו בסרדיניה
מחכה להפתעות הבאות ,
בהערצה
אבי
אבי היקר! תודה רבה על הפירגון אני ממש מסמיקה. לא מחשיבה את עצמי כותבת טובה. אני בסדר ולא יותר מזה, אבל אני כותבת מהלב:) אז אולי זה עושה משהו למי שקורא. רונה מחר תחגוג יום הולדת 4 ולמיטב זיכרוננו גם תומר חוגג בימים אלו 5 נכון? הנשיקה שלך והדרישת שלום הגיע בגדול אבל אנא עשה זאת גם אתה. מסור נשיקה מאיתנו לכל השבט ורק בשורות טובות. שמור על עצמך
אוהבים אנחנו
שרון ילדה שלית כבוד גדול שהזכרת אותי,ושבמשהו תרמתי לקשר שלך לאיטליה היפה
הבלוג שלך חוויה מתמשכת , נהנת לראות את הטיולים החוויות דרך התיאורים שלך ת עם ההומור והשנינות המיוחדים רק לך
תהנו בסרדיניה, מקום נפלא ,הייתי שם רק פעמיים לזמן קצר מדי,אוהבת אותך ילדה
נשיקות לליאור ולמקסימים , מחכה לראות אותך
ליליאנצ׳י אהובתי. מבחינתי לכתוב את המילה איטליה ללא התספת- הכה טבעית- של המילה: ליליאנה זה כמו לא לומר דבר. אםילו פעם אחת שברתי אצלך צום יום כיפור עם כוסית פרנו (כמעט אושפזתי אחר כך בבית חולים:) חוויות ידות בלתי נשכחות והכל בטעם ובריח של איטליה. ושלא לדבר על הבישקוטי של נונה. בדיוק כמו זה שאני רונה כאן במאפיות הקטנטת לעצמי. אוייש… ימים יפים יםים